בגב כפוף: קשה לא לאהוב את "אני מרגיש יותר טוב"

גיבור ספרו החדש של דוד פואנקינוס, מחבר רב המכר "העדינות", סובל מכאבים חזקים שמגדירים את חייו. בשפה נפלאה והומור מר-מתוק, אי אפשר שלא להישבות בקסם "אני מרגיש יותר טוב"

23/12/2014

בלית ברירה, ברגע של חולשה ושל חוסר אונים, הגיבור של דוד פואנקינוס מחליט להזמין את הוריו לארוחת ערב. הם לא קרובים במיוחד, ובעיקר גורמים לו מועקה נוספת בכל פעם מחדש, אבל ארוחת הערב נקבעת כמו היתה בדיקה רפואית נוספת. כי במציאות של "אני מרגיש טוב יותר", הרומן השלישי של דויד פואנקינוס שרואה אור בעברית, "כשסובלים מכאבים, צריך לארגן משהו בלתי נעים עוד יותר, כי רק כאב יכול להסיח את הדעת מכאב".

לגיבור של דויד פואנקינוס ב"אני מרגיש יותר טוב" אין שם אך יש חתיכת כאב גב שמנווט אותו ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, כמו מצפן אקראי. הוא מופיע סתם ככה, ללא תנועה לא נכונה או פעילות פיזית מתישה, ונשאר בעוצמות כאב משתנות לכל אורך הספר. במובנים מסוימים, כאב הגב הוא הגיבור האמיתי של הספר; כל פרק נפתח בשני סעיפים מכוננים: עוצמת הכאב (מאחד עד עשר), ומצב הרוח. לכאורה, מדובר בגימיק שאמור להימאס די מהר, אך אם כאב הגב של גיבורנו הוא מצפן, הרי שעוצמות הכאב ומצבי הרוח מהווים מעין נקודות ציון שדואגות להזכיר לקורא לשם מה התכנסנו כאן, והן לא נמאסות כלל.

לכל אורך הספר נמצא הגיבור של פואנקינוס במסע למציאת פיתרון לכאבים, או לכל הפחות אבחנה: תחילה בדרכים קונבנציונליות – רופאים מכובדים, צילומים, MRI – ולאחר מכן, כשאלה לא מוצאים דבר, דרך אוסטאופט, מתקשרת, פסיכולוג ובשלב מסוים אפילו זונה. הוא מגדיר את עצמו כ"מעין סוכן נסיעות שמשווק את כאבי", ובו בזמן מעביר על עצמו ועל החברה הנוכחית ביקורת בצורה מבריקה, לא פחות: "אני משוכנע ששום תקופה אחרת לא ייצרה כמות כזאת של מחלות פסיכוסומטיות. נזכרתי בדבריה של הרוקחת: 'כאב גב זה ממש באופנה'. אפילו כשאני מתייסר בכאב, אין בי שום דבר מקורי. זהו אפוא עידננו המודרני. כואב לנו כי איננו יודעים עוד מה לעשות ומה לחשוב. אידיאלים גדולים אינם נושבים במפרשינו. הפוליטיקה נהפכה לשירות התקשורת של שוק ההון, ושום מלחמה אינו צפויה באירופה. אם כן, לשם מה להיאבק? תקופתנו ריקה מכל מעורבות. הייתי משוכנע שסארטר וקאמי לא סבלו מעולם מכאבי גב".

עוד באותו נושא

בשבחו של הסוף: "ריקוד הצללים המאושרים" של אליס מונרו הוא על-זמני

לכתבה המלאה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
עוצמות כאב ומצבי רוח. ציור כריכת "אני מרגיש יותר טוב"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כל מפגש חסר תועלת עם איש מקצוע כזה או אחר רק מוסיף לחרדה הקיומית, לפרנויה. במקום לשמוח כשבדיקת ה-MRI מעלה חרס, הוא אומר: "לא הבנתי מדוע הבשורה שבישר לי אינה מסבה לי הקלה עצומה. האם אני רוצה להיות חולה? מוזר, אבל כשחשבתי שאני נוטה למות, דימיתי שחיי יהיו פשוטים יותר... מתברר שבאופן לא מודע פנטזתי על גל החמלה שתעורר ההודעה על מותי הקרב. והנה אני, פרוע וצולע, אך לא חולה רשמית. אולי משום כך יצאתי מבית החולים כמעט מדוכא".

הכמעט-דיכאון הזה מגיע גם מתוך ההבנה שהבעיות של גיבורנו לא יסתיימו ברגע שכאב הגב יחלוף: בבית מערכת היחסים שלו עם אשתו לכאורה מוצלחת, אך זה רק בגלל שהיא מעט מזויפת ("הזוגיות שלנו היתה שטופה בחיבה, באדיבות שמאפשרת לכל אחד לדלג על פצעי האחר. לא נדרשתי לשום מאמץ עילאי כדי להסתיר את חיי"); בעבודתו במשרד האדריכלים, קולגה שנוא דופק אותו במודע, מקבל קידום ומאמלל לו את חייו; את בנו הוא לא יכול לראות משום שגר בניו יורק, ואת בתו הוא לא מבקר על אף שהבטיח שוב ושוב, משום שבן זוגה מבוגר ממנה בעשור.

אם חלק מההגדרה הרפואית של דיכאון היא הפניית הרגשות הקשים והאשמה פנימה ולא החוצה, הרי שלאורך עמודים רבים זה בדיוק מה שהגיבור של פואנקינוס עושה: הוא אוצר בתוכו את הרגשות והכאבים ("הנימוס מכרסם בי, שוחק אותי. אינני יכול לחיות עוד מתוך פשרות וניסיונות לא לעשות גלים"), לא חולק אותם באופן מלא עם המשפחה, החברים או העבודה. "יש אנשים שמבחינתם הצלחתם ודאית, הם מלאים שאיפות ויודעים שיום אחד ידרוך כוכבם; הפוליטיקאים הם כאלה", הוא אומר, "ואילו אני, נדמה לי שחייתי את חיי מתוך תחושה שבגופי פושה ריקבון הספירה לאחור על הכישלון. חייתי מתוך ודאות לא מודעת שאני על פי תהום".

עוד באותו נושא

מרחק השנים: "פיוטר הלטבי" מפגין ניחוח מיושן ואנטישמי

לכתבה המלאה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
שפה נפלאה. דויד פואנקינוס(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כמו האקדח, כך גם התהום שהופיעה במערכה הראשונה, מחובתה לשוב ולהגשים את ייעודה. עבור הגיבור של מחבר רב המכר "עדינות", הנפילה אל התהום מיידית, מהירה הרבה יותר מהטיפוס במעלה ההר. באמצע הספר הוא מתפרץ ומכה את הבוס המעצבן שלו, שלטענתו גרם לכאבי הגב להופיע מלכתחילה, ומפוטר בו במקום. זו תחילת הסוף ותחילת ההתחלה: באופן כמעט מיידי הוא מציין שעוצמת הכאב שלו עומדת על 1 בלבד – הנמוכה ביותר מתחילת הספר עד אותו רגע – ולכאורה, נראה כאילו מכאן הכל יהיה טוב יותר. אלא שכאמור, כאבי הגב לא מהווים את סך כל הבעיות: כשהגיבור שב הביתה הוא מגלה שאביה של אשתו מת, ונוכח לגלות באופן חזק יותר שאין ביכולתו להעניק לאשתו את התמיכה לה היא זקוקה. בפרק כן עד כדי כאב, מודה גיבורנו שכל מה שהוא מצליח לחשוב עליו באותם רגעים זה החופשה שתכנן בסנט פטרסבורג, חופשה אותה ייאלץ לדחות משום שבעוד שלושה ימים קוברים את המת.

בשפה נפלאה והומור מר-מתוק, אי אפשר שלא להישבות בקסם "אני מרגיש יותר טוב". בשליש האחרון של הספר קובע הגיבור ש"כאבינו הם סך כל החמצותינו חסרות החשיבות", ואכן, המסע אל עבר בריאות פיזית ונפשית עובר בין דברים חשובים יותר, דברים חשובים פחות, פרופורציות ופרספקטיבה. "כדי לאהוב דברים בלהט צריך לפחד מאובדנם", הוא אומר בתחילת הספר, והמשפט הזה מהדהד גם בסיומו: את הספר הזה קשה מאוד שלא לאהוב בלהט, קשה מאוד שלא לפחד מאובדנו, מסיומו.

אני מרגיש יותר טוב / דויד פואנקינוס, הוצאת כתר, 282 עמודים. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

עוד באותו נושא

פרק ראשון מתוך "אני מרגיש יותר טוב", ספרו החדש של מחבר "העדינות"

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully