בשבחו של הסוף: "ריקוד הצללים המאושרים" של אליס מונרו הוא על-זמני

ספרה הראשון של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2013, רואה אור בעברית ומציג אסופת סיפורים שאמנם מתרחשים בפינות נידחות של קנדה אבל מתאימים ויפים לכל מקום בעולם

לא ציניות אך לא חזקות. גיבורות "ריקוד הצללים המאושרים", מתוך תמונת כריכת הספר (צילום: יח"צ)
רבות כבר נכתב על ההחלטה של מונרו להציב את סיפוריה ודמויותיה במקומות דומים – עיירות וכפרים קטנים בקנדה; רבות נכתב על מה קורה כשזה עובד: כשאנשים קטנים וסיפורים קטנים הופכים אנשים גדולים וסיפורים גדולים, או לכל הפחות גדולים מספיק כדי ליצור הזדהות אצל הקורא

בקיץ שעבר, קצת לפני פרס הנובל וקצת אחרי פרס ספרותי נוסף, אמרה אליס מונרו ל'נשיונל פוסט' הקנדי כי היא מתכוונת לתלות את עט הקסמים ולהפסיק לכתוב. כן, הצהרה דומה שחררה ב-2006 אך הוציאה בכל זאת לאוויר העולם את קובץ הסיפורים "חיים יקרים", אך כעת נראה שזה סופי. על כן, קובץ סיפוריה החדש שרואה כעת אור בעברית - "ריקוד הצללים המאושרים" – הוא לא חדש כלל: למעשה מדובר בספר הראשון שפרסמה, אי שם ב-1968.

הרבה מים עברו בנהר שהוא אליס מונרו, אך אין טעם להתעסק בדברים שהשתנו אצלה לאורך השנים, כי סיפוריה עוסקים בכאן ובעכשיו. אין טעם לתהות כיצד ספר ביכוריה עומד ביחס לאלה המאוחרים יותר, כי יש משהו על-זמני בסיפוריה של זוכת הנובל הקנדית, בין אם נכתבו לפני קרוב לחמישים שנה או בשבוע שעבר, משהו אוניברסלי, חוצה יבשות וערים, זמנים ותרבויות.

גיבוריה של מונרו הן בעיקר גיבורות: ילדות ונערות שעדיין לא ציניות ומשופשפות מספיק בשביל להבין את עולם המבוגרים, או ציניות ומשופשפות מספיק אך לא חזקות או מרכזיות דיין כדי לחולל בו שינוי. אחת מהן שותה לשוכרה ומביכה את עצמה כי זו הדרך שלה להתמודד עם אהבה נכזבת; אחת מתיידדת עם ילדה דחויה רק כדי לאבד אותה ללונדון; אחרת, שדווקא כן מצליחה לשנות לרגע או שניים את המציאות, לא מוכנה לאפשר לאביה להרוג סוסה חסרת תועלת ומסייעת לה לברוח, אף שמבינה שבמקום כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם, במוקדם או במאוחר מישהו ישים לב וישיב את הסוסה לביתה ולגורלה.

גם כשמונרו כותבת על נשים בוגרות הן מסובכות – בין אם מבפנים או מבחוץ. אחת לא מוכנה לשתף פעולה עם הניסיון לגרש את אחת מזקנות העיירה מביתה המתפורר שמוריד את ערך הנדל"ן; אחת שוכרת משרד כדי לכתוב ולא יודעת כיצד להתמודד עם בעל הנכס המטריד; אחרת מגלה שהגבר בו היא מאוהבת שב לעיירה כשהוא נשוי לאחרת, ומאבדת לרגע את שפיותה. הסיפור הבודד שמסופר מנקודות מבטו של זכר ("תודה על הטרמפ") עוסק בבחור צעיר ובן דודו המגיעים לעיירה נידחת בחיפוש אחר ריגושים נשיים. בו, בדומה לסיפורים רבים אחרים, דמויות שמופיעות בשלב מאוחר יחסית גונבות את ההצגה, ולא פעם מותירות רושם מעניין יותר מדמות המספר. בכלל, מונרו פוגעת בול באחת הסוגיות הכי חשובות בסיפורים קצרים: מתי ואיך לסיים אותם. הסופים שלה נפלאים, פעם אחר פעם.

כבר לא תכתוב עוד. אליס מונרו (צילום: AP)
דמויות שמופיעות בשלב מאוחר יחסית גונבות את ההצגה, ולא פעם מותירות רושם מעניין יותר מדמות המספר. בכלל, מונרו פוגעת בול באחת הסוגיות הכי חשובות בסיפורים קצרים: מתי ואיך לסיים אותם. הסופים שלה נפלאים, פעם אחר פעם

יש משהו עצוב בסיפוריה של מונרו. בזה הפותח ("הקאובוי של האחים ווקר"), אם המשפחה מביאה הביתה גלידה על אף שאין לה מקרר, ועל כן כולם צריכים לבוא למטבח החשוך ולאכול מהר, לפני שתימס. "מה יש בנו, שאנשים צריכים מנוחה מאיתנו?" שואלת הילדה, המספרת באותו סיפור, וזמן קצר לאחר מכן מנסה לשחק במשחק הניחושים עם אחיה, אבל "אין הרבה צבעים מסביב. אפורים האסמים והסככות ובתי השימוש החיצוניים והבתים, חומים החצר והשדות, שחורים או חומים הכלבים". בסיפור "תמונות" מודעת המספרת לגורלה, ומודעת בו בזמן שאין ביכולתה לעשות דבר כדי לשנותו: "האמא הזאת, שבינה לביני ישבה אמי האמיתית, חמת הצוואר, חמומת המזג והמנחמת, היתה רוח רפאים פצועה נצחית, שהתייסרה כמו אלוהים לנוכח כל הרע שטרם ידעתי כי אעולל ביום מן הימים".

מרבית גיבורותיה של מונרו לא מגשימות את חלומן הגדול. חלקן מסתפקות בניצחונות קטנים בעוד אחרות משלימות עם המצב ("לפעמים נדמה לי שאם גבר הולך או נשאר, זה הגיוני באותה מידה", אומרת גברת פולרטון הזקנה ב"הבתים הבוהקים"). אל כולן, פחות או יותר, ניתן להתחבר – וזה סוד קסמן, זה סוד קסמה של המחברת. רבות כבר נכתב על ההחלטה של מונרו להציב את סיפוריה ודמויותיה במקומות דומים, לעתים זהים – עיירות וכפרים קטנים בקנדה; רבות נכתב, לגמרי בצדק, על מה קורה כשזה עובד: כשאנשים קטנים וסיפורים קטנים הופכים אנשים גדולים וסיפורים גדולים, או לכל הפחות גדולים מספיק כדי ליצור הזדהות אצל הקורא, מה זה משנה אם הם עושים את זה לאורך איזה נהר שכוח אל בקנדה, בניו יורק או בתל אביב?

בנימוקי השופטים שהעניקו לה את פרס נובל לספרות נכתב בין היתר: "אליס מונרו מציגה עם דיוק כמעט אנתרופוסופי עולם יום יומי מוכר ורגוע עם קישוטים חיצוניים צפויים... הנוף הקנדי השטוח והחקלאי, עם הנהרות הרחבים והעיירות הקטנות והתפלות לכאורה הם המקומות בהם רוב הסיפורים שלה מסופרים, אבל השלווה והפשטות מטעים כמעט בכל צורה". כאן יש לציין כי גם הנוף עצמו אולי נראה דומה על פני הקרקע, אך הוא לגמרי שונה מסיפור לסיפור. זה קורה משום שמונרו מציירת בסיפוריה תמונות מלאות פרטים, וכל פרט חשוב: אין דבר כזה סתם בית או סתם חצר או סתם תריס, כמו שאין דבר כזה סתם בנאדם.

אז לא, אליס מונרו בת ה-83 ככל הנראה כבר לא תפרסם ספרים חדשים. למרבה המזל, היא מותירה אחריה חתיכת מורשת. ומי שעדיין לא זכה להתוודע אליה, ימצא ב"ריקוד הצללים המאושרים" יופי של נקודת התחלה.

"ריקוד הצללים המאושרים" / אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 236 עמודים. מאנגלית: אורטל אריכה.

עוד באותו נושא

מרחק השנים: "פיוטר הלטבי" מפגין ניחוח מיושן ואנטישמי

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully