הרחיקו את הארנבים: העיבוד הבימתי ל"חיזור גורלי" מצליח לרענן

מסוכן לשחזר סרט כה מצליח שכבר נכנס להיסטוריה, והופעתו של אקי אבני נראית חסרת ביטחון, אבל "חיזור גורלי" מצליח להצדיק את קיומו בעזרת סוף שונה ועדכנות טכנולוגית

חיזור מאדום לשחור. מתוך "חיזור גורלי" (צילום: יח"צ)
אקי אבני במיוחד נראה לא אמין ברגעי העימות עם אלכס, שבהם הדציבלים של שניהם עולים. בעוד פישמן מדגימה באמינות כיצד נראית קריזה של אישה מוטרפת, המשחק שלו עולה לעתים לרמות מוגזמות, שמשרות תחושה שהוא מעט חסר ביטחון

ביטוי עתיק באנגלית טוען כי Once a cheater, always a cheater. מחקרים מגבים את הטענה הזו, שיש בה לא מעט היגיון. אחרי הכול, ברגע שבגדת שמך כבר הוכתם. אבל כמו כל מרתון, גם הפעולה הזו מתחילה בצעד קטן, בבוקר הזה שבו מסתכל אדם על עצמו במראה ומבין ששם על עצמו תווית מלוכלכת, שתלווה אותו מעתה ועד עולם.

כשהתסריטאי האנגלי ג'יימס דירדן כתב ב-1987 את "חיזור גורלי", שהפך במהרה לאחד ממותחני האימה החקוקים בהיסטוריה של הקולנוע, הוא לא חשב רק על חוסר המוסריות של הבגידה וההתייסרות שלאחריה. כי גם אם מחליטים לבגוד, צריך לדעת עם מי, וכשאתה עושה את זה עם האדם הלא נכון, אל תתפלא אם רגע אחד פזיז יהפוך לטעות שעליה תצטער לעולמים. 27 שנים לאחר אותו סרט בכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז, עלה בתיאטרון רויאל היימרקט בווסט אנד בלונדון המחזה על פי התסריט המקורי של דירדן, ועשה מיד את הדרך גם אל "הבימה". דן גלאגר (אקי אבני) הוא עורך דין בחברת הוצאה לאור מניו יורק. איש משפחה עם אישה אוהבת (ריקי בליך) וילדה (רומי אבירם). בסופשבוע אחד שבו רעייתו בתו נמצאות מחוץ לעיר, דן פוגש בבר אישה חושנית, אלכס פורסט (אסנת פישמן). המשיכה ההדדית עושה את שלה ודן מתפתה ללילה סוער, שהוא ואלכס מסכימים לשמור בסוד. אלא שבבוקר שאחרי לאלכס יש תוכניות אחרות לגביו והיא מתחילה לרדוף אותו ואת משפחתו. עולמו של דן משחיר מרגע לרגע, והוא מחפש את הפיתרון לצאת מהמבוך. אלכס לא עושה לו, בלשון המעטה, חיים קלים.

מסוכן לשחזר סרט כה מצליח שכבר נכנס להיסטוריה (בעיקר בזכות ה"באני בוילר", בישול הארנבון המצמרר, אבל לא רק) לגרסת במה, אבל לדירדן היו סיבות טובות לעשות זאת. בטור שכתב ל"גרדיאן" סיפר כיצד נאלץ לשנות את הסיום המקורי שכתב, בעקבות תחזית הצופה לסרט כישלון או לכל היותר הצלחה צנועה. העלאתו של המחזה על פי התסריט המקורי שימשה עבורו סגירת מעגל והציבה אלטרנטיבה מפתיעה לסוף המוכר, אבל הסיבה ש"חיזור גורלי" טייק 2 מוצלח, מטלטל וחשוב תלויה בגורם אחר: הקדמה הטכנולוגית.

"חיזור גורלי" 2014 שונה בתכלית מהמודל של 1987. בימים ההם לא היה אינטרנט, טלפון סלולרי היה מכשיר מסורבל ונחלתם של העשירים בלבד והנשק הפסיכולוגי היחיד של אלכס מול דן היה מזכירה אלקטרונית בטלפון הביתי. כלי שאין לזלזל בו, אבל משהו שלא מדגדג את מגוון האפשרויות של היום. "אל תצרי אתי קשר בטלפון, בפייסבוק, בסקייפ ובכל דבר שעדיין לא המציאו", מטיח דן בקולניות באלכס. הוא יודע שהאמירה הזו אינה מבשרת על סוף פסוק, להפך: לאלכס יש אמצעי תקשורת בלתי מוגבלים להגיע אליו. המחשבה על כך היא שיוצרת רובד נוסף, שאולי היה חסר בסרט המקורי. היום הצלע השלישית לא צריכה להתאמץ במיוחד כדי לפרק זוגיות, כל שעליה לעשות הוא לבצע מספר חד ספרתי של הקלקות מחשב כדי להגיע למייל של הנואף או של הנבגד.

. מתוך "חיזור גורלי" (צילום: יח"צ)
"אל תצרי אתי קשר בטלפון, בפייסבוק, בסקייפ ובכל דבר שעדיין לא המציאו", מטיח דן בקולניות באלכס. הוא יודע שהאמירה הזו אינה מבשרת על סוף פסוק, להפך: לאלכס יש אמצעי תקשורת בלתי מוגבלים להגיע אליו. המחשבה על כך היא שיוצרת רובד נוסף, שאולי היה חסר בסרט המקורי

נקודה נוספת שעומדת לזכותו של דירדן היא שבמחזה יש לו הזדמנות לגבש שוב תודעה אחרת במערכת היחסים שבין הבוגד לפילגש. "הרי לא הסתרתי ממך כלום", מתחנן דן לאלכס והוא אכן דובר אמת – הוא אמר לה מלכתחילה שהוא גבר נשוי והיא הבטיחה לשמור את העניין בסוד תמורת ריגוש מיני חד פעמי. האם זה מסיר ממנו אחריות בשעה שהיא מחזרת אחריו באובססיביות? האם באמת יש לו זכות לקום וללכת אחרי שסיכם בעל פה על מערכת יחסים קצרה נטולת התחייבויות?

קשה להגיד שליהוקו של אבני לתפקיד הראשי אופטימלי. מהרגע הראשון שבו הוא שולף את מונולוג החרטה, אבני נראה מפוקס מדי בתפקיד, חושש לסטות ממנו, עד שנדמה שהוא אפילו מעט מפוחד על הבמה. הוא במיוחד נראה לא אמין ברגעי העימות עם אלכס, שבהם הדציבלים של שניהם עולים. בעוד פישמן מדגימה באמינות כיצד נראית קריזה של אישה מוטרפת, המשחק שלו עולה לעתים לרמות מוגזמות, שמשרות תחושה שהוא מעט חסר ביטחון.

אלא שקשה להביס את אבני ולדרוס אותו תחת גלגלים הרסניים של ביקורת. מדוע? כי דווקא בגלל חוסר הביטחון הזה הוא גורם לך להיות בעדו. הוא הנואף, הוא הבעל החרא, הוא זה שמפספס את כל תחנות היציאה האפשריות לחמוק מהסיוט, הוא משקר בלי הפסקה – ועדיין, הפרצוף הרגוע שלו גורם לצופים, גברים או נשים, להיות אתו, לרחם עליו. למעשה, שיאה של ההצגה, לפחות מנקודת המבט של גבר, מגיע דווקא בתחילתה, כשדן יוצר את הבילד אפ לטעות הפטאלית. אלה הרגעים שבהם הנינוחות של אבני כובשת. מתחשק לך לצעוק לו "גבר, אל תעשה את זה, אל תהיה אידיוט", ואתה רואה כיצד הוא נשאב אט-אט למערבולת שממנה יתקשה לצאת. הוא מצליח להעביר את המועקה, שמציפה את הלב והראש כבר ברגעים הראשונים של המחזה.

מי שאחראית לא פחות ואולי אף יותר מאבני לתחושה הזו היא ריקי בליך, הגיבורה השקטה של המחזה. קשה לחשוב על ליהוק מוצלח ממנה לרעיה הנבגדת. החיוך המקסים והטוב, המבט הנעים, הדיבור הרך והתמימות שהיא משדרת לא רק גורמים לך להרגיש רע יותר, הם גם יוצרים הזדהות חזקה עם תחושת העלבון שלה כשאלכס מתוודה בפניה. בליך מראה איכויות דרמטיות גבוהות, שמטשטשות כמעט לחלוטין את התודעה הקולקטיבית שלה כקומיקאית.

"חיזור גורלי" אינו מחזה מושלם (הכוריאוגרפיה בקטעים הלכאורה-ארוטיים מזעזעת), אבל הוא בהחלט עושה את העבודה ומצליח לטלטל. הבחירה של דירדן להעלותו בגרסתו המקורית מתגלה כהצלחה, וגם הציניות והסקפטיות הצפויות מראש של הקהל כלפי אבני והמחזה בכלל נתקלות בקיר של מועקה ומתעטפות בהרבה חומר למחשבה.

"חיזור גורלי", תיאטרון הבימה
מאת ג'יימס דירדן בבימויו של במאי הבית, משה קפטן, ובהשתתפותם של השחקנים: אסנת פישמן, אקי אבני, ריקי בליך, אורי הוכמן, רזיה ישראלי, הילה שלו, שפי מרציאנו, עמוס בוארון, דורון עמית, רומי אבירם/ סשה בזרוקוב/ יובל קרוצנצ'קי.

עוד באותו נושא

"בומרנג": רציני בתחפושת של מצחיק, מורכב במעטפת של פשוט

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully