קורדרוי 95: האלבומים הגדולים של 2014 - חלק א'

2014 היתה שנת רוקנרול קצת מוזרה. היא כללה בכורות מעניינות, קאמבקים משמחים, שירים אדירים וכמה אלבומים נפלאים, אבל היא לא היתה שנה בלתי נשכחת, או באמת חשובה. היא הביאה עמה הרבה מוזיקה מצוינת, אבל לא בשורה, אלא אם כן התרפקות על הסאונד של האייטיז היא בשורה. עוד נקודה מעניינת לציון: היא לא היתה שנת רוקנרול נשית מספיק. שני אלבומים בלטו מעל כל השאר ונלחמו ראש בראש עד הסוף, ואגיע אליהם בשבוע הבא, אבל מסורת זו מסורת, ולפני שהמצעד יוצא לדרך אני מבקש להתנצל בפני מי שלא זכו להיכנס לעשרים הגדולים שלי: מרק לאנגן, דיימון אלברן, סנט וינסנט, בוב מולד, אינטרפול, גריילאג, פרפקט פוסי, אפגן וויגז, Hiss Golden Messenger, Against Me! ובעיקר דה אמייזינג סנייקהדס, בנוסף לעוד כמה שמות שביליתי איתם השנה אבל לא כבשו את לבי עד הסוף.

ועכשיו, עם לב שקט, מתחילים.

באופן מעט מוזר"Popular Problems" הוא רק אלבום מספר 13 של לאונרד כהן בקריירה של כמעט 50 שנה, אבל הוא מופת לרלוונטיות של אמן גם בגיל 80, יצירה שמסתכלת לזקנה בלבן הדהוי של העיניים ולא מסיטה את המבט, אלבום מודע וציני ועדיין כזה שמרחיב את הלב ומעורר השראה. בשנה שבה הרולינג סטונס זכו כאן לתשואות בגלל מופע קריוקי, כהן הזכיר לכולם איך אפשר להמשיך קדימה גם אחרי שהמסיבה נגמרת. הקול החם עדיין באמתחתו, סדוק אך צלול, הטקסטים חדים כתמיד, התשוקה בוערת על אש קטנה, והאווירה אווירת גוספל ובלוז וקאנטרי שעוטפת ייאוש שלא מסכים להתייאש, עדיין.

אתה לא מצפה מאלבום סולו של ג'יי מאסקיס להיות כזה טוב, אבל זה בדיוק מה שהוא היה. הוא מרומם נפש ועדין כמו דינוזאור קטן, וגאון הדיסטורשנים הוכיח שוב - אחרי אלבום הסולו הקודם והנפלא שלו "Several Shades of Why" - שהוא גם גאון אקוסטי, שולט בשקט כמו שהוא שולט ברעש. נסיך האינדי כבר בן 50, והוא מצא את הדרך המושלמת להישאר רלוונטי גם אחרי שלהמשיך לגרזן יהיה קצת מוזר. הנה הוא ואחת האורחות באלבום, קאט פאוור.

כשלסולנית שלך קוראים מיש וויי, נקודת הפתיחה שלך היא כבר מבטיחה. ואם על זה אתה מוסיף גם Pאנק פמיניסטי מרים ומלא תשוקה (וכעס), 27 דקות של הזמנה לפוגו שאתה לא עושה בבית רק כדי לא לאבד את שאריות הכבוד העצמי שנותרו לך מול ילדיך, ושיר כמו השיר הזה, אין סיבה שלא לאמץ קרוב אל לבך את השלישייה הקנדית הזאת, גלגול עכשווי של תנועת הריוט גירל, או אם תרצו hole 6 פלוס.

"Blue Moon", אחד משירי השנה, קצת בלבל. הוא גרם לך לחשוב - ולא הזיק שרצית מאד להאמין בזה - שהאלבום החדש של בק הוא"Sea Change" החדש. הוא לא, ותמים היה לחשוב שהוא יכול היה להיות היצירה החד פעמית ההיא. ובכל זאת, בק חזר כאן יפה עם אלבום שהוא גם אופטימי וגם מלנכולי, מאוד סבנטיזי באווירה שלו, וכשמו כן הוא – פסקול מושלם לרגעים האלה, מוקדם בבוקר, לפני שהעולם מתעורר. הוא עשיר וחם וקצת עצוב, אבל גם שמח מההבטחות שיכול להיות שמחכות בהמשך.

קונור אוברסט אמנם לא הצליח לגדול להיות עילוי האינדי שהוא אמור היה להיות, ולא באמת מילא את החלל הענק שהשאיר אחריו אליוט סמית כמו שניתן היה לפלל, אבל אני תמיד חיבבתי אותו, ואחרי כמה אלבומים לא מספיק טובים תחת שמות ופרויקטים שונים הוא חזר השנה עם"Upside Down Mountain" והראה שוב כמה כשרון טמון בו - גם טקסטואלי וגם מלודי, הגם שלפעמים אם לא שומרים עליו הוא עלול ליפול בקיטש. המוטיב החוזר הוא "אתה יכול לבחור אהבה או חירות, לא את שתיהן", הלב תקוע על געגועים, המוח על בלבול, הנופים הם של אמריקה הגדולה, הרדיו במכונית פתוח על שנות השבעים, והוא מנגן כמה מהשירים הכי יפים שיצאו השנה.

האלבום השמיני של הלהקה הטקסנית הוותיקה הוא מסיבת חשק שלא יוצאת לך מהראש גם הרבה אחרי שהיא נגמרה, אירוע שמח ואקלקטי עם כמה רחבות במקביל, שעליו מנצח בעזרת קולו המיוחד בריט דניאל, מחוזק בהפקה של דייב פרידמן וג'ו צ'יצ'רלי. אני מרשה לעצמי לנחש שדניאל וחבריו הקשיבו לא מעט ל"AM" של ארקטיק מאנקיז בתקופה שבה הם כתבו את האלבום הזה (ולא זנחו את שאר ההשפעות הבריטיות האייטיזיות שלהם), ובלא מעט מובנים ""They Want my Soul הוא ה"AM" הקטן של 2014. ספון, כבר 20 שנה בסביבה, חזרו מהפסקה של ארבע שנים כשהם נשמעים כמו להקה שאוהבת את המוזיקה של עצמה ויודעת שיש לה את זה. אם אלכס טרנר עסוק או לא בעניין, דניאל הוא בהחלט תחליף הולם ללילה בלי חשבון.

האלבום שני של הבני עשרים וקצת האלה משיקגו עם השם היומרני משהו הוא כמעט קלישאת רוקנרול שמזכירה איזה כיף זה קלישאות רוקנרול, ושם את הכיף בעל הכיפאק. 16 קטעים של אנרגיה מעוררת קנאה, קצת סטונז, קצת איגי פופ, קצת לו ריד, קצת קארז, קצת אלביס קוסטלו, קצת סטרוקס, מלא מלא בירה. תאמינו להייפ.

אחד מהאלבומים שבאו אלי משומקום והפכו לחברים טובים. התודות לכריס פורטרפילד, עוד חייל בצבא הפולק, שבתחילת דרכו חלק להקה עם ג'סטין ורנון, שבר קצת ימינה והוציא אלבום מאד אישי ומאד יפה שבמרכזו כמיהה וגעגועים לבית, עם עלילת משנה על המאבק שלו נגד אלכוהוליזם. המוזיקה שעוטפת את הטקסטים - שהם מהטובים שנכתבו השנה - נמצאת איפשהו בין אותו בון איבר לפוסטל סרוויס, ובלא מעט רגעים מכשפת וזורקת אותך לעולם הלא פשוט שיצר פורטרפילד ועלול לטלטל את הרגישים שבינינו. שיעול שיעול.

אלבום הבכורה של השנה מגיע מהחמישייה הצעירה מלידס, שעשתה מהומה עם האולדסקול פוסט-פאנק המאוד מוצלח שלה, שמצד אחד נשמע כמו מחווה ללהקות הגדולות של האייטיז (היי (killing Joke ומצד שני כמו משהו שהוא לגמרי שלהם. איגולז הם מהקולות החדשים הכי משמעותיים באנגליה, ומאוד מעניין לראות לאן הם ילכו אחרי יריית פתיחה כזאת.

כולם התחרו השנה מי יעוף יותר גבוה על האלבום הרביעי של הרביעייה האנגלית. בתור מי שרדיוהד היא לא להקה שיש לי סבלנות אליה לא הייתי אמור לחבב אותו, אבל משהו בו תפס אותי. מדובר ביצירה חדה, מעודכנת ומאד מושקעת, כזאת שמתגלה כחכמה ועמוקה יותר ממה שנדמה במבט ראשון. "Present Tense"הוא אלבום במובן המקורי של המילה - עגול, שלם, מלא בפרטים, כזה שדורש האזנה רציפה מתחילתו ועד סופו, ובעוד שוויילד ביסטס תמיד היתה להקה מאוד מיוחדת, המעמד הזה התחזק כאן לרמת הלהקה החשובה, כולל בכל מה שקשור לטקסטים של היידן ת'ורפ. הנה הוא מבקש שלא תבלבלו אותו עם מישהו ששם זין. קצת טום יורק מצדו, אבל נחליק את זה הפעם.