כדורגלן העבר משה סיני נשאל פעם מה הוא אוהב לראות יותר מכדורגל והשיב "כדורגל אנגלי", תגובה שהפכה מאוחר יותר לקלאסיקה פולחנית שנעה בין אינפנטיליות לפסבדו-גאונות. על בסיס המשפט הזה אפשר להגיד שיש רק דבר אחד בתיאטרון שיותר קשה מלהעלות מחזה איכותי: להעלות מחזה איכותי של אנטון צ'כוב. למשל, את "דוד וניה" (או "הדוד וניה"), שבימים אלה מציג בתיאטרון החאן בגרסתו השישית על במות ישראל.
מחזה של צ'כוב דורש דיוק של אינצ'ים. הסיבה היא שהענק הרוסי היה כל כך ממוקד במלנכוליה, עד שפיזר אותה על פני אין ספור נושאים: על הזקנה, על הבטלה המנוונת, על תאוות בצע, על יהירות, על פסימיזם ועוד. וכשהרעיון אינו ממוקד, גם הבימוי מתקשה על פי רוב למצוא את נקודת השלמות. זו הייתה הגדולה של צ'כוב: הוא ידע לשים מיליוני נפשות רטובות תחת מטריה אחת. עבור במאי תיאטרון מדובר בסיוט, אבל מיכאל גורביץ' הימר על האתגר הזה והרוויח בגדול. ל"דוד וניה" שלו אין במה להתבייש.
איוון "וניה" פטרוביץ' (אריה צ'רנר) ובת אחותו המנוחה סוניה (נטלי אליעזרוב) מתחזקים אחוזה השייכת לאביה של סוניה מנישואיו הראשונים, הפרופסור היהיר והנפוח סרבריאקוב (יהויכין פרידלנדר). ביקורם של הפרופסור ורעייתו השנייה הצעירה והיפה ילנה (דניאל גל), הגרים ביומיום בסנט פטרסבורג, מעורר רגשות שליליים ביושבי הבית. השלווה מתחלפת בסערת נפש, הרוגע הופך למתח קבוע, וכל זאת סביב זחיחותו של הפרופסור ויופיה הריקני של ילנה. העניינים מידרדרים מהר, והטירה על 26 חדריה מתחילה לסגור על יושבי הבית, כשביקוריו התכופים של הרופא אסטרוב (ניר רון) לא רק שאינם מקלים על המצב, הם אף מסבכים אותו.
מה הופך את הגרסה של גורביץ' למוצלחת כל כך? לסיבה העיקרית נגיע בהמשך, אולם נדמה שהמאפיין הכללי שלה הוא צניעות. גורביץ' והמתרגמת עתירת הניסיון רבקה משולח לא ניסו לעשות יותר מדי הם פשוט הפכו את המחזה לנגיש עבור הצופה הישראלי. צ'כוב הוא צל"ש או טר"ש וכל פגם קטן תרגום קלוקל, בחירת שחקנים לא מוצלחת, התנשאות או העמדה לא נכונה עלולים להפוך את המחזה לסיוט (כפי שאכן קרה עם מספר מחזות אחרים של צ'כוב שעובדו בשנים האחרונות). האקספוזיציה האיטית במערכה הראשונה העלתה את החשד שאנו צועדים לקראת קטסטרופה, אולם לאחר עשר דקות מנומנמות עלתה הרכבת על המסילה והחלה לדהור. המשפטים נשלפו בקצב מסחרר, ודי לצטט ביטויים מחכימים כמו "פעם חשבתי שתמהונים הם אנשים חולים ולא נורמלים, עד שהבנתי שתמהונות היא המצב הטבעי של האדם" או "במקום שאין לאנשים חיים, הם חיים באשליות", כדי להבין כמה טוב היה המקור וכמה טוב התרגום.
הליהוק מוצלח. משחקו של יהויכין פרידלנדר מעט מוגזם, אך דומה שאין דרך אחרת להעביר את היהירות המרגיזה של הפרופסור. גם ניר רון כרופא ונטלי אליעזרוב כסוניה מציגים את המיטב. דניאל גל כילנה שטחית משהו, אך קשה לקבוע האם זה קורה משום שהתפקיד גדול עליה, או מכיוון שדמותה של ילנה חלולה ממילא, ועל כן יש לתת לה את הספק. וכל אלה הם רק מתאבן לגורם העיקרי שהופך את "דוד וניה" להצלחה: אריה צ'רנר.
כדי להבין עד כמה מרגש צ'רנר מוכרחים לראות את ההצגה. על אף היותו דמות הנושא של המחזה, יש רגעים רבים שבהם דוד וניה אינו נמצא על הבמה, ובזכות צ'רנר כל מחסור כזה מרגיש כמו בזבוז. ההבעה שלו ויכולתו לחדור לנפש הצופה מקסימים. הכניסות המחודשות שלו מייצרות פרץ של אנרגיה, הכאב שניבט מעיניו מקרין על אולם שלם. ניכר בצ'רנר שהוא משתמש בשיטת סטניסלבסקי, שביים את הבכורה של ההצגה במוסקבה ב-1899. שיטה זו גרסה כי אמן לא צריך לשחק, אלא לייצר את התחושות לעצמו. ואכן, אנו מאמינים לצ'רנר שהתחושות שיוצאות ממנו אמתיות. כשהוא ציני אתה חש את משב הסרקזם, כשהוא בוכה ניתן להרגיש את הכאב. עם כל הכבוד, ויש לא מעט כבוד, לבימוי של גורביץ' ולשחקנים האחרים, על הגרסה הזו של "דוד וניה" חתום צ'רנר, שאישיותו הכריזמטית הופכת את נוכחותו לפרס ואת היעדרותו לגעגוע.
הביקורת החברתית החריפה של צ'כוב לא הייתה רק נבואה למהפכה הקומוניסטית שפרצה כעשרים שנה לאחר עליית המחזה הראשון . אפשר למצוא בה סממנים לא מעטים גם למחלות העכשוויות של העולם המערבי הניוון המחשבתי, ההשתעבדות ליופי, האורבניזציה, עסקאות נדל"ן שדורסות תחתן את המעמד הנמוך ועוד. גורביץ' וצוותו יצרו מחזה שמשמר את הקלאסיות שלו, אבל עדיין מרגיש רלוונטי ובעיקר עומד באתגר הצ'כובי בהצלחה מרובה.
"דוד וניה", תיאטרון החאן
מאת אנטון צ'כוב בבימויו של מיכאל גורביץ' ובהשתתפותם של השחקנים: אריה צ'רנר, ניר רון, אודליה מורה-מטלון, יהויכין פרידלנדר, נטלי אליעזרוב, יואב היימן, דניאל גל ועירית פשטן.