פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים בלופ 70: עשרת אלבומי השנה של 2014

      הקאסט האלקטרוני של יותם אבני חוגג את סיומה של השנה האזרחית עם עשרת האלבומים החשובים ביותר שיצאו. רד אקסס, אפקס טווין ואפדמין בפנים. מי עוד עשה את 2014?

      עשרת האלבומים של השנה (עיבוד תמונה)

      Efdemin - Decay

      בימים אלה, בהם דיג'יאים כמו רודהד מנגנים באיביזה יותר מאשר בברלין, אנחנו צריכים יותר אלבומים כמו "Decay" של אפדמין. טכנו בכל גווניו השונים, הגיע השנה לנקודת שיא במדרג הפופלריות שלו וכמו כל תת-ז'אנר אלקטרוני אחר ברגעי ההייפ, גם הוא מתחיל לחלוש על סגנונות מוזיקה אחרים סביבו. האינטרפרטציה של אפדמין לטכנו בן זמננו, להבדיל מאחרות שהגיעו ממחוזות הדיפ האוס או אלקטרוניקה ניסיונית כמותו, עשה חסד גדול למקורות והמשך דרכו של הז'אנר. לא רק בגלל ריבוי המוטיבים ה"שורשיים" של טכנו דטרויטי באלבומו של אפדמין, אלא בעיקר בשל הטמעתם הטבעית, במרקמים והרעיונות המוזיקליים הייחודים לאפדמין עצמו. יוצר שחגג השנה עשור של יצירה מוערכת ופורייה.

      "Decay" הוא אלבום משובח, כי לפני הכל הוא אפדמיני מאוד. הוא מתכתב ברובו עם האוס עמוק ומהורהר יותר מאשר רעמי תוף מחרישי אוזניים כ"נהוג" בטכנו. מדובר באלבום עמוק, חם וסהרורי. עשיר צלילית ומוזיקלית וערוך לכדי יצירה שלמה ומרתקת בהאזנה רצופה. הוא נפתח בדגימת קול האומרת"My body isn't listening to me" ונסגר עם אותו קול נוגה המבשר את הפסקה המצמררת הבאה: "אם אצבעותיי יכלו לזוז עכשיו, אם אצבעותיי יכלו לזוז, הייתי הולך לנגן בפסנתר. לגעת במוזיקה עם אצבעותיי. לגעת בצליל באצבעותיי החיות. מוזיקה, לגעת במוזיקה". ובאמת, קשה לחשוב על אלבום סמנטי, מוחשי ומרגש יותר מהיצירה המשגעת שאפדמין סיפק השנה.

      Joey Anderson - After Forever

      ג'ואי אנדרסון הוכתר השנה לנער הפוסטר התורן של צליל הדיפ האוס האמריקאי המתחדש. בדיוק כמו אלו וכבר לא מעט אחרים נוספים, אנדרסון מפיק האוס מטאלי, במבנה מוזיקלי שירי עשיר, המתוזמר בלחני ג'אז מלנכוליים. בניגוד למוזיקה המיועדת לתקלוט, יצירותיו של אנדרסון ומקורביו מולחנות כפרץ אנרגטי משולהב. חטיבת הקצב, ליבת היסוד של מוזיקת מועדונים, מאולתרת וחופשית. הכלים והאפקטים המוזיקליים, בולטים החוצה בגסות ובמכוון. למרות שמדובר כאמור ביצירה אלקטרונית, התחושה הכללית מזכירה הרכב נגנים חי, הרבה יותר מאשר לחן סכמתי ממוחשב. אלבום הבכורה המיוחל והמדובר כל כך של ג'ואי אנדרסון, עומד בגאון מול קודמיו. למעשה, הוא מרשים ונועז הרבה יותר מאלבומים של Fred. P או Anton Zap. אבל ההשוואה, לא מקרית. היא בלתי נמנעת. בדיוק עשר שנים חלפו, מאז קמה Underground Quality, חברת התקליטים העצמאית של Jus-Ed, שהיא הכי קרובה להיות זו שריכזה תחתיה את כל שלל היוצרים החשובים משכבתו של אנדרסון.

      מה שפעם ובטח גם עכשיו, עוד דוגל באקספרימנטליות מוזיקלית, בלחן, מבנה והפקה, הפך עם הזמן לסיפור קצת ידוע מראש. פורמט. יותר מדי חומרים בינוניים יצאו לאור, במסווה של גאונות לא ברורה. אבל אז הגיע אלבום כמו של אנדרסון שהצליח לאתגר את המוח ולרגש את הלב כאחד. "אחרי הנצח" הוא אלבום חריג, מוזיקלי ויפה עד כאב.

      Optimo (Espacio) ‎– Dark Was The Night

      הרבה דיג'יאים מתפארים באקלקטיות, אך כשזה מגיע למשנתם של צמד התקליטנים הסקוטי אופטימו, מדובר באנדרסטייטמנט. מעל לעשור הנהיגו ג'יי ג'י ווילקס וג'יי די טוויטץ ליין מסיבות חריג באופיו ופורץ דרך בתרכובתו המוזיקלית. שליטתם המרשימה על הפטיפונים ובקיאותם האדירה בהיסטוריה מוזיקה פופולרית באשר היא, מאפשרת להם לחבר בווירטואוזיות, תתי-נישות שנדיר להפגיש יחדיו ועוד ברחבת ריקודים. קאנטרי, נויז אוונגרדי, אסיד האוס, דיסקו ואינדי רוק. לקשור בשמם של אופטימו ז'אנר דומיננטי אחד - זו משימה בלתי אפשרית. מדובר בצמד תקליטנים בעלי חירות מוזיקלית חסרת תקדים, וביכולת מופלאה לזהות בכל תקליט, אזוטרי ככלל שיהיה, את הגרוב הנחבא בו. בעידן הסאונדקלאוד, בו סט ממועדון או פודקסט בעריכתו של כל דיג'יי זמינים בשפע ובכל רגע נתון, אופטימו הם ללא ספק מהבודדים שהטרחה בהוצאת סט בעריכתם על גבי תקליטור עוד משתלמת.

      בניגוד לרוב אלבומי המיקס הקודמים שלהם, שהציעו סהרוריות מוזיקלית הנעה מאוונגרד ג'אז עד פוסט Pאנק, "אפל הוא הלילה", הוא המיקס ה"אלקטרוני" ביותר בקריירה של אופיטמו. הוא מבוסס ברובו על מטעמי גל הטכנו החדש מאת יוצרים כמו Recondite ו-Silent Servant. אבל כיאה וכראוי לסט של אופטימו, מדובר בתפזורת מוזיקלית סיפורית ומהורהרת הרבה יותר מאשר סט סטנדרטי במסיבה. למי שנמנה מבין המעריצים ולמי שעומד להכיר את השניים לראשונה, מדובר באלבום מרשים ומרגש. כזה שמפיח את המשמעות היצירתית ביותר למונח דיג'יי סט. כי ככה בדיוק נשמע שלם הגדול מסך חלקיו.

      Population One (Terrence Dixon) ‎– Theater Of A Confused Mind

      העולם לא עשה חסד עם טרנס דיקסון. אחד מהיוצרים החדשניים והרב-גוניים ביותר מדור המפיקים השני של הטכנו מדטרויט. בעוד שמקורבים לו דוגמת קלוד יאנג ורוברט הוד, התפרסמו ברחבי העולם כיוצרים דגולים ותקליטנים מוערכים, דיקסון נותר כמעט אנונימי, אך כנראה שלא במקרה. המוזיקה של דיקסון, בדיוק כמו אישיותו החידתית, הייתה מאז ומתמיד חריגה ומאתגרת. בשמו המקורי ותחת הכינוי Population One, הוא התפרש מוזיקלית בגאון על ספקטרום רחב שבין צלילי האלקטרו של דרקסייה למינימליזם המופשט והברוטאלי של אנדרגרונד רזיסטנס. לכל אלה, והשפעות דטרויטיות נוספות, הוא העניק ערך מוסף ייחודי בטראקים בעלי טמפו משתנה וביצירות רבות נטולות כל משקל ריתמי לחלוטין.

      בשנה וחצי האחרונות, היינו עדים לראשונה לכמות אדירה של חומר חדש מצדו של דיקסון. היה זה עם אלבום בטרזור ו- Surface ובעיקר כמובן אלבומו האחרון תחת הכינוי "Population One", שממשיך את הבכורה שיצאה לפני עשרים שנים בדיוק. "תיאטרון התודעה המבולבלת" מעניק את הכותרת המדויקת ביותר שאפשר להצמיד לשמו של דיקסון. מדובר באלבום קודר, עשיר במלודיות סמי-מלנכוליות.אלבום שכתוב כיצירה שלמה ולא אוסף טראקים שהודבקו מלאכותית הוא אולי לא האלבום הטוב ביותר בקריירה שלו, אבל כשמדובר ביוצר תובעני מאתגר ומיוחד כל כך, עדיין מדובר ביצירה בולטת ומשפיעה. אין ספק כי למעריציו הוותיקים, ולמי שזוכה להכיר אותו לראשונה, מדובר בתצוגת תכלית מושלמת ליצירתו המגוונת של דיקסון, שממשיך להתכתב עם דטרויט, אבל עכשיו סוף סוף גם עם עצמו.

      Apollonia – Tour À Tour

      בגדול, מדובר בעיקר בתכסיס השיווקי המוצלח של התקופה. לאגד יחדיו שלישיית יוצרים ותקליטנים מקרובים חברית ומוזיקלית לסופר גרופ שמוכר את הלוקש כי טובים רבים על האחד, הצליח לשכנע גם את גדול הספקנים כאן. בעידן של אינפלציית יוצרים ותקליטנים שרבים מהם בוחרים להידמות מאשר להתבדל, שלישיית אפולוניה בראשות דיאד סונדרום, דן גנצייה ושונקי הפכה לוו-טנג של ההאוס. אף אחד לא באמת ציפה לאלבום עמוק או בעל בשורה מוזיקלית מיוחדת מצדם, מדובר הרי בשלישייה ששמה לעצמה לדגל יצירה ותקלוט של האוס פונקציונאלי ומופשט עד העצם. 12 טראקים חדשים, חסרי כל ייחוד ושלא מסגירים שום רמז לכך שאולי בטעות מדובר באמת ביצירה משותפת של שלושתם יחד, מרכיבים את אלבום הבכורה המצופה שלהם כשלישייה.

      אבל האריזה, הלייבל המעולה, ערבי הדגל והשמועה מפה לאוזן כי הם למעשה נביאי בשורת הגרוב האילם של האוס באיביזה נוסח עשור שני לשנות האלפיים, כל כולם ותכסיסי שיווק ממולחים אחרים הכתירו את פליטי ה-DC10 לדבר הכי נכון עכשיו. אפשר להתווכח על טיבם, על האספקט הציני שבמהלך, אבל אין להתעלם מהעובדה שאפולוניה נכון ל-2014 היא שם נרדף להאוס של עכשיו.


      עשרת האלבומים של השנה (עיבוד תמונה)

      Red Axes ‎– Ballad Of The Ice

      אלבום הבכורה של רד אקסס יצא השנה לאור. אבל אם נדמה לכם שעוד לא שמעתם אותו, אתם כנראה טועים. כי בכל לילה, במהלך השנתיים האחרונות בהן יצאתם לבלות איפשהו בתל אביב, סביר להניח ששמעתם יותר מפעם, את אחד או השניים מרד אקסס מופיעים איתו.

      העובדה שתל אביב מחבקת את רד אקסס ומכתירה אותם כגיבורים בזמן אמת, מעידה רבות על כישרונם וייחודם של השניים. רבות לכך אפשר לזקוף גם לעובדה כי מטענם המוזיקלי פורט לנו על העצב העדין והחשוף ביותר. זה שמעורר נוסטלגיה לדור הפינגווין ולדור הבליינים החדש מספר מיתולוגיה של תל אביב אחרת. את כל עשרת הרצועות שמרכיבות את "Ballad Of The Ice", מדביק מרקם הרעש הלבן המתוק של טייפ סלילים. מה שמקנה לרוחו של האלבום ניחוח נוסטלגי, מאובק ומצמרר. על מקצבי הפוסט Pאנק המכניים, רוכבות מלודיות סינתיסייזר עגמומיות המלוות בגיטרה חשמלית.

      קטעים כמו "Road To The Hills" הנוגה, או "The Watkins" הבלוזי-מדברי, הם דוגמה מושלמת לכישרונם של אקסס בהלחנת מלודיות מדבקות. "Papa Sooma", הידוע בקרב המעריצים כ"ג'ירפה", היא בלדה בפורטוגזית המלווה בקסילופון חורק. טראק שבמשך תקופה ארוכה הופיע כשיר סיום קבוע בתקלוטים של השניים בתל אביב. בניגוד למה שפספסנו אולי בגיא גרבר או שלומי אבר, ל-"Ballad Of The Ice", אנחנו לא צריכים אישור מבחוץ. ניב ודורי תכף כבר לא גיבורים רק שלנו, אבל הם תמיד יהיו גיבורים אצלנו.

      Plastikman - EX

      11 שנות שתיקה הן כבר מעבר לנצח במוזיקה אלקטרונית. על אחת כמה וכמה כשאתה פלסטיקמן, אחד היוצרים המשפיעים ביותר על מוזיקה אלקטרונית כמו גם האחראי על פיתוח הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותה. בימים אלה, כשמעייף כבר מזמן להאשים את ריצ'י האוטין בחוסר רלוונטיות שלו לחוד חנית התעשייה, הוא הוציא אלבום ראשון כפלסטיקמן, ראשון מזה כאמור 11 שנה. ולמרות זאת, "EX" ממשיך בדיוק במקום שבו הסתיים "Closer" אלבומו הקודם והמשובח. למרות שהוקלט ובוצע מול קהל במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, מדובר ביצירה מונוטונית, אפלה וקודרת. כצפוי ומתבקש מנביא הטכנו המינימליסטי, "לחני" היצירה מורכבים כרגיל, מחלקיקי גלי קול מיקרוסקופיים המגיעים לכדי מיצוי פוטנציאל מקסימלי בכל הבהרה משתנה שלהם: ממצילות זעירות עד לולאות אסיד המתפרשות על פני הד במימד זמן נצחי.

      אפשר להתווכח ולדון עד מחרתיים בקיומה או היעדרה של חדשנות באלבומו החדש של פלסטיקמן, אבל עם נתעלם מכך, גם שונאיו הציניקנים ביותר של פלסטיקמן, לא יכולים להתעלם מכך שגם עם מדובר בפוני של טריק אחד, אי אפשר שלא להתפעל מהפעלול המרהיב הזה שלו לפחות עוד פעם אחת.

      Perc - The Power and the Glory

      עם קטעים בשמות כמו "Take Your Body Off" או "Bleeding Colours" ברור וודאי מראש מה לצפות מאלבומו השני של יוצר הנויז-טכנו האוונגרדי Perc. הPאנקיסט החוליגן הבריטי, ששלח ידו בכל סגנון מוזיקלי מפרוגרסיב טראנס עד ברייקור מ-2004 ועד עכשיו, הגיע השנה לנקודת רתיחה עם יצירת המופת הזו שלו. "הכוח והתהילה" הוא אלבום שהצליח לנפץ לרסיסי זכוכית מגואלות בדם את כל מה שהכרנו עד כה לגבי טכנו אקספרימנטלי. מפלי רעש צורם, צרחות גראולינג, מקצבי טו-סטפ וטכנו מבוססי הקלטות נוף וכמובן כמה מהלחנים המלנכוליים ביותר בתור קטעי קישור מעוררי אימה.

      היכן שיוצרים בשיעור קומתו דוגמתBlawan ו-Untold לא הצליחו, Perc לקח השנה את כל הקופה. כי למרות הקיצוניות שבו, מדובר עדיין באלבום שמצליח לשמור על מוזיקליות, להפתיע ולרגש בכל טראק ועל הדרך גם לקרוץ בהומור שנון מאין כמותו לכמה מעקרונות הייסוד של אומת הדאנס.

      מדובר לא רק באחד מאלבומי הדאנס הטובים של השנים האחרונות ולא רק כזה שטומן בחובו חדשנות ורוח נעורים פרועה. הוא גם אבן דרך של ממש, בהכתרתו של הדיסטורשן כמוטיב מרכזי באסתטיקת היצירה האלקטרונית של העשור הנוכחי. אולי לא מדובר באוסף שירים שתוכלו לזמזם, או לרקוד לצלילם בתנועות נורמטיביות, אך לסבלנים תתגלה כאן יצירה תובענית על גבול האלימה ועל כן מענגת כמו ניאוף, או כל חטא אחר שתפנטזו עליו.

      Inigo Kennedy - Vaudeville

      זה כבר כמעט עשרים שנה מאז שאיניגו קנדי החל להקליט ולשחרר מוזיקה לעולם. מרצועות טכנו פרקסיבי לכלי תקלוט, עד כל אותם שיגעונות IDM ואמביינט שהוא חוטא בהם לאורך 3 אלבומי אולפן שמעולם לא זכו לפרוץ את חומות האנונימיות. אבל אז הגיעה חברת התקליטים Token עתירת ההייפ, אחת מהמובילות בצליל הטכנו המתחדש עכשיו. שם לצד רודהד, Phase וכאמור איניגו קנדי, היא הצליחה להעניק עבור היוצר הבריטי את המיתוג וההקשר המוזיקלי הראוי לגאון יצירה כמותו, כזה שהמזל לא תמיד האיר אליו פנים.

      "וודוויל" (מופע נודד) הוא אלבום קורע לב. אבל הוא גם שירת הניצחון של איניגו על סבלנות והתמדה של שנים שעכשיו פירותיה בשלים לקציר. מדובר כצפוי, בשיא יצירתי של שילוב השפעות IDM נוסח אפקס טווין לטכנו ונספחיו בעידן האלקטרוניקה הרקידה הנוכחית. בקטעים מרגשים עד דמעות כמו "Lullaby" או "Winter", אפשר לשמוע שניים מהלחנים המסמררים ביותר שנשמעו בתולדות הטכנו. ביניהם שזורים גם עוד שמונה קטעים שמצליחים לטשטש את הגבול בין מוזיקת מועדונים לסינמטיות אווירתית. לא הופיעה השנה אף יצירה שנגעה בעזרת טכנו בכאב חשוף כל כך של יוצר רגיש. נפליג לכת ונאמר שמדובר כנראה בקלאסיקה לדורות הבאים.

      Aphex Twin ‎– Syro

      מוזר לומר זאת, אבל בוא נזכור במי מדובר. אלבומו השישי והמיוחל של אפקס טווין, ראשון מאז Drukqs שיצא ב-2001, הוא כנראה מסמר אחרון בארון הקבורה של גדול הפרובוקטורים במוזיקה האלקטרונית. קרוב לעשר גרסאות שונות שלו הודלפו לרשת חודשים לפני מועד צאתו לאור, מה שכמו תמיד אצל אפקס טווין עורר סערה גועשת בקרב מעריציו הקנאים. הוויכוח אודות מידות האינטליגנציה במה שב-90 אחוז מהמקרים אצלו, נשמע כמו דביליזציה של אלקטרוניקה פרימיטיבית - זכה לראשונה בעקבות הנסיבות למבט מיושר ואמיתי.

      כי אם מה שרוב מעריציו חשבו שהוא זיוף, התגלה בסוף כאלבום המדובר של מלכם, משהו כאן דפוק. המלך כנראה באמת עירום והפעם אי אפשר להתכחש לזה. התירוץ העלוב הטוען שככל הנראה, מדובר (כביכול!) ביצירות נשכחות משנות התשעים שיש לשפוט על פי אמות מידה נוסטלגיות, הן לא תירוץ למוזיקה חצי אפויה. לרעיונות מיושנים, לחומרים שאין בצדקתם מוזיקליות כי אם רק פרובוקציה.

      גם גדול מעריציו הפאנטיים של אפקס טווין לא יעיז לומר שמדובר באלבום שווה ערך לכל יצירה קודמת בקריירה שלו. נוסיף לכך את העובדה שלראשונה בחייו הוא מועמד השנה לגראמי, רק תחתום סופית את ציון הדרך שאומר שככל הנראה - זמנך עבר. כי לפעמים פרס ממהרים לתת למי שזו בשבילו ההזדמנות האחרונה.