פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אסור לגרמנים לדבר על ישראל": ריאיון עם הבמאי כריסטיאן פצולד

      הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד, שסרטו "פניקס" יפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, מסביר למה הגרמנים לא רוצים לשמוע על ניצולי השואה, וטוען שאסור להם לרדת על נתניהו

      "אסור לגרמנים לדבר על ישראל": ריאיון עם הבמאי כריסטיאן פצולד

      הקולנוע הישראלי והגרמני נוהגים לטפל בזיכרון השואה בדרך הפוכה לגמרי: בארץ, הסרטים בדרך כלל מתרחשים בשנים לאחר מלחמת העולם השנייה, כפי שמעיד למשל "הקיץ של אביה", ולא רואים בהם מה קרה במחנות – בכל ההיסטוריה של התעשייה המקומית, למשל, לא חזינו בדימוי של תא גזים.

      בגרמניה, לעומת זאת, זירות ההתרחשות הן בדרך כלל אותם מחנות, כמו גם הגטאות, הבונקרים הנאציים וכיוצא בכך. הבמאים עוצרים לרוב את העלילה לכל המאוחר עם תום המלחמה, ולא מתעסקים בפוסט-טראומה, אלא רק במה שהתחולל בתחילת שנות הארבעים.

      לכן, כל כך מפתיע להיתקל ב"פניקס", סרטו הטרי והמצוין של כריסטיאן פצולד, שיפתח הערב (שלישי) את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. בניגוד למה שהתרגלנו לקבל ב"הנפילה" ודומיהם, כאן העלילה מתרחשת לאחר הכניעה הנאצית, ועוקבת אחר ניצולה יהודייה השבה מן התופת אל שכונת מגוריה הברלינאית. כיוון שפניה הושחתו קשות והיא לא חושפת את זהותה, בעלה הגרמני-נוצרי לא מזהה אותה, אך כן מבחין כי יש בה דימיון לרעייתו, אותה חשב למתה, והוא מבקש ממנה להתחזות אליה כדי שיוכל יחד עמה לתבוע את ירושת משפחתה האמידה.

      את הבסיס לסיפור הזה מצא פצולד ברומן של הצרפתי הובר מונטייה, שכבר היה השראה בשנות השישים לסרט בריטי נשכח למדי. "נתקלתי בו עוד בצעירותי, בזמן שעשיתי את השירות הלאומי שלי כמורה לנוער טעון טיפוח, ומצאתי אותו על מדף בספריה", מספר הבמאי, כיום בן 54, בשיחת טלפון מדירתו הברלינאית. "לא יכולתי להפסיק לעלעל בו, ומיד ידעתי שאני רוצה בבוא היום לעשות עמו משהו: סוף כל סוף, לאחר כל השנים הללו, מצאתי איזושהי יצירה אמנותית שמספרת על מה שקרה בגרמניה אחרי המלחמה, שעוקבת אחר האנשים ששרדו את המחנות.

      "זה כל כך חריג, שלא היו ספרים וסרטים גרמניים על היהודים שחזרו הביתה. הרי כל התרבות המערבית מבוססת על מוטיב השיבה הביתה. מה זה 'האודסיאה' אם לא סיפור כזה? במה עוסקים רוב הסרטים האמריקאים על מלחמת וייטנאם? אבל בגרמניה לא רצו לראות את ניצולי השואה, לא רצו לשמוע את הסיפורים שלהם ולא רצו לגלות אמפטיה. זה היה גורם לגרמנים להרגיש אשמים, והגרמנים לא רוצים להרגיש אשמים".

      הסרט פניקס (יח"צ)
      סרט מצוין. מתוך "פניקס" (צילום: יח"צ)

      פצולד מספר שהתחיל לעבוד על התסריט עוד בתחילת הקריירה שלו כקולנוען בשנות התשעים. אך הפרויקט המורכב היה גדול עליו, ולדבריו הוא סבל גם מהיעדר מסורת של סרטים מסוג זה בתעשייה, וכן ידע שאין לו די מעמד בה כדי להרים פרויקט נועז שכזה. אך אז הגיעו כמה הצלחות אמנותיות, למשל "ילה" מ-2007, שביססו את מעמדו כאחד היוצרים המעניינים בגרמניה. זה כבר קירב אותו אל הגשמת החלום הנושן, ואז ביים לפני שנתיים את סרטו המצליח עד כה וגם היחיד שהופץ מסחרית בישראל – "ברברה". דרמה זו זיכתה אותו בפרס הבמאי בפסטיבל ברלין, ופתחה לו סופית את הדלת לעשיית "פניקס".

      הסבלנות השתלמה בסופו של דבר, שכן הסרט התקבל השנה לחלון הראווה היוקרתי של טורונטו, זכה בפרס הביקורת הבינלאומית של פסטיבל סן סבסטיאן ונרכש להפצה בעשרות מדינות בעולם. עם זאת, לא הכל ורוד: מולדתו של הבמאי, שעד היום כמעט תמיד חיבקה בחום את כל יצירותיו, הפנתה לו הפעם כתף קרה, ו"פניקס" קיבל ביקורות שליליות ובניגוד ל"ברברה", לא נשלח לייצג את המדינה באוסקר.

      "חשבתי שאחרי כל השנים הללו, הגרמנים יהיו בשלים לקבל סרט כזה, אבל ציפתה לי הפתעה מרה", מודה הקולנוען. "קרה ההיפך: היום, הגרמנים רוצים יותר מתמיד לראות סרטים על היטלר במרתף, ופחות מתמיד לשמוע על ניצולי השואה. למה להם? הם חושבים שבגלל שזכינו במונדיאל ובגלל שיש במדינה מספיק מוזיאונים על היסטוריה, אז אנחנו חופשיים ופטורים מרגשות אשם. הביקורות פה הדהימו אותי בחוסר הענייניות שלהן ובשליליות שלהן. הרגשתי כאילו שאני חוזר לגיל 15 ולימים בהם המורה היה מחזיר לי את החיבור שלי ואומר 'אתה לא יכול לכתוב ככה, אתה צריך לכתוב ככה וככה'. גרוע מכל, ניסו גם להוציא אותי אנטישמי. ב'דר שפיגל' הלינו על כך שאני מראה כי ליהודים בסרט יש דירות יפות בזמן שלגרמנים אין. כל זה החזיר אותי למשפט האהוב עליי של חנה ארנדט – 'הדבר היחיד שהגרמנים לא מסוגלים לקבל, זה את המחנות. מבחינתם, היהודים אשמים במחנות'".

      הסרט פניקס (יח"צ)
      "נעלמת", התשובה הגרמנית. מתוך "פניקס" (צילום: יח"צ)

      פצולד אומר גם שהתקשורת הגרמנית לעגה על כך שבחר לעבד ספר ז'אנרי ולא קאנוני, שהעלילה שלו מותחת כבר בתחילתה את גבולות האמינות. "אומרים שהסיפור לא אמין?", הוא עונה בתגובה. "אם אתה לא מאמין לזה, אז אתה לא יכול להאמין לכלום. תזרוק לפח את כל המיתולוגיה היוונית, כי אתה לא יכול להאמין שאדיפוס הרג את הילדים שלו".

      אפשר גם לבחון את "פניקס" בהקשר של "ורטיגו" של היצ'קוק. גם שם יש גבר שפוגש אשה הדומה להפליא לאהובתו האבודה, ואז מבקש ממנה להתחזות אליה.

      "'ורטיגו' זה הסרט האהוב עליי והסרט השנוא עליי. ראיתי אותו חמישים פעמים. 25 פעמים אהבתי אותו ו-25 פעמים שנאתי אותו. הבעיה היא שהכל שם דרך נקודת המבט הגברית. לי היה ברור מלכתחילה שאם אעשה את 'פניקס', הכל יהיה מנקודת המבט הנשית".

      בכלל, כמעט תמיד הדמות הראשית אצלך היא אשה, ותמיד בגילומה של נינה הוס, כמו גם ב"פניקס".

      "קלוד שברול גם תמיד עשה סרטים על נשים, ויש ציטוט שלו שאני אוהב - 'כשאשה חיה, היא שורדת'. להיות אשה בעולמנו זה מאבק קשה, ולכן היא תמיד דמות קולנועיית מעניינת יותר".

      לסיכום הדיון על הקשר בין "פניקס" ל"ורטיגו" אני תוהה אם ראית את "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר, עוד סרט מהשנה האחרונה שהזכיר את הקלאסיקה של היצ'קוק.

      "ראיתי, ויש לי בעיה איתו. הדמות שבן אפלק מגלם שם חלשה מדי. הדמות של ג'ימי סטיוארט ב'ורטיגו' פרוורטית, אבל לא חלשה. אצל פינצ'ר היא חלשה, אבל לא פרוורטית, זה קילקל את הסרט. אני גם חושב שהערבוב שהם עשו שם בין נקודות המבט לא היה חכם. היה צריך להביא את הסיפור כולו מהפרספקטיבה של הגבר ואז לספר אותו בעיני האשה, אבל זו כמובן רק דעתי".

      פצולד מספר לי כי הוא מנהל את השיחה הטלפונית כשהוא לבוש בפיג'מה, ישוב על חלון דירתו ומעשן סיגריה. בתנאים כאלה, ברור מדוע מעידה נימת דיבורו על מצב רוח מרומם. בקול חולמני, אופורי, הוא שמח לענות לי על שאלתי לגבי האובססיה שלו לאופניים, כלי תחבורה שכיכב ב"ברברה" ומופיע גם ב"פניקס".

      "באופן כללי, אני אוהב כלי תחבורה. לא רק אופניים, אלא גם מכוניות. אני אוהב אנשים בתנועה. אבל זה נכון שבמיוחד אני אוהב אופניים. שני אנשים על אופניים ביער, יש בזה משהו קולנועי כל כך! גם אוזו וטאטי והניו-ריאליסטים הבינו את זה. להיות על אופניים זה כמו להיות בקולנוע, זה להיות בין שינה להתעוררות. לרכוב על אופניים זה לחלום בהקיץ. כשאתה על אופניים אתה תמיד מהרהר על משהו. אתה חושב על משהו שקרה, או על משהו שיקרה, אבל בכל מקרה אתה חושב".

      אם כבר מדברים על ריחוף, המוזיקה בסרט מפתיעה בקלילותה. בדרמה היסטורית כזו אתה רגיל בדרך כלל לקבל כינורות פומפוזיים. כאן יש צלילים שמתאימים יותר לוודי אלן.

      "אני לא אוהב קולנוע שמעביר רגשות דרך מוזיקה. מבחינתי, זה כאילו שתתן להמבורגר טעם דרך הקטשופ. המבורגר צריך לדבר בזכות עצמו, וכך גם סרט. חוץ מזה, אני כל כך אוהב מוזיקה, שלא אוכל לנהוג כלפיה בחוסר כבוד ולנצל אותה במניפולטיביות. תשעים אחוז מהלחנים המקוריים שיש כיום בקולנוע מעוררים בי סלידה".

      הסרט ברברה (יח"צ)
      סימן היכר של הבמאי: אופניים. מתוך "ברברה" (צילום: יח"צ)

      מטבע הדברים, ובטח בריאיון שמתקיים לרגל הקרנה חגיגית בישראל, השיחה גולשת בסופה גם לעניין הקשר בינינו לגרמנים. "אני מסתובב כל הזמן בין הישראלים שחיים בקרויצברג ובנויקלן", מספר הבמאי. "הבת שלי עובדת בשעות הערב בגלידרייה בסביבה, ויש המון סטודנטים ישראלים שיושבים שם. אני אוהב לדבר איתם, כי הם רואים מבעד לגרמנים ויש להם אבחנות מרתקות ונכונות על מה שקורה אצלנו".

      ומה אתה אומר להם על מה שקורה אצלם?

      "אתה יודע משהו? אני חושב שלגרמני אין זכות להגיד משהו על מה שקורה בישראל. אולי לבני לאומים אחרים יש, אבל אחרי מה שקרה, לנו אין. יש בגרמניה מנטליות כאילו שאנחנו יודעים הכל ויש לנו תשובות להכל, אבל אין לנו, והגרמנים פשוט חייבים להפסיק לדבר בנחרצות על הזהות היהודית ועל נתניהו ועל כל זה. יש קטע בסרט שדמות יהודייה מדברת על כך שעתה, לאחר ששרדו את השואה, הם צריכים לעבור לפלסטינה ולבנות מדינה, כדי שיהיה להם מקום משלהם בו אף אחד לא יפגע בהם יותר. זהו, זאת ישראל, מגיע לכם מקום כזה. סוף פסוק. אסור לערער על זה ואין מה לדבר בכלל".

      האם גם הסרט העלילתי הבא שלך ייגע בסוגיות שקשורות למלחמת העולם השנייה?

      "כן, אני עובד על עיבוד ל'טרנזיט', הספר של אנה זגרס שעוקב אחר פליטים יהודים בזמן המלחמה. העלילה מתרחשת במרסיי וזו אמורה להיות קו-פרודוקציה גרמנית-צרפתית. השבוע אני נוסע לפריז כדי לשבת במסעדות עם אנשים ולבקש מהם כסף בשביל זה. אני לא אוהב לעשות את הדברים האלה, אבל אין ברירה, זה חלק מהעסק".

      פסטיבל הקולנוע היהודי ייפתח היום (שלישי) בפסטיבל ירושלים ויימשך לאורך חנוכה, עד יום שלישי, 23 בדצמבר. אורחת הכבוד תהיה שרה סילברמן. לפרטים מלאים, שעות הקרנה והזמנת כרטיסים - ראו האתר הרשמי.