פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 20: פאר טסי הוא המלך החדש של המוזיקה הישראלית

      חוץ מ"דרך השלום", באלבומו השני של פאר טסי יש לא מעט שירים טובים. וכך, עם סרעפת מטורפת וכישרון כתיבה והלחנה, טסי מסתער על המדינה. טור מוזיקה ים-תיכונית

      טעון קיפוח 20: פאר טסי הוא המלך החדש של המוזיקה הישראלית

      המוצב הקדמי הראשון – שדרות רוטשילד – נכבש זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה, ב-14 בנובמבר 2006. בראש הכוח עמד קומיקאי ממוצא איראני, נאור ציון שמו, שבחר למקם את רוב הסצנות של סדרתו החדשה (דאז), "החברים של נאור", בלב השדרה המטופחת והמעוטרת בשלטי חוצות של העירייה עם ציטוטים מתוך שירים ישנים שנכתבו בידי משוררים ואנשי רוח ממוצא אשכנזי. את הביצוע לשיר הנושא של הסדרה, "לא נרדמת תל אביב" – במקור, של המוזיקאי דני רובס – הוא הפקיד בידי הזמרת עדי כהן, ילידת באר שבע, שהתאימה יותר לקו העלילה המרכזי בסדרה ולאופי הדמויות שכיכבו בה – רווקים ורווקות "תל אביבים" צעירים, ששפתם, תלבושותיהם, בדיחותיהם והתלהבותם העודפת מנפלאות העיר הגדולה הדיפו ריח עז של פריפריאליות מזרחית.

      עד אז, תל אביב - כעיר וכמושג – היתה שייכת לסוג אחר, מאוד ספציפי, של ישראלים: משוררים, סופרים, עיתונאים, קולנוענים, מוזיקאים ושאר תרבותניקים, צאצאים ליהדות אירופה, שיצרו את "תל אביב" בצלמם ובדמותם האשכנזית ובכך הציעו משמעות נוספת, פחות ארכיטקטונית, למושג "העיר הלבנה". כמעט כל השירים שנכתבו על תל אביב מאז קום המדינה ועד "החברים של נאור" נכתבו והולחנו על ידי "לבנים", בני העיר, וגם פנו ישירות לקהל כזה.

      שלמה גרוניך שר על "סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב" (ובפריפריה פתחו לועזיקונים), אסתר שמיר שרה על "המקום הכי נמוך בתל אביב" (ובפריפריה חשבו שהיא מתכוונת לחניון התת קרקעי בדיזינגוף סנטר), החלונות הגבוהים שרו "החלטתם להביא את האביב לתל אביב" (ובפריפריה ידעו היטב שלא מדובר בהחלטה שלהם), שלישיית מנגו שרה על מישהי ש"גרה בשינקין" (ובפריפריה קינאו בה נורא) ויובל בנאי קבע עם בחורה ב"טשרניחובסקי שש, שעה חמש" (ובפריפריה פתחו מפות).

      אופייה האשכנזי של תל אביב התערער לראשונה, כאמור, בעקבות "החברים של נאור", אבל היתה זו מהפכת הפופ הים-תיכוני, שפרצה במקביל לשידור הסדרה בערוץ 10, שהציגה לראווה את פניה ההולכות ומשתנות של העיר העברית הראשונה: פנים רב-גוניות ורב-תרבותיות שצד אחד שלהן מביט מערבה, לברלין וללונדון, והצד השני יונק השראה ממדינות ערב ואגן הים התיכון.

      השינוי התרבותי והדמוגרפי ניכר היטב בלהיטים של שרית חדד ("בחום של תל אביב"), משה פרץ ("לוקח מזוודה, חוזר אל הבית, אל דרך תל אביב", מתוך "שגרה"), רגב הוד ("וכשהגענו למחלף תל אביב, קבוצת שונאי שלום הפגינה", מתוך "אם רק תגידי כן"), אודי דוידי ("ערב טוב תל אביב"), דודו אהרון ("בוא נזרום, נשתגע / בוא נזרום לתל אביב", מתוך "האוטו שלי, היופי שלך"), ליאור נרקיס ("ואת יפה שזה מכאיב, את המלכה של תל אביב", מתוך "תרקדי") וכוכבי זמר ים-תיכוני רבים אחרים.

      ואולם, השינוי התפיסתי בנוגע לתל אביב – או, ליתר דיוק, הכיבוש הסופי של המיינסטרים שהיא מייצגת בתור מרכז התרבות של ישראל – התרחש רק לאחרונה, בזכות ליין המסיבות הרב-עדתי והרב-מגזרי "אריסה", ובעיקר השירים של עומר אדם ("תל אביב") ושל מרגלית צנעני ("פה זה לא אירופה", שיצאו בחסות הליין והגדירו את אופייה של העיר, נכון לשנת 2014. עד אז, הפופ הים-תיכוני היה ז'אנר ש"תל אביבים" מהסוג הישן לעגו לו ושמו אותו במסיבות המגניבות שלהם "בשביל הקטע" וכדי "לעשות שמח".

      כעת, אחרי שאנשי "אריסה" הכינו את הקרקע לשינוי האמיתי, מגיע פאר טסי מכיוון "דרך השלום" ומשלים את המשימה. הלהיט שלו סוחף אחריו את כולם – אשכנזים ומזרחים, תל אביבים ותושבי הפריפריה – וממש לא רק "בשביל הקטע" וכדי "לעשות שמח". להבדיל מלהיטי הפופ הים-תיכוני של השנים האחרונות, "דרך השלום" הוא לא שיר דאחקה שאשכנזים אוהבים בהפוך על הפוך. נכון, הוא גם לא בדיוק ויואלדי, אבל הוא בהחלט ראוי, מתקבל על הדעת, מכבד את עצמו, מיינסטרים לגיטימי.

      "דרך השלום", בדומה ל"דרך האמצע" של הרמב"ם, מציג את המרכז הנכון, הטוב, המוביל אל האור שבקצה המנהרה. סמליות ברורה, וככל הנראה מכוונת, טמונה בכך ש"דרך השלום" של פאר טסי, הדובר החדש של הפופ הים-תיכוני, היא שמו של הכביש המחבר בין הפריפריות הדרומיות למרכז תל אביב. פאר טסי, אם תרצו, הוא לא רק זמר אדיר, עם סרעפת מטורפת, שאוחז גם בכישרון כתיבה והלחנה. נכון להיום, רגע לפני מערכת בחירות נוספת, נוכח הקיטוב הבלתי ניתן לגישור בין ימין לשמאל, הוא גיבור לאומי.

      מפתיעה ומרוממת רוח אף יותר היא העובדה ש"דרך השלום" הוא אפילו לא השיר הכי טוב ב"כוחה של אהבה", אלבומו השני של טסי, שיצא לחנויות בחודש שעבר. לפחות שני שירים באלבום המושקע והמולטי-סגנוני הזה שהופק מוזיקלית בידי יעקב למאי, יותר חזקים ומעניינים ממנו: "בחור פשוט", שמשלב בין סולואים וירטואוזיים של כלי מיתר מאסכולת פאריד אל אטרש לבין קלידים ובגלמה שגדלו על עומאר סולימן, והשיר הפותח, "בואי ניפגש" – בלדה מנצחת עם פזמון מהפך קרביים, שקובעת את הסטנדרטים הגבוהים באלבום, שנשארים כאלה כמעט לכל אורכו, בעיקר בכל הנוגע לקומופוציות, לעיבודים, לנגינה ולהגשה המופתית של טסי. הטקסטים שטחיים, חסרי תחכום ודביקים כבקלאווה טרייה, ברור, אבל ככה זה במיינסטרים, מה לעשות, אלה הכללים. העיקר שהם לא מעליבים אף אחד.

      ההישג, צריך לומר, לא שייך רק לטסי עצמו וללמאי המוכשר, אלא גם לדודו מתנה ולאבי אוחיון, הכותבים העיקריים באלבום, שמגלים בשיריהם הפשוטים, החמימים והפוגעים שיש חיים חדשים בז'אנר והחיים האלה הרבה יותר מעניינים ומרגשים מאלה הקודמים, שבלבלו אותנו בלי לעשות לנו חשבון. הם, הנגנים המצוינים, השילובים המהוקצעים בין הסגנונות והכלים ואווירת הרטרו לימיהם הגדולים של זוהר ארגוב וחיים משה בשנות השמונים הופכים את "כוחה של אהבה" לאלבום שאכן, יש בו כוח של אהבה.

      גם עברו של פאר טסי ב"פסטיבל הזמר והפזמון" לשנת 2013, בו זכה במקום הראשון, מקבל ביטוי מסוים באלבום, בדמות הדמיון בין שירי חאפלה עם אפקט אקו, כמו למשל "כוחה של אהבה" (שיר הנושא), "דינה דינה" (מעין הומאז' צעיר ותוסס ל"לינדה לינדה" של חיים משה), "לבד לבד לבד" (אח, איזה סינתי ערבי משוגע) ו"סלחי לי אמא" (שכולל פלרטוט עם יוסי בנאי, בדמות "הייתי ילד וזה היה מזמן") ללהיטי העבר שבוצעו ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המדרח".

      שיהיה ברור: לא הכל פה טוב. ניתן היה לגנוז לפחות שלושה מתוך 15 השירים באלבום, בבחינת כל המוסיף גורע (לדוגמה, "זמן אחר", לדוגמה, שפזמונו דומה מדי ל"משחק מכור" של מאיה בוסקילה). גם השירים הטובים הם, בשורה התחתונה, לא יותר מטובים - כלומר, לא מעיפים את הלסת, אלא רק מניעים אותה קלות, מעלה-מטה. אה, כן, וגם העובדה שפאר טסי באמת נשמע, ברוב השירים, כמו שיבוט של אייל גולן מפחיתה מעט מעוצמת החוויה. נכון, יש סימבוליות בכך שהאייל גולן החדש (טסי) תופס פיקוד על העם דווקא בעיתוי הזה, כשהאייל הגולן הישן עדיין מלקק את פצעי פרשת הנערות, אבל האמת היא שפאר טסי הוא לא ממש אייל גולן. הוא מוזיקאי. הוא כותב ומלחין. למעשה, הוא מזכיר יותר אמן ישראלי אחר, לא פחות גדול וחשוב מגולן.

      בשנת 1984, כשפאר טסי נולד (וגם, אגב, מארק צוקרברג, קייטי פרי, הנסיך הארי, לברון ג'יימס וסקרלט ג'והנסון), זמר השנה בישראל היה שלמה ארצי. מבחינה זו, לא עד כדי כך הרבה השתנה פה. שלמה ארצי עדיין שולט במצעדי הפזמונים, רק שהיום הוא קצת פחות אשכנזי, הרבה יותר שמח, קוראים לו פאר טסי והוא תל אביבי אסלי. הריעו לו.

      (ארבעה כוכבים).