עיניים גדולות 15: מה היו הסרטים הכי גרועים של 2014?

באחת הסצנות האחרונות בפרק האחרון של "חדר החדשות", שב מגלותו הכפויה ניל סמפה, מנהל מחלקת הדיגיטל של ערוץ הטלוויזיה בה עסקה הסדרה, ומיד התפרץ בזעם על מחליפו הזמני והנתעב. זה היה עסוק יחד עם חבריו הנלוזים לא פחות בהכנת רשימת "עשרת הסרטים הכי אוברייטד אי פעם". "למה דווקא מצעד כזה? למה לא לבחור את עשרת הסרטים 'הכי אנדרייטד' אי פעם?" הוא שואל אותם בתוכחה.

ובצדק: התקשורת בימינו אכן מחפשת בכוח למצוא מה שרע בקולנוע. אם הסרטים לא טובים – כותבים שהם לא טובים. אם הם כן טובים – מפרסמים דברים חיוביים, אבל כמה שבועות אחר כך מלווים זאת בכתבות שמסבירות למה בעצם הביקורות הנלהבות היו מוגזמות. כל זה אולי רק מתבקש: כמה מחקרים אקדמיים הוכיחו בשנים האחרונות כי כתיבה ארסית מעוררת יותר הערכה כלפי המחבר מאשר שירי הלל פרי עטו. גם פייסבוק מעידה כי פוסטים זועמים תמיד יקבלו יותר לייקים מכאלה מפויסים.

לאור כל זה, הרהר המדור אם אכן ראוי לפרסם את רשימת עשרת הסרטים הגרועים של 2014, ובסופו של דבר החליט בלב כבד שהתשובה חיובית. אחרי הכל, זה שהשליליות התנפחה מעבר לכל פרופורציה לא אומר שצריך להתנער ממנה לגמרי. קטסטרופות קולנועיות תמיד היו חלק מהתעשייה ואי אפשר שלא להתייחס אליהן. קודם כל, כמו שאין אור בלי חושך, איזה קנה מידה יהיה לנו לקבוע מה היה מוצלח השנה בלי שנתייחס גם לכישלונות? חוץ מזה, בדרכם המיוחדת, תוצרים קולנועיים איומים ונוראים לעתים מהנים יותר לצפייה מאלה המשובחים, ולפעמים הם אף תמוהים מספיק כדי להירשם כפולחן על זמני. ושלישית וחשוב מכל, הניתוח של ההתרסקויות האמנותיות הללו משול בדרך כלל לפענוח תאונת רכבת. הוא מגלה מה קורה כשמפיקים ויוצרים חוטאים ביומרה ללא סיכוי, בתאוות בצע, בכוונות זדון, בחוסר כבוד לצופים וכיוצא בכך, ומלמדנו לקחים חשובים.

חטאים שכאלה עומדים מאחורי עשרת הסרטים הבאים. כולם הופצו מסחרית בישראל במהלך השנה האחרונה, הוקרנו בפסטיבלים או היו זמינים בפורמט ביתי. הרשימה לא כוללת מועמדים פוטנציאליים רבים שפשוט לא הזדמן לי לראות, גם מפני שכתישתם המוחלטת בידי אחרים לא עוררה חשק לעשות כן, למשל "התעלות" ו"בגוף שלישי". מנגד, לא תמצאו כאן שלל שקי איגרוף קולנועיים מושמצים על לא עוול בכפם:

למשל, "מיליון דרכים להתפגר" של סת מקפרלן, "תקועים בחופשה" של אדם סנדלר ו"סקס טייפ" של קמרון דיאז – שלוש קומדיות מצחיקות, הראשונה שבהן אפילו מבריקה והשנייה מרגשת. וגם "חבלה" של ארנולד שוורצנגר, "עיר החטאים 2", "דרקולה" ו"פומפיי". אף אחד מאלה לא היה ראוי לדגדג את רשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה, אבל גם לא היתה סיבות לירות בהם כל כך הרבה חצים. דברים אלה אמורים במידה פחותה גם לגבי הגלגול החדש והסביר בסך הכל של "צבי הנינג'ה" ולגבי "טאסק" של קווין סמית', סרט שהטירוף הפרוע שלו עלה לו בתשפוכת קטלנית ומוגזמת.

לעומת זאת, היו לא מעט סרטים שכמעט ונכנסו למצעד: "גונבת הספרים", המחשה לכל התחלואים האפשריים של ז'אנר סרטי השואה; "גט און אפ" על ג'יימס בראון, דוגמה לכל הבעיות המובנות של סוגת הביוגרפיה; "הטיהור 2", שלא התקרב לקרסולי קודמו הבעייתי גם כן; "רק ג'יגולו" התמוה לחלוטין של ג'ון טורטורו עם וודי אלן; "בתוך הסופה" שהרגיש כמו סופה של חול שהיוצרים זורים בעינינו; "רובוקופ" ו"אנקורמן 2" שחשבו בטעות כי די לספר כמה בדיחות צפויות ושחוקות על פוקס ניוז כדי ליצור סאטירה צולפת; "דה דאבל" של ריצ'רד איוודה, שלמרבה האכזבה ליווה את ההברקה של "סאבמרין" בהתחכמות מייגעת; ו"Very Good Girls" דרמת התבגרות עם אליזבת אולסן ודקוטה פנינג, שחקניות מבטיחות שביזבזו את כישרונן על משהו שנותר רק לגרד בפדחת מולו ולתהות איך זה שהוא בכלל נעשה.
כל אלה נלקחו בחשבון, אך בסופו של דבר נותרו בחוץ, שכן למזלם היו השנה עשרה סרטים גרועים מהם:

מעט אנשים מבינים קולנוע כמו קלינט איסטווד. לכן, לא ברור מה עלה על דעתו בעת שביים את הסרט הזה, עיבוד קולנועי של הלהיט הבימתי על להקת הסיקסטיז ארבע העונות. היוצר הוותיק בחר משום מה להשאיר גם בגרסה זו את הכוכבים מברודווי, אף שברור מן הרגע הראשון כי הם לא עוברים מסך, ונוסף לזה ביים אותה בצורה תיאטרלית, והתוצאה כולה מאובנת ומשונה.

השירים יפים כמובן, אבל "ג'רזי בויז" הוא לא רק אחד הסרטים הגרועים של 2014 אלא גם מן הפחות טובים בקריירה המפוארת כבמאי של איסטווד.

ג'ייסון רייטמן הוא לא קלינט איסטווד, אבל הודות לפנינים בסדר הגודל של "ג'ונו" ו"תלוי באוויר", מיצב את עצמו כאחד הבולטים בדור החדש של הקולנוענים בארצות הברית וכמי שתמיד מסקרן להיחשף לתוצרים הטריים שלו. לכן, היו ציפיות גם מסרט זה, בו הוא שב לשתף פעולה עם כמה שחקנים שכבר הופיעו אצלו בעבר, למשל ג'ניפר גרנר וג'יי.קיי סימונס.

אלא שהכישרונות של הבמאי ושל השחקנים נשארים על הנייר, כמו גם ההבטחה לבדוק לעומק את ההשפעות של צורות התקשורת המודרנית על ההורות, הזוגיות והמשפחתיות שלנו. הפייסבוק, האייפון וכיוצא בכך הם רק קישוטים כאן. אין להם בעצם חשיבות עלילתית והסרט היה נראה אותו דבר בלעדיהם. מתברר כי מדובר בסתם תירוצים שרירותיים שמאפשרים לרייטמן להציג שורה ארוכה של דמויות חולניות שעושות דברים איומים לעצמן וזה לזה. יש דרמות בלתי נסבלות שלפחות יש הצדקה לקיומן, ויש כאלה שלא, ומפח הנפש הזה שייך לקבוצה השנייה.

בצרפת היתה הקומדיה הזו לשובר קופות ענקי. אולי מפני שיצאה בשנה בה הנושא החם ביותר על סדר היום היה המחלוקת סיבוב שיוויון זכויות להומוסקסואלים. בתוך הסערה הציבורית, לקהל השמרני היה נוח לראות סרט בו הגיבור מתחבט באשר לזהותו המינית לאורך כל הדרך, ובסופו של דבר מחליט כי בניגוד למה שכולם חושבים עליו, הוא בכלל אוהב בנות.

בישראל, הקונטקסט החברתי עבר לצופים מעל הראש. הם התייחסו רק לסרט כשלעצמו וגילו בו עשייה גולמית ומגושמת, תצוגות משחק מעיקות ורצף בדיחות לא מצחיקות. כתוצאה מכך, כמו בכל מקום בעולם חוץ מצרפת וספרד, "אני, עצמי ואמא שלי" התרסק אצלנו בקופות. זו קומדיה טיפשית, אבל הקהל בארץ לא טיפש.

כמו "באטמן לנצח" ו"באטמן ורובין" בזמנו, גם זה לא סתם סרט כושל, אלא כזה שכישלונו האמנותי והכלכלי המהדהד יקבור או לפחות יקפיא לזמן מה את סדרת גיבורי-העל שהיה חלק ממנה.

האמת היא שלא ברור למה מפיקיו היו מופתעים מנתוניו הקופתיים הדלים - האם לא היה ברור להם שזה מה שעומד לקרות כבר בפעם הראשונה שצפו בפה פעור בתוצאה המוגמרת? האם לא ידעו לאיזו טראומה יגרום בקרב ילדי העולם השילוב בין שירים של הסמית'ס, המלנכוליה של אנדרו גארפילד בתפקיד הראשי, הריגתה האיטית של נערתו בגילומה של אמה סטון, והכסילות שבעיצוב שני ארכי-נבלים אווילים לחלוטין בגילומם של ג'יימי פוקס ודיין דיהן? "ספיידרמן המופלא 2" היה בזבוז של מיליונים, מיש-מש נטול נשמה, קצב או קהל יעד, שיוצריו כאילו עשו חרקירי והמיתו עצמם ואותו בעקיצת עכביש ארסי.

הודות ל"מד מן" שלו, נחשב מתיו ויינר שותף מלא לתור הזהב העכשווי של הטלוויזיה האמריקאית. לאחר שהוכיח את עצמו מעל ומעבר במסך הקטן, החליט השנה שהגיע הזמן לנסות את כוחו גם בזה הגדול, וביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון - "?Are You Here"', דרמה קומית בה מגלם אוון ווילסון צעיר שחוזר עם חבר ילדותו למכורתם לאחר מות אביו.

הצפייה הכואבת בסרט מגלה כי למרות האימרה הנפוצה ולפיה "טלוויזיה זה הקולנוע החדש", מתברר שאין זה כל כך קל ליוצר טלוויזיוני לעבור אל הבד. ויינר, שכל כך הצטיין במסך הקטן, לא צלח את המעבר והוציא תחת ידיו תוצר קשה מנשוא. מילא שבתסריט אין בדל שנינות ובעבודת הבימוי אין קמצוץ של שאר רוח. הבעיה החמורה יותר היא שבדרמה הזו גם אין למעשה סיפור ופואנטה, והיא ממצה את עצמה לאחר עשר דקות, כך שבמאה הבאות נותר לנו רק להביט בדמויות המתישות טוחנות מים ובוחנות את גבול הסיבולת שלו. ציפינו לגלגול קולנועי של "מד מן", קיבלנו משהו גרוע עוד יותר מ"ספיידרמן".

או נכון יותר לומר: התרגום שהביך אותי. התחרות קשה, אבל השם העברי שניתן ל"That Awkward Moment" היה המפדח של השנה וגרם לצופיו לדבר בלחש בשעה שביקשו כרטיס מן הקופאי. מצד אחר, אולי טוב עשו מפיציו כשקראו לו דווקא כך, שכן הם קלעו היטב לאופיה של ה"קומדיה" ה"רומנטית" הזו.

העצוב הוא שמככבים בה שחקנים שבצד זאת הופיעו בכמה מהסרטים הטובים של השנה, למשל מיילס טלר ("וויפלאש") וזאק אפרון ("שכנים"). אך כאן הם מוציאים לפועל תסריט דוחה, רדוד, שוביניסטי, מיזוגני ומה לא. מניסיון: גם אם תהיו על טיסה ארוכה, ו"הדייט שהביך אותי" יהיה אופציית הצפייה היחידה שלכם, לא תשכילו לסיים אותו וגם לא תרצו בכך.

כל ארבעת הסרטים הבאים, כלומר הצמרת של התחתית השנתית, ערכו את הקרנת הבכורה שלהם בפסטיבל קאן - אירוע יוקרתי שתמיד ידע לספק לעולם את הקולנוע את המיטב משני הקצוות שלו.

"גרייס ממונקו" לא סתם הוצג בריביירה אלא זכה לשיבוץ בערב הפתיחה של הפסטיבל, ומיד לאחר הפרמיירה שלו היה ברור כי יירשם בהיסטוריה כאחד הספתחים הגרועים בתולדותיו. סיפורה של גרייס קלי, הכוכבת ההוליוודית שהפכה לנסיכה אירופאית, הופך כאן לקלאסיקת קאמפ וטראש, שאין ספק כי בעוד כמה שנים יהיו לה מעריצים שייהנו להתכנס ולצפות בה תחת השפעת סמים קלים, בעודם צוחקים בכל הקטעים שבכלל היו אמורים לרגש.

אך הדבר המרגיז בדרמה הביוגרפית ומה שמעניק לגיטימציה לרשעות כלפיה היא לא עשייתה הנלעגת, מגוחכת ככל שתהיה, אלא מהותה. יותר מכל דבר אחר, מה שמעניין את התסריט שלה זה דבר אחד: להגן בחירוף נפש על מדיניות המיסוי של הנסיכות הנהנתנית, שידועה בעיקר כעיר מקלט לעשירי העולם שמבקשים לחמוק מתשלומי מיסים במדינתם. יש סרטים כושלים שאתה ממש שמח כי איש לא ראה ולא יראה אותם, ו"גרייס ממונקו" הוא אחד כזה.

ראיין גוסלינג ראוי להערצה: לא בגלל נתוניו הפיזיים, בהם פשוט התברך מהטבע, אלא בשל כל מה שיצר במו ידיו. הוא אחד השחקנים המעניינים והנועזים של דורו, ונוסף לזאת גם מוזיקאי מחונן. בקיצור, הרוויח ביושר את הגדרתו כאייקון וכמולטי-טאלנט.

אלא שגם אם לא מעט מעריצות רואים בגוסלינג כאל, מתברר שאפילו ליכולותיו יש גבולות. בפסטיבל קאן האחרון הוא חשף את סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי, "נהר אבוד", וזה התגלה כחיקוי סטודנטיאלי לעבודות של דיוויד לינץ'. לא סתם הסתיימה הקרנת העיתונאים הראשונה בשריקות בוז: בצפייה המייגעת בו לא היה רגע אחד של חסד. מי שהגיע לחזות ביצירה הסוריאליסטית הזו מתוך כבוד לאייקון התרבותי ואמונה בחזונו האמנותי, זכה לעונש מפרך.

לא תהיה זו הפרזה לומר כי גם התלמיד הפחות מוכשר בכל שכבת שנה א' של כל בית ספר לקולנוע בעולם, היה יכול לביים משהו ראוי יותר מ"נהר אבוד". מדובר בסרט שאילולא שמו של גוסלינג, לעולם לא היה מגיע בכלל לשלב ההפקה, וזה מה שכל כך מתריס בו: הוא בזבוז של כסף, משאבים ושעות הקרנה בפסטיבלים, שהיו יכולים ללכת למאות במאים מוכשרים ומעניינים בהרבה, גם אם פחות יפים וחטובים מהכוכב הקנדי.

הסרט האוקראיני עורר סקרנות עוד לפני הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן, כיוון שהוא עוסק בנערים חירשים-אילמים ודובר אך ורק את שפת הסימנים שלהם, בלי להשתמש לרגע בשפה אחרת, בליווי מוזיקלי או בכתוביות. לאחר הפרמיירה, הרחש סביבו הפך להיסטוריה והוא הוכתר רשמית כסנסציה של קאן, ואז של כל פסטיבל אחר שהוקרן בו - כולל בחיפה, בה הופרעה הקרנתו בידי התעלפות של אחת הצופות, שפונתה מן האולם ולא צפתה בו עד סופו.

הרווח כולו שלה: ככל שהולך ומתקדם סרטו של סלאבושפיטסקי, כך הוא גם נהיה יותר ויותר גימיק זול, מניפולציה ריקה, חגיגת אלימות לשם הפרובוקציה בלבד, ניצול מחפיר של גיבוריו החירשים אילמים והתעללות בצופיו האומללים שנדרשים לצלוח כמה מהסצנות הקשות ביותר בתולדות הקולנוע (ממש כך) וכל זה בשביל מה? בשביל כלום; בשביל יצירה קולנועית שלא אומרת דבר.

בעצם, אולי "השבט" כן אומר משהו: הוא מוכיח כמה קל בימינו להפוך לסיפור השנתי הגדול של עולם הפסטיבלים. פשוט צריך לחפש על המקלדת את הכפתורים שכתוב עליהם "גימיק", "פרובוקציה" ו"מניפולציה" וללחוץ עליהם ביחד, מספיק זמן ומספיק בכוח. כך, על גופותיהם המעולפות של הצופים המסכנים, יכול במאי תחמן לסדר לעצמו שנה של סיבובים בעולם ובמיטב הקוקטיילים שיש לאירועי הקולנוע שלו להציע. בוז!

זה בטח לא הסרט הכי מושחת מוסרית ברשימה וגם לא בטוח שהצפייה בו מייסרת יותר מאשר בתשעת הקודמים. אבל אם היה ב-2014 תוצר קולנועי אחד שאפשר להקרין אותו לסטודנטים לקולנוע ולומר להם "תסתכלו בזה - ותעשו הכל ההיפך", הרי שזה "ציידי האוצרות", השיעור המאלף של ג'ורג' קלוני באמנות בזבוז הסיפור והשחקנים.

על פניו, היה כאן לקלוני זהב בידיים: בסיס עלילתי מרתק, במרכזו היחידה המיוחדת שחילצה אוצרות אמנות מידיהם של הנאצים לפני תום מלחמת העולם השנייה; שחקנים בסדר הגודל של מאט דיימון, ג'ון גודמן, קייט בלנשט, ביל מוריי, ז'אן דוז'רדן ועוד; וכמובן גם תקציב נאה. זה חומר לחצי-תריסר אוסקרים, אך הבמאי לקח את פטריות הכמהין שבידיו ושפך עליהם חלב חמוץ ושמן קיק עד שאיבדו כל טעם וריח.

על הנייר, היה לפרויקט הזה הכל, אבל בזמן הצפייה מתגלה כי אין בו כלום - לא סיפור ולא קונפליקטים, לא דמויות ולא דילמות, לא אתגרים ולא משברים, כלום. "ציידי האוצרות" הוא התשובה הקולנועית לחור של הבייגלה, ואפילו שהוא לכאורה קיים, אפשר לנגוס בו ולנגוס בו ולא להרגיש דבר. 2015 תצטרך להתעלות על עצמה כדי לספק לנו סרט גרוע ממנו.

ומה היה הסרט הגרוע של השנה לדעתכם? ספרו לנו בפייסבוק