אין שמחה כמו שמחה לאיד על ירידתה מן המסך של סדרת טלוויזיה שנואה, בטח אם זה קורה בטרם עת. לכן, סביר להניח כי לפנות בוקר, מיד לאחר הפרק האחרון של "חדר החדשות" (שידור ישיר ב-yes Oh בלילה שבין ראשון לשני שעון ישראל), יעלזו הרשתות החברתיות, יאחלו שלום ולא להתראות לדרמה התקשורתית-פוליטית של ארון סורקין ויחבטו פעם אחת אחרונה במה שהיה במשך שלוש עונות שק האיגרוף הקבוע של ימי שני בבוקר.
בדרך כלל, אמוציות שכאלה מתעוררות על רקע אישי יוצרים או כוכבים מעוררים עוינות בשל חשיפת יתר, מגלומניה, תדמית ציבורית מעיקה וכיוצא בזה, ואז המיאוס הציבורי מתנקז אל גוף העבודה שלהם, לעתים על לא עוול בכפה. זה לא רלוונטי לגבי סורקין ובטח שלא לג'ף דניאלס ולשאר שחקני הסדרה, כך שהביקורת על "חדר החדשות" היתה לגופו של עניין, ואכן לא חסרו טיעונים כדי לכתוש אותה. מי שהתסריטאי חשב לגיבורים אידיאליסטיים, נתפסו אצל הקהל כסתם דמויות מעצבנות; מה שהוא ראה כדיאלוגים מעוררי השראה, צרם באוזני הצופים כפטפוטים גדושי פאתוס; הרומנטיקה עברה כקיטש, האופטימיות כזחיחות וגרוע מכל דווקא הניסיון להיצמד ככל האפשר לאקטואליה, ולפעמים אפילו לחזות אותה, גרר האשמות בחוסר אמינות מופרך.
אז זו ביקורת עניינית כמובן, אבל עד כמה היא עומדת במבחן אובייקטיבי? אולי אין בעיה עם "חדר החדשות" כשלעצמה אלא רק עם התקופה בה שודרה? ההרגשה היא שאותם תסריטים ודמויות בדיוק היו זוכים לקבלת פנים אחרת לגמרי בימים אחרים ונאיביים יותר. למשל, בשנות השלושים, אז היתה הסדרה מתקבלת כמו "כותרת ראשית" ו"מר סמית הולך לוושינגטון", סרטים שמזכירים אותה בתוכן ובסגנון אך בניגוד אליה התקבעו מיידית כקלאסיקות.
בעצם, לא צריך ללכת כל כך רחוק מבחינה כרונולוגית וגם אין צורך לחפש דוגמאות אצל יוצרים אחרים. סורקין עצמו כתב, בסך הכל שני עשורים אחורה, את "הנשיא מאוהב" ואת "הבית הלבן". אף שהיו בהם את כל המאפיינים שמייחסים כעת ל"חדר החדשות", איש לא משח את נוצותיהם בזפת. להפך: הסרט והסדרה הוכתרו כעוד דחיפה מורלית בעידן של מצב רוח טוב.
גם באותם ימים, זו לא בהכרח היתה שאלה של איכות אובייקטיבית: הרי כל השמות שצוינו לעיל לא ממש היו סרטים או סדרות, אלא יותר מין התגלמות אמנותית של פנטזיה ליברלית על איך ארצות הברית יכולה וצריכה להיראות. גם "חדר החדשות" היא כזו, רק שבניגוד אליהן, היא עלתה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. בלי שהדברים יהיו תלויים זה בזה, רצה הגורל ותור הזהב הנוכחי של הטלוויזיה האמריקאית התחיל בדיוק כשבמדינה הסתיים עידן תמימות, ובתוך מדמנת הפסימיות השוררת בה כיום, הנאיביות של סורקין מפרפרת כדג מחוץ למים.
את המים הללו שותות היום לרוויה סדרות שלא מנסות להמתיק אותם אלא יורקות לתוכם: "חדר החדשות" מציגה שאלות על איפה עובר הגבול בין מה מותר ומה אסור להראות בטלוויזיה? "משחקי הכס" משתעשעת בעריפות ראשים דעאשיות בלי להרהר בכלל בסוגייה; סורקין תוהה אם ייתכן שטבע האדם בכל זאת טוב מיסודו? "בלש אמיתי" ו"פארגו" מתפשרות מלכתחילה על ייאוש מוחלט; הגיבורים של סורקין מקריבים את חייהם האישים והמקצועיים כדי לנכש את העשבים השוטים מן השלטון? "בית הקלפים" פוסקת שאין מה להתאמץ, כי זה אבוד ממילא ובכל מקרה בחיינו תמיד תשלוט קבוצה קטנה ורקובה. ומעל כל אלה, כמובן, עומדות "מד מן" ושאר הסדרות התקופתיות שמתרפקות על הנוסטלגיה וכך אפילו לא צריכות להתלבט אם להתאים עצמן לרוח הימים או להתנגד להן, ובטח שלא לקבל החלטה.
סורקין, בניגוד ליוצרי אותן סדרות נוסטלגיות הללו, לא חשש לזנק לתוך האש ומדי שבוע, להביע דעה על המציאות העכשווית. אותם מבקרים שקטלו את "חדר החדשות" הם אלה שתמיד הלינו על כך שאין מספיק אישיות בעולם הבידור האמריקאי, והנה באה סדרה שהיתה כולה התגלמות העולם הפנימי של יוצרה. למעשה, הפרקים שלה היו הדרך שלו לכתוב טורי דעה. הדמויות וקווי העלילה כאן היו לא יותר מפיונים דרכם פרש את חזונו.
לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים, וכך היה גם כאן. סורקין שמר על גחלת המסורת הליברלית שבערה עוד בשנות השלושים, ואמנם הטיח בצופים פטיש, אבל כזה במשקל עשרה קבין של הומניות, ערכיות ותקווה. בעולם של "חדר החדשות", למרות הכל, לעיתונות יש תפקיד, לעיתונאים יש שליחות, ארצות הברית היא המדינה הנפלאה העולם, דמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר הקיימת, האהבה תמיד מנצחת והכי חשוב תמיד יש על מה להיאבק, ותמיד יש טעם לעשות זאת.
"הבית הלבן" שרדה במאבק הזה שבע עונות. "חדר החדשות" הרימה ידיים לאחר שתיים וחצי, ויוצרה כבר לא יחזור לטלוויזיה. מעתה יתמקד בקולנוע, שם המתקפות בטוויטר נסבלות יותר הצייצנים לא חגים לך מסביב לאוזן פעם בשבוע, אלא רק פעם בשנתיים-שלוש, כשהסרט יוצא. את המשבצת של הסדרה הפוליטית הגדולה תתפוס "בית הקלפים", שתחזור בפברואר לעונה שלישית, ובמקרה שלה סביר שהיא לא תסתיים כבר באמצע הדרך אלא תשעט קדימה על כתפי מעריציה הרבים.
הקהל אהב את גיבור "בית הקלפים" בשנתיים האחרונות, וככל הנראה יעריץ אותו עוד יותר במעמדו החדש כאיש החשוב בעולם. זה שחר של יום חדש: הפנטזיה של סורקין התאדתה סופית, תור הזהב של פרנק אנדרווד והסיוט שהוא מייצג רק התחיל. עוד נתגעגע.