הבטחתם יונה: הסרט על חייה של יונה וולך מאכזב

מי ‏שמתמצא בחייה ובשיריה של יונה וולך, בוודאי יעריך מאוד ‏את הסרט "יונה". כל היתר יישארו מחוץ לתמונה ולא יבינו על מה המהומה

  • יונה
  • נעמי וולך
דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

אנשים שלעולם לא ישמעו ג'אז מרצונם החופשי, ושאין להם שמץ של עניין בתיפוף, ישבו מרותקים ב"וויפלאש", ואולי אפילו שמעו כמה מהנעימות שבסרט אחר כך ביוטיוב. אנשים שהיו מעדיפים ללכת לרופא שיניים מאשר למופע בלט יצאו מ"ברבור שחור" ואמרו שאולי בעצם יש משהו בעסק הזה של הריקודים והשמלות. סרטים טובים באמת יכולים לעשות את זה: להציג את התחום שבו עוסק הסרט באופן כל כך מרתק שהוא מצליח לדבר אפילו אל זרים מוחלטים לנושא. זאת היתה המשימה שעמדה בפני "יונה": אילו הוא היה מצליח לעשות את אותו הדבר לשירה, הוא היה סרט גדול. אבל למרבה הצער, הוא לא מצליח.

"יונה", המספר חלק מסיפור חייה של המשוררת יונה וולך, הוא כולו שירה. הוא מכניס את הצופה ללא הכנה מוקדמת אל סצנת השירה בישראל בשנות השישים. וולך, בת הכפר בעלת צורך אובססיבי וכמעט פאתטי להערכה ולאהבה, מנסה להתקבל אל חברת המשוררים המכונסת בבתי קפה תל אביביים, ומתווכחים על חוברות, על ספרים, על שינויי עריכה. אלה הם אנשים שהמילים חשובות להם; וולך עצמה טוענת שהמילים זה היא, ושינוי של מילה כמוהו כאונס. אבל כשאנחנו שומעים את המילים האלה, מתברר שמדובר בסך הכל בשירים. כדי להמחיש את הכוח והחשיבות של המילים האלה, הסרט היה צריך לגרום לנו להרגיש אותם. כל מילה – אגרוף בפנים, כל שורה - התעלות. צרחות שצרחה נואשת, כואבת, אם לשאול לרגע כמה מילים ממשוררת אחרת. במקום זה, אנחנו מקבלים סתם כמה מילים, מדוקלמות באותה פומפוזיות סטריאוטיפית שכל כך קל להתעלם ממנה. על זה היה כל העסק?

עוד בוואלה! NEWS

ארוחה במעטפה ב-10 דקות הכנה

אודי ברקן ואושר אילדמן
לכתבה המלאה
נו, אז היו משוררים בישראל. אז מה? (צילום: ירדן תבורי)
לא חוכמה ‏לעשות סרט על ג'וני קאש שכל מעריצי ג'וני ‏קאש יראו ויגידו שהוא נפלא. קל מאוד לעשות סרט מלא ‏וגדוש ברפרנסים לשיריו של בוב דילן אם ‏רוצים להרשים רק את מעריצי בוב דילן

הסרט עשוי היטב מהרבה בחינות, אבל הדבר המרשים ביותר בו הוא נעמי לבוב. לבוב היא תגלית, ובסרט הזה היא נכנסת לקולנוע הישראלי ‏כרוח סערה, וכנראה לא תצא בקרוב. העובדה שהיא אלמונית יחסית מקשה עוד יותר להפריד בין ‏השחקנית לבין הדמות שהיא מגלמת. אפילו כהצגת יחיד עבורה, הסרט מרשים.

אבל ההופעה הזאת אמורה לשרת סיפור על שירה, ובלי להרגיש את השירה, הסרט מאבד משמעות – זה כמו סרט על מיכאל שומאכר בלי לראות מירוצים, ‏או על סרט על דאלי שרק עובר ליד כמה ציורים. "יונה" נופל בקלות רבה מדי לתבנית המוכרת של הביוגרפיה על האמן (שלעתים קרובות נושאת את שמו הפרטי כשם הסרט, אגב): טראומת ילדות, עליה לגדולה, ואז סקס, סמים (ומשני אלה יש כאן בשפע), ורוקנרול/בלוז/קריאת שירה. בדרך הסרט גם נופל לאחת המלכודות המסוכנות של סרטים ‏ביוגרפיים מסוג זה: הפניה למעריצים בלבד.

לא חוכמה ‏לעשות סרט על ג'וני קאש שכל מעריצי ג'וני ‏קאש יראו ויגידו שהוא נפלא. קל מאוד לעשות סרט מלא ‏וגדוש ברפרנסים לשיריו של בוב דילן אם ‏רוצים להרשים רק את מעריצי בוב דילן. וכך גם כאן: מי ‏שמגיע לסרט כמעריץ של יונה וולך, מי ‏שמתמצא בחייה ובשיריה, בוודאי יעריך מאוד ‏את הסרט. אבל הוא משאיר בחוץ את כל היתר – אלה ‏מאיתנו ששמעו את השם, ובטח יודעים שהיתה ‏אחת כזאת, אבל לא זוכרים מה בדיוק היה שהיא ‏עשתה. זאת היא שכתבה את "חופים הם לפעמים"?‏

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully