הדמות שעמדה על הבמה דקיקה ומקומרת, התעוותה כבהתקף אפילפטי. היום היה מואר באהבה אבל האיש על הבמה נראה מוזר ומיוסר וידיו הרוטטות נעו כידיו של נרקומן בקריז, השיער הארוך שחור דליל ומיוזע נדבק אל פני האיש שרטט מול המיקרופון כמיתר חלוד ונשמע כאדם שאיבד הכל וכל מה שנותר בו זה תחנון עמקי נשמתו. תחנון לחסד, לקצת עזרה מחבריו. השיר היה מוכר, כל כך מוכר, ובכל זאת אף פעם לא שמעת אותו כך. מה שאצל הביטלס נשמע כמו שיר שבו רינגו מבקש מחבריו עזרה בלהגיע אל קערת הביסלי במסיבת הגן, הפך בביצוע של קוקר על בימת וודסטוק להמנון הנזקקות האנושית לעזרה ולחמלה של יד מסייעת. קוקר לקח שיר חביב במשקל נוצה של הלהקה הכי ידועה בעולם, והפך אותו לסאגה אקסטטית שהבהירה שבשביל להתנתק מכדור הארץ אתה צריך נשמה פצועה וגרון חרוך וניחר שיזעק את מלוא כאב קיומה.
כל מי שראה את הסרט על פסטיבל וודסטוק זכר את הבחור המיוסר. היה ברור שלמרות היותו בריטי, הזמר הצעיר שמע הרבה ריי צ'ארלס בצעירותו. היכולת של קוקר לתרגם את מסורת הכאב והזעקה המתפרצת של מוזיקת הנשמה השחורה לתבניות רוק מולבנות, היתה סוד הקסם שלו אך הייתה גם המגבלה שהותירה אותו בתודעה בציבורית לאורך שנים רבות בעיקר כזמר מבצע. לא משנה כמה טובים היו ביצועיו, בעולם שהעריך יותר מכל את יכולת ההבעה האישית של הכותב והמלחין, קוקר היה פשוט זמר אדיר שהקדים את עידן הכוכב הנולד, שכן רובם המכריע של להיטיו הזכורים היה קאברים לשירים של אחרים.
למרות שקוקר בא משפילד, הוא לא היה דודו של ג'ארביס קוקר מפאלפ ולא תמצאו את השפעתו על הארקטיק מאנקיז. אך כמי שהגיע מעיר הפועלים שפילד, קוקר התייחס אל המוזיקה שלו כאל מפעל. בסבנטיז היו לו כמה הבלחות בהן ניסה לבנות לעצמו תדמית של אמן "רציני" בעיקר באלבומו "כלבים משוגעים ובריטי", כמו שקראו לאלבום ברשת גימל המעברתת של פעם. כרבים אחרים עבר קוקר את המסלול המנדטורי הקלישאתי ומתבקש ממי שעשה את זה מהר מדי גבוה מדי וצעיר מדי והפך לכוכב רוק. הוא התמכר לסמים קשים ולאלכוהול אבל בצורה מוזרה, כל השריטות האלו הותירו את יצירתו במקום די בטוח, אין לו אלבומים ממש מביכים, אבל אף אלבום שלו לא משתווה לחוויית ההאזנה ברצף לאוסף הלהיטים של קוקר. מיטב כוחו ועוצמתו של קוקר היה תמיד הסינגלים המצליחים שלו. בכל עשור היו לו כמה שהתלבשו על אוזני המאזינים וגרמו לו להשאר כזמר הנשמה הלבן החביב ביותר בסביבה ותו לא.
ברוב שנותיו כזמר, היתה לקוקר אוזן חדה לזהות שירים שהיו זקוקים למגע הקוקרי, כל שיר שעבר את מסלול החצץ בגרונו, בסצנת סטריפטיז חרמנית כמו ב - "You Can Leave Your Hat On" או בהמנון סכרת הוליוודי קלאסי כמו "Up where we belong", הפך להיות השיר שלו. שכן הקול של קוקר היה תמיד משויף מדי מכדי להיות קיטש באמת, ולא שהוא לא ניסה, אבל שירתו תמיד הכילה שרידים מפוחמים מגלילי נייר הזכוכית שהושתל בצווארו מהרגע שהתחלף לו הקול, אי שם בנעוריו.
אני מניח שאיפשהו בעולם המוזר הזה יש לקוקר מועדון מעריצים נלהב שממש היה אכפת להם מהאיש שהביא את הקול ולא כלום מעבר אל השירים אותם ביצע, אבל סביר להניח שמדובר בחבורת תמהונים עם יותר מדי זמן פנוי וחסרי כל חוש אופנתי, מהסוג שתמיד קונים את המותג הלא נכון. קוקר היה זמר שצרכת כחלק מפסקול חייך על בסיס מזדמן, אף פעם לא באמת עניין לקרוא ראיון עומק עם קוקר יותר מאשר ראיון עומק על חייו של מעצב כפתור הבית של האייפון, בשניהם השתמשת רבות, אבל בעיקר כי הם היו שם, ונזקקת להם בחייך.
כמו מוזיקאים רבים לפניו ואחריו, מותו של האיש הוא פשוט שלב נוסף וחשוב מאוד בקריירה. מכאן והלאה ידבקו לשמו ממדים של קדושה וגודל מיתי, עד שחבורת הפריקים במועדון המעריצים שלו תשכנע את עצמה שאמן גדול מת. אבל בעיני זה סתם גורע ממה שקוקר היה באמת פשוט, אחלה זמר, לא יותר אבל גם לא פחות. מיליוני ילדים מסביב לעולם נעשו כשקוקר פיזם ברקע, ובסיכום הכללי של הדברים קוקר פיסקל רגעי אושר בחייהם של מיליונים מסביב לעולם, אבל אל תאמינו לכל מה שנאמר בהספדים, הם תמיד מופרזים להפליא, בסופו של דבר כל אקזיטן מעושר יודע שלפעמים כל מה שצריך בחיים זה טיימינג, קצת עזרה מידידים ואתם מסודרים.