1. תגידי בוקוטוש, מלקוטוש ותתחתני
הצצתי, רק הצצתי, בסדרה של אבישי בן חיים על הקבלה ששודרה בערוץ 10, אבל מתוך הרצינות שבה נדון העניין, אני מנחש שאף אחד לא אמר על הקבלה את האמת הפשוטה: שמדובר בקשקוש מקושקש מארץ הקשקושים. החל מ"עץ הספירות" או עשר הספירות, העומדות במרכז הקבלה (כמעין ממדים כביכול ומידרגים כביכול שמהם עשוי אלוהים, מן הנמוך ביותר ועד לגבוה ביותר, כאילו היה אלוהים מין מנוע שמפרקים אותו לחלקיו), עבור בפרשנים בכירים של הזוהר מסוגו של הרב אשלג מנוחתו עדן, רב מזהיר אמנם, אך כזה שכתב בעברית רבנית מתקשה ומוקשית, שחסידיו כביכול שוברים את השיניים עליה, ועד לקבלה המעשית הכוללת למשל הנחיות מדויקות לרווקה השוממת הרוצה להתחתן. קבלי עצה קבלית: "יש ליטול חתיכת עופרת קטנה מרובעת ולכתוב עליה את השמות: מאוזן לאוזן, מלקוטוש מלקושוט, בוקוטוש, בזכות אלה השמות שתלהיבו את לב פלוני אלמוני שתינשא במהרה" (הניסוח העילג במקור). אתם מבינים: תמלמלי "מלקוטוש" ותמצאי חתן.
לכאורה מדובר רק בעצה קבלית "מעשית", שאיננה ברום תורת הקבלה, אבל גם תורת העיון והדרש עצמה הקרויה "קבלה" מבוססת על השערות חסרות כל בסיס, הרהורים נחותים יותר ונחותים פחות על טבעו של אלוהים ומדרשים פטפטניים בלי גבול על פסוקי התורה והתנ"ך. והכל בעברית מסורבלת ובלתי קריאה (מתורגמת מארמית).
הרי עצם המושג העומד במרכז הקבלה דהיינו, אותו "עץ ספירות" כביכול איננו אלא מדרש מייגע על פסוקים מסוימים. כך, למשל, נלקחו חמש מתוך עשר הספירות מתוך פסוק אחד בדברי הימים, המונה את שבחי אלוהים: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". הלך מי שהלך (לא רבי שמעון בר יוחאי, כפי שטוענים המקובלים, אלא איש בשם משה בן ליאון מספרד של המאה ה-13 כפי שהוכיח פרופ' גרשום שלום) והפך כל אחד מהתארים האלה ל"ספירה" בפני עצמה. אלוהים הוא כבר לא אחד, אלא ערבוב של מהויות ותחומי אחריות, כמו ממשלה אזרחית, והכל נתון באינספור סבכים וקשרי קשרים כמו שאפשר ללמוד למשל מפסקה אחת קטנה מהקדמתו הטרחנית והיומרנית של הרב אשלג לספר הזוהר.
קבלו את הרב אשלג בלשונו: "בראשונה צריך שתדע, שכל המדובר בספר הזהר, ואפילו בדברי אגדה שבו, הוא ערכים של עשר ספירות, הנקראות כח"ב חג"ת נהי"מ, וצרופי ערכיהן. בדומה לכ"ב האותיות שבשפה המדוברת, שצירופיהן מספיקים לנו לגלות כל חפץ וכל חכמה, כן הערכים וצירופי ערכים שבע"ס, מספיקים לגלות כל החכמה שבספר השמים. אכן, יש בזה ג' גדרים, שצריכים להיזהר בהם מאד שלא לצאת חוץ מהם בעת העיון בדברי הספר". אז מה ההבדל בין ההבטחה המעשית להגיד "מלקוטוש" ולמצוא חתן לבין ההבטחה העיונית כי "צירופי הערכים" (שו האדה?) של "עשר ספירות" "מספיקים לנו לגלות כל החוכמה שבספר השמים". אתם מבינים? היומרה היא אינסופית, והמשמעות אפסית לחלוטין. כי מה זה "לגלות כל החוכמה שבספר השמים"?!
צריך לזכור ולהזכיר מה ההבדל המהותי בין התנ"ך האלוהי באמת בשיאיו לבין הקבלה הפטפטנית. את אלוהיותו של התנ"ך אנחנו יכולים לזהות מתוך העברית שלו. זו עברית שרק אדם בהשראה אלוהית יכול לכתוב. לעומת זאת, ספר הזוהר, מקור הקבלה, כתוב במקורו בארמית ומציע לנו רק משפטים מתורגמים ומסורבלים. זה נראה ככה בערך. אני מביא קטע קטן מתוך תרגומו של הרב אשלג. קודם הארמית ואז העברית: "האי אתקין ובטש בכל נטען נהורין ואומר לו גדל ניצוץ כעזה תיקן והיכה בכל נטעיות המאורות, ואומר לכל אחד גדל. כלומר, מתוך ההכאה שלו והתפשטות האור העליון, כנזכר, יוצאים כל שיעור הקומה של כל העולמות, כולן שבהעולמות ---" וכו' וכו'. אתם מבינים? טקסטים ששוברים את הלשון. טקסטים שצריך להתייגע מאוד כדי להבין אותם כפשוטם. אין פלא שהשמועה מדברת על השתגעויות של לומדי קבלה למיניהם. זה ממש לא נובע מכך שחדרו לעולמות עליונים כביכול ולפרדס הסודות הגדולים, אלא משום שייגעו לעצמם את השכל וקשקשו לעצמם את המוח עד טירוף.
מרוב שזה מתוסבך ומקושקש אף אחד לא אומר שזה בעיקר מתוסבך ומקושקש, כדי שלא להסגיר את אי ידיעתו. סוג של בגדי המלך החדשים.
2. אז מה אם יצחק לאור העליל על ישראל?
האשמות הנשים נגד יצחק לאור דחקו לגמרי את ההאשמות בעניין עלילות הדם האנטי ישראליות הנוראות שלו בנוסח "ראש הממשלה ינק בשקיקה את הדם" או "במצותינו דם נערים פלסטינים", כאילו אין בעיה במתן פרס ציבורי מכספנו למי שמנאץ את ישראל בגסות תועמלנית זוועתית.
דירקטוריון מפעל הפיס ביטל אמנם את ההחלטה להעניק את הפרס ללאור, תוך הפניית תשומת ליבם של השופטים להאשמות הפליליות שהופנו נגד יצחק לאור, אבל לא להאשמות בדבר תעמולת הזוועה הפוליטית שלו, כאילו אין שום בעיה במתן פרס ציבורי למי שמנאץ ככה את ישראל.
וכדאי לזכור: את הפרס העניקו ללאור מלכתחילה שתי דמויות השייכות לעומק השמאל האקדמי והאנרכיסטי: המתרגם פרופ' עמינדב דיקמן (שהעיד בשעתו על העבר המרקסיסטי שלו) והמשורר האנרכיסטי השולי יהושע סיימון, שפעל בשעתו בין השאר למען מפלגת דע"ם האנטי ישראלית. השופטת השלישית גילית חומסקי התנגדה בכלל להענקת הפרס ללאור, למרות שהוצגה בהודעת הפיס כמי שתמכה בהחלטה. כלומר, זה לא ששני השופטים נתנו את הפרס ללאור למרות הכפשות ישראל שלו, אלא דווקא בגלל השמצות ישראל שלו, המלאות את כל כתביו. דירקטוריון הפיס ביטל את ההחלטה על מתן הפרס והחזיר אותה לשופטים כדי שישקלו מחדש. אם זה תלוי באמת בדיקמן ובסיימון, הם יחליטו מחדש על לאור.
3. התכניות הקטנות-גדולות
אף אחד לא מודד אותן ברייטינג, אבל כמה מתכניות הטלוויזיה הכי טובות שלנו מסתתרות בשעות הקטנות של היום או משודרות בשידורים חוזרים בשעות הקטנות של הלילה. "כאן בישראל" ,למשל, בהנחיית דנה פאן לוזון עם שרית ישי לוי ואורחים, עם כל תענוגות ארץ ישראל ונופיה, או רפיק חלבי בשיחות עומק חכמות ורוויות נימוס ערבי בישובים הערביים בישראל, או טל מן ב"יצירה מקומית" שלה, תכנית תרבות נדירה בטלוויזיה הישראלית (טל מן היא כולה מאור פנים ופרגון ואהבה, בלי שמץ חנפנות או יח"צנות, והיא מציגה לנו אמנים מכל הסוגים מכל המינים, בלי צעקנות, בלי מאמץ, בהקשבה אמיתית. יופי של תכנית).
ומה שמאפיין את כל התכניות מעוטות הרייטינג האלה (כי הן משודרות בשעות כאלה) היא הישראליות במיטבה והנינוחות וטעם החיים הטובים, הרחק כל כך מן השנאה עצמית השקרית ומן ההתייאשות השקרית, המאפיינות את השיח הישראלי המתלונן והמקטר: הנופים הנפלאים של ישראל, האמנים המצוינים שלה, אתרי הנופש והבילוי ותענוגות החיים האינסופיים, הישובים הערביים שהם לחלוטין חלק מן הישראליות במיטבה, עם כל הבעיות. והכל רחוק כל כך גם מצעקנות הרייטינג הבלתי נסבלת (בנוסח "הכוכב הבא" או "הכל הולך") ומהירידה לנמוך ביותר ההופך את כולנו לחיות צריכה נחותות (בנוסח "כלוב הזהב") ומתכניות המטבח החונקות את הנפש ומבשלות לנו את המוח.
בשעות הקטנות של הלילה אפשר גם לראות בערוץ 1 את תכניות הפאר של הזמר הישראלי לדורותיו, מתוך הארכיון המפואר של רשות השידור: למשל, את ערב שירי נעמי שמר בעריכת דודו אלהרר, כדי שנתגעגע למה שהיינו פעם. אגב, בערב שירי נעמי שמר ראיתי גם את מיטל טרבלסי, הזמרת הנפלאה שכמעט נעלמה בשנים האחרונות ,ועכשיו היא חוזרת עם שני תקליטים חדשים: שירת נעמי ושירי משוררים. שימו לב ליופי הגדול הזה.
4. רבקה אמנו הייתה שמנה?
השדרן הוותיק והטוב, יצחק נוי, בתכניתו "שבת עולמית", סקירה על עיתוני העולם, המשודרת בשבת ב-9 בבוקר ברשת ב', המציא פסוק "משוער", שלא היה ולא נברא: "ורבקה אמנו הייתה בריאת בשר". יעני, שמנה. ממש לא. נוי אמר אמנם "נדמה לי", אבל בכל זאת הרשה לעצמו לצטט מן הזיכרון הלקוי. כי מה שכתוב באמת בתנ"ך הוא בדיוק להיפך: מה שכתוב הוא "ורבקה הייתה יפת תואר וטובת מראה". ממש לא "בריאת בשר". רבקה לא הייתה סולחת לך.
כל זה שודר במסגרת קטע בתכנית שבו סיפר יצחק נוי כי נשים שמנות נחשבות בחלקים מסוימים בעולם לנשים רצויות במיוחד, משום שאשה שמנה היא אישה פורייה. למשל במאוריתניה, ולצורך כך, העיר כי ככה זה גם במקורותינו כביכול ואז זכר במעומעם כביכול משהו שנאמר על רבקה כביכול. אלא שרבקה הייתה דווקא עקרה, עד שאלוהים נעתר לה: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא וייעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". מי שנאמר עליו שהיה "בריא מאוד" (במשמעות שמן מאוד) בתנ"ך הוא עגלון מלך מואב, שהתעלל בישראל, עד שאהוד בן גרא נעץ כזכור פגיון בבטנו השמנה עד שיצא "הפרשדונה".
אז לבלבל את רבקה אמנו היפה עם עגלון שמן? לא כך ולא יאה, יצחק נוי.
5. מתים זוללים בשר אדם
ובינתיים באמריקה אנחנו שומעים על שתי תופעות המייצגות את התרבות הזאת במרעה המאיים על כולנו: האחת היא סדרת הזוועה "המתים המהלכים" שהפכה להיות הנצפית ביותר בטלוויזיה האמריקאית (אבל לאושרנו לא ממש זוכה להצלחה בערוץ יס-או שבו היא משודרת גם אצלנו). מדובר בסדרת אימה המתארת עולם שבו המתים הופכים ל"מתים מהלכים", המכורים לזלילת בשר אדם. הצילומים המבחילים מתוך הסדרה מראים מתים דמויי מתים (חלולי עור ובשר), המהלכים בחיפוש אחרי טרף.
לא ייאמן כמה זה מבחיל, והקהל האמריקאי מכור לזה. מה אפשר לעשות. תופעה נוספת באמריקה היא התפוצה ההולכת וגוברת של תחרויות משחקי המחשב. בכתבה מן הניו יורק טיימס שתורגמה ב"גלריה" של "הארץ" מסופר כי "תחרויות משחקי וידיאו, שנקראות גם e-sports (ספורט אלקטרוני) פורחות בימים אלה בקמפוסים בכל ארצות הברית, לרבות הרווארד ואוניברסיטת פלורידה סטייט. יותר מ-10,000 סטודנטים משחקים כיום בליגת הקולג' הגדולה, 4,400 יותר מבשנה שעברה ו-4,600 יותר ממספר הגברים שמשחקים בליגה העליונה של קבוצות כדורסל המכללות".
כלומר, לא די שמשחקי הכדור ותחרויות הכדור הפכו למרכז טמטום עולמי, שהטלוויזיה מלבה ללא תקדים, אלא שעכשיו זה גם בלי הפעילות הגופנית הנלווית. זאת אומרת, זה אפילו לא קורה תחת השמים, אלא באולמות סגורים עם אור ניאון. אמריקה משתגעת ואיתה (בצעדים איטיים יותר) אנחנו. תנו לי עוד נעמי שמר ודודו אלהרר ומיטל טרבלסי.