סוכן המוסד גבריאל אלון חוזר בפרק ראשון מתוך "דיוקנה של מרגלת" של דניאל סילבה

1

חצי‑האי ליזרד, קורנוול


הרמברנדט, הוא שי?ישב את התעלומה אחת ולתמיד. לאחר מעשה, בחנויות המיושנות והמקסימות שבהן נהגו לקנות, ובפאבים הקטנים והאפלוליים על שפת הים שבהם נהגו לשתות, הם היו נוזפים בעצמם על שהחמיצו את הסימנים המסגירים וצוחקים בצוותא וברוח טובה על התיאוריות שלא מן העולם הזה שהפריחו בנוגע לטיבה האמיתי של עבודתו. כי אפילו בחלומותיהם הפרועים ביותר לא היה בהם אחד ששקל אי‑פעם את האפשרות שהאיש המסוגר, המתגורר בקצה הרחוק של מפרצון ג?נ?לו?, הוא רסטורטור של יצירות אמנות, ולא סתם רסטורטור, אלא אחד בעל שם עולמי.
הוא לא היה הזר הראשון שנדד עד לקורנוול כדי לשמור סוד, אבל לא רבים מאלה שמרו על סודותיהם בקנאות גדולה משלו, ורק מעטים עלו עליו במידת הערמומיות והתחכום. לדוגמה, הדרך המיוחדת במינה שבה הבטיח מקום מגורים לו ולאשתו היפהפייה, אך הצעירה ממנו בהרבה. אחרי שבחר בקוטג' הציורי שעל שפת המצוק - בלי שראה אותו תחילה, לפי כל הסיפורים - שילם את מלוא דמי השכירות לשנים‑עשר חודשים מראש, ובכל הניירת טיפל בסודיות גמורה עורך דין עלום מהמבורג. כעבור שבועיים הוא נכנס והתיישב בקוטג', כמי שיצא לפשיטה על מוצב מרוחק של אויבים. מי שנפגשו עמו בגיחותיו הראשונות לכפר נדהמו לראות עד כמה נמנע מק?רבה. דומה שבכלל לא היה לו שם - מכל מקום, לא שם שהיה מוכן לגלות למישהו - ולא היתה לו שום ארץ מוצא שמישהו מהם היה מסוגל לזהות. ד?נקן ר?יינו?לדס, שפרש לפני שלושים שנה מעבודתו בחברת הרכבות, ולכן נחשב בקרב תושבי גנלו ל?ב?קיא ביותר בהוויות העולם הזה, תיאר אותו כ"איש בלי פנים", ואילו שאר הדעות נעו בטווח שבין "מתנשא" ל"גס רוח במידה בלתי‑נסבלת". אף על פי כן, הסכימו הכול כי לטוב ולרע, הכפר הקטן ג?נ?לו? שבמערב קורנוול נעשה מקום מעניין הרבה יותר.
עם הזמן עלה בידם לגלות ששמו ג'ובאני רו?ס?י, ושמוצאו איטלקי, כמוצא אשתו היפהפייה. משום כך זה היה מוזר שבעתיים כשהתחילו להבחין במכוניות הממשלתיות, המלאות באנשים ממשלתיים, משוטטות ברחובות הכפר בשעות הלילה המאוחרות. והיו גם שני הבחורים שיצאו לפעמים לדוג במפרצון. לדעת הכול, הם היו הדייגים הגרועים ביותר שמישהו ראה אי‑פעם. למען האמת, הרוב הניחו שהם בכלל לא דייגים. באופן טבעי, כפי שקורה בדרך כלל בכפר קטן כמו גנלו, נפתח ויכוח ערני בשאלת זהותו האמיתית של השכן החדש וטיב עבודתו - ויכוח שיישב סופית הציור "דיוקנה של צעירה", שמן על קנבס, 104 על 86 ס"מ, מאת רמברנדט ואן ר?יין.

מתי בדיוק הציור הגיע? הדבר לא התברר מעולם. הם הניחו שזה היה מתישהו באמצע ינואר, כי אז שמו לב לשינוי הקיצוני שחל בשגרת יומו של האיש. יום אחד הוא פוסע על ראשי המצוקים הטרשיים של חצי‑האי ל?יז?רד כמי שמצפונו מייסר אותו, ולמחרת הוא יושב לפני כ??ן ציור בחדר המגורים שלו, מכחול ביחד אחת, פ??אל?ט?ה של צבעים ביד השנייה, ומוזיקת אופרה שמושמעת חזק כל כך, עד שאפשר לשמוע את היבבות אפילו במ?ר?זיו?ן, מעבר למפרץ מ?או?נט. כיוון שהקוטג' שלו היה קרוב לשביל החוף, היית יכול - אם נעצרת בדיוק בנקודה הנכונה, שים לב, והטית את צווארך בדיוק בזווית הנכונה - לראותו בחדר העבודה שלו. אבל השבועות חלפו להם בעצלתיים, ובהדרגה התברר כי הוא עוסק במלאכה הקרויה שימור וידועה בשם הנפוץ יותר ר?סטו?ר?צי?ה.
"מה זה אומר לעזאזל?" שאל מלקולם ב?ר?ייתו?וייט - דייג לובסטרים בדימוס שהדיף תמיד ריח ים - כשישב ערב אחד בפאב "הטלה והדגל".
"זה אומר שהוא מתקן את העסק המחורבן ההוא," אמר דנקן ריינולדס. "ציור זה כמו משהו חי ונושם. כשהוא מזדקן, הוא מתקלף ושוקע - בדיוק כמוך, מלקולם."
"שמעתי שזאת בחורה צעירה."
"חמודה," אמר דנקן והנהן. "לחיים כמו תפוחים. ממש עושה חשק לאכול אותה."
"אנחנו יודעים מי הצייר?"
"עוד עובדים על זה."
ואכן, הם עבדו על זה, קשה. הם עיינו בספרים רבים, בדקו אתרי אינטרנט רבים וחיפשו אנשים שיודעים על ציור יותר מהם - קטגוריה שרוב אוכלוסי מערב קורנוול נמנו ע?מה. בסופו של דבר, בתחילת אפריל, דו?טי קו?קס מחנות הכפר מצאה עוז בנפשה ופשוט שאלה את האיטלקייה הצעירה היפהפייה על הציור, כשזו נכנסה לכפר לערוך קניות. האישה התחמקה מתשובה בחיוך סתום. היא תלתה את סל הקש שלה על כתפה ויצאה ברגל בחזרה למפרצון, ושערה? הכהה השופע היטלטל עם רוח האביב. בתוך דקות מרגע הגעתה השתתקו יבבות האופרה ותריסי חלונותיו של הקוטג' נסגרו כמו עפעפיים.
הם נשארו מוגפים כל השבוע שלאחר מכן, ואז נעלמו הרסטורטור ואשתו היפהפייה בלי כל התרעה. במשך כמה ימים חששו תושבי גנלו שאין בכוונתם לחזור, ואחדים אפילו הוכיחו את עצמם על שרחרחו וחיטטו בענייניו הפרטיים של הזוג. ואז, כשדוטי קוקס דפדפה ב"טיימס" בוקר אחד בחנות הכפר, היא הבחינה בכתבה מוושינגטון בירת ארצות הברית על הסרת הלוט מעל תמונת דיוקן של רמברנדט שאבדה מזמן - תמונה דומה בדיוק לזו שנמצאה לפני כן בקוטג', בצדו הרחוק של המפרצון. וכך יו?שבה התעלומה.
רצה המקרה, ובאותו גיליון של ה"טיימס" היתה גם כתבה, בעמוד הראשון, על סדרה של התפוצצויות מסתוריות בארבעה מתקנים גרעיניים סודיים באיראן. איש בגנלו לא תיאר לעצמו שעשוי להיות קשר כלשהו. לפחות לא לפי שעה.

הרסטורטור היה אדם שונה לגמרי כשחזר מאמריקה; הם ראו את זה מיד. הוא עדיין היה מסוגר במפגשים אישיים - והוא עדיין היה טיפוס שלא היית רוצה להפתיע בסמטה חשוכה - אבל ניכר בו שנטל כבד הוסר מעל כתפיו. הם הבחינו מפעם לפעם בחיוך על פניו הזוויתיות, והאור שבקע מעיניו הירוקות במידה לא טבעית נראה קצת פחות מתגונן. אפילו הטיולים היומיים הארוכים שלו נעשו שונים בצביונם. לפנים היה דוהר בשבילים כמי שנכנס בו השד, ואילו עכשיו הוא נראה כמרחף מעל המצוקים אפופי הערפל, משל היה רוחו של המלך ארתור שחזרה הביתה אחרי שהות ממושכת בארץ רחוקה.
"הוא נראה לי כמו אחד ששוחרר מנדר קדוש," ציינה וירה הו?ב?ס, בעלת המאפייה של הכפר. אך כשהתבקשה לנחש מה עשוי להיות טיבו של הנ?ד?ר הזה, או בפני מי נ?ד?ר אותו, סירבה. כמו שאר תושבי הכפר, היא כבר עשתה צחוק מעצמה בניסיונות לנחש מהו משלח ידו. "חוץ מזה," הודיעה, "עדיף לעזוב אותו בשקט. אחרת, בפעם הבאה שהוא ואשתו החמודה יעזבו את ליזרד, זה יהיה לתמיד."
ואמנם, בעת שהקיץ המרהיב הלך ונמוג לאטו, נעשו תוכניותיו לעתיד של הרסטורטור נושא שיחה ראשון במעלה בכפר כולו. שכירות הקוטג' עמדה להסתיים בספטמבר, וכיוון שלא נראה כל סימן גלוי לכוונתו לחדש אותה, נרתמו כולם למבצע החשאי שמטרתו לשכנע אותו להישאר. מה שהרסטורטור צריך, הוחלט, הוא משהו שיעגן אותו לחוף קורנוול - משימה שתנצל את מכלול כישוריו הייחודיים ותספק לו תעסוקה כלשהי מלבד הליכה על ראשי המצוקים. לאיש לא היה מושג מה עשוי להיות אופייה של משימה כזאת, ומי יטיל אותה עליו; אבל הם קיבלו על עצמם את המטלה הרגישה של בירור הדבר.
הדיונים היו ממושכים, ודוטי קוקס היא שהגתה בסופו של דבר את רעיון "פסטיבל האמנויות השנתי הראשון של גנלו", פסטיבל שבו ישמש הרסטורטור המפורסם ג'ובאני רוסי יו"ר לשם כבוד. היא השמיעה את ההצעה באוזני אשתו של הרסטורטור למחרת בבוקר בעת שהופיעה בחנות הכפר בשעה הרגילה. האישה פרצה בצחוק של ממש, צחוק שנמשך כמה דקות. ההצעה מחמיאה, אמרה אחרי שהתעשתה, אבל היא חושבת שסיניור רוסי לא יסכים לדבר כזה. הדחייה הרשמית מצדו הגיעה זמן קצר אחר כך, ופסטיבל האמנויות של גנלו מת בשקט בעודו בא?ב?ו. זה לא היה חשוב; כמה ימים אחר כך נודע להם שהרסטורטור האריך את השכירות בשנה נוספת. שוב שולם כל הכסף מראש, ושוב טיפל בניירת אותו עורך דין עלום מהמבורג.

וכך, דומה היה שהחיים חזרו למסלולם. הם ראו את הרסטורטור לפני הצהריים, כשבא עם אשתו לכפר לערוך קניות, וראו אותו שוב בשעות אחר הצהריים, כשטייל על ראשי המצוקים במעיל הגשם שלו מתוצרת ב??ארב?ו?ר ובכובע הקסקט המשוך על מצחו. ואם לא החזיר להם ברכת שלום כראוי, הם לא נעלבו. ואם הוא נראה מוטרד ממשהו, הם נתנו לו מרווח נשימה כדי להתמודד עם הדבר בעצמו. ואם בא זר לכפר, הם התחקו אחר כל תנועותיו עד שהסתלק. מוצאם של הרסטורטור ואשתו היה אולי באיטליה, אבל עכשיו הם היו שייכים לקורנוול, ויעזור אלוהים לאידיוט שינסה לקחת אותם משם.
עם זאת, היו אחדים בליזרד שחשבו כי יש בסיפור הזה יותר מהנראה לעין - ואיש אחד, במיוחד, חשב שהוא יודע מה הדבר. שמו היה טדי ס?ינקל?ר, בעל פיצרייה לגמרי לא רעה בה?לסטו?ן וחסיד של תיאוריות קונספירציה, גדולות כקטנות. טדי חשב שהנחיתות על הירח היו הונאות. טדי האמין ש‑11 בספטמבר היה עבודה פנימית. וטדי חשב שיכולת סודית לרפא תמונות אינה הדבר היחיד שמסתיר האיש ממפרצון גנלו.
כדי להוכיח את טענתו אחת ולתמיד, זימן טדי את תושבי הכפר לפאב "הטלה והדגל" ביום חמישי השני של חודש נובמבר, והציג לפניהם תרשים שנראה דומה במקצת לטבלה המחזורית של היסודות. התרשים התיימר להציג הוכחה חותכת לכך שההתפוצצויות במתקנים הגרעיניים האיראניים היו מעשה ידיו של איש ביון ישראלי אגדי בשם גבריאל אלון - וכי אותו גבריאל אלון עצמו מתגורר עכשיו בשלווה בגנלו, תחת השם ג'ובאני רוסי. כאשר שכך הצחוק לבסוף, אמר דנקן ריינולדס שזה הדבר הטיפשי ביותר ששמע מאז החליט איזה צרפתי שאירופה צריכה מטבע משותף. אבל הפעם, טדי עמד על שלו, ובמבט לאחור, הצדק היה עמו. כי טדי אולי טעה בקשר לנחיתות על הירח ובקשר ל‑11 בספטמבר, אבל במה שנוגע לאיש ממפרצון גנלו, התיאוריה שלו היתה נכונה מכל בחינה.
למחרת בבוקר, יום הזיכרון,* ניעור הכפר לשמע הבשורה שהרסטורטור ואשתו נעלמו. וירה הובס חשה בבהלה למפרצון והציצה מבעד לחלונות הקוטג'. כלי מלאכתו של הרסטורטור היו פזורים על שולחן נמוך, ועל כן הציור נחה תמונה של אישה עירומה, שרועה על ספה. רגע עבר עד שווירה קלטה שהספה זהה לזו שבחדר המגורים, וכי האישה היא אותה אישה שראתה מדי בוקר במאפייה שלה. למרות אי‑הנעימות, נראה שווירה לא הצליחה לגייס את כוח הרצון שלה כדי להסב את עיניה, שכ?ן לגמרי במקרה, זו היתה אחת מהתמונות היפות והמרשימות ביותר שראתה מעודה. וזה גם היה סימן טוב מאוד, חשבה, כשעשתה את דרכה בחזרה לכפר. תמונה כזו אינה ממין הדברים שאדם משאיר מאחוריו כשהוא מסתלק. בבוא היום, הרסטורטור ואשתו יחזרו. ו?לא, יעזור אלוהים לטדי סינקלר המחורבן.


* יום הזיכרון בבריטניה (ובכמה וכמה ארצות אחרות) הוא 11 בנובמבר, היום שבו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. כל ההערות הן של המתרגם.

"דיוקנה של מרגלת" מאת דניאל סילבה, בתרגום עמנואל לוטם, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים