טעון קיפוח 21: בן אל תבורי כבר לא יתנשק בסילבסטר

חורף. קר. חשוך. משעמם. משמין. ובמילים אחרות: הזדמנות נהדרת לעבוד על הקשר עם חברינו הדמיוניים. לאחד החברים שלי קוראים אלירן. הוא בן 14 וחצי, בנאדם של קיץ, המלך של חוף הצוק בכל מה שקשור למי תמיד מביא הכי הרבה טבק לנרגילה ולפעמים, כשבא לו לפנק, מפנק גם ברמקול בלוטות'. שומע מזרחית, ברור, אבל כבד, בדיכאון, עופר לוי, ראובן המלאך, תמיר גל, כאלה. מאמין בקדוש ברוך הוא, גאה להיות יהודי, בבוא יומו יתגייס לגולני. דתי באורגינל הוא לא, אבל שומר, שומר, במידה. צם ביום כיפור, מנשק מזוזה בכניסה לכיתה, לא מכניס הביתה חזיר.

בימים האחרונים יוצא לנו, לאלירן ולי, לדבר הרבה על הסילבסטר הבא עלינו לטובה, בע"ה. עשינו פעם הסכם כזה, של גברים, שאומר שאם אלירן מתחיל משפט ב"אבל רועי, באמאש'ך", אז מה שהוא אומר בהמשך המשפט זה דברים שאסור להוציא החוצה – בינינו, מה שנקרא – אבל הפעם, איכשהו, לא יודע איך, הצלחתי לשכנע אותו שהכי טוב יהיה אם נעלה את מה שהוא אמר לי לדיון בטור הזה, כי באמת, מדובר בנושא רגיש. דילמה שרבים שכמותו שרויים בה כעת, שישה ימים בלבד לפני הערב הגדול של יבואני ומשווקי משקאות אנרגיה.

אלירן אובד עצות. מצד אחד, הוא חם על הסילבסטר הזה בקטע קשה, לא מפסיק לדבר עליו מאז ל"ג בעומר. אוהב לחגוג, אלירן, כמו כולם. קצת אלכוהול, קצת נייסגאי, קצת אם.די (אם יש), קצת פופרז, בלאגן. אין על הסילבסטר, אין, אין, אין על הסילבסטר. מצד שני, אלירן שמע בבית ספר שהסילבסטר זה חג של גויים ושסילבסטר היה איש רע ששונא יהודים - והוא ממש לא בקטע של לפרגן לאנשים רעים ששונאים יהודים. הרי הוא יהודי בעצמו. הוא אפילו מאמין בקב"ה וזה. מה עושים?.

תשובתי היתה מהירה ונחרצת. כך, אגב, תמיד כדאי להתייחס לשאלות של אלירן: בנחישות ובביטחון. אחרת הוא מתחיל לחפור ואי אפשר לצאת מזה. אמרתי לו ככה: אלירנצ'וק, עושים מה שרוצים. מי שהסילבסטר בא לו בטוב, שיחגוג. מי שלא, שיישאר בבית, יראה טלוויזיה, יאכל טוסט. לא כדאי להיכנס להכללות בדברים האלה, ובכלל, בחיים. יודע מה? בוא נעבור רגע על הסינגלים הים תיכוניים שיצאו השבוע וננסה להבין ביחד מהו הלך הרוח הכללי בנושא. כלומר, מי בעניין של לחגוג את הסילבסטר הקרוב ומי פחות. יאללה, נעשה את זה בזריז.

אם דודו אהרון וההיא שהבלדה השמאלצית הזאת עדיין היו ביחד, קרוב לוודאי שהם היו חוגגים את הסילבסטר הזה, וביתר שאת, שכן מבחינתו הוא מציין לא רק את כניסתה של שנת 2015, אלא גם את יום הולדתו ה-30 (שצוין לפני יומיים בדיוק, בשלישי), וגם, הכי חשוב, "מופע עם במה מסתובבת, 360 מעלות, בליווי 20 נגדים, אמנים אורחים וחברים טובים", כפי שמציין הקומוניקט המצורף לסינגל הזה, בהתייחסו להופעתו הקרובה של בכיר חרמני הזמר הים-תיכוני (מוצ"ש הקרוב, ביתן 1 שבגני התערוכה).

רצה הגורל ודווקא העיתוי הזה, שאמור היה להיות פסגת חייו של אהרון עד כה, תופס אותו עם לב שבור, בעיצומו של אובסס קיצוני על מישהי שזרקה אותו לטובת מישהו אחר (האם אותה מישהי זו המדיה? האם אותו מישהו זה פאר טסי?), שבשלב מסוים בשיר אף מגיע לכדי אמירות מדאיגות ממש ("ואין מילה שתנחם / אני חלש להילחם"). בנוסף לכך, מצב הקריירה של מלך קיסריה בדימוס לא מזהיר בימים אלה, ויכול מאוד להיות שהוא טרוד ולחוץ מהאפשרות שהימים הגדולים שלו חלפו, התהילה נעלמה והפאר טסי. חגיגות הסילבסטר? נו באמת. איפה זה ואיפה החיים של דודו אהרון.

(שני כוכבים)

שלושה שבועות בלבד אחרי שאחיו הגדול (למחצה), אלירן - אלירן אחר, לא החבר הדמיוני שלי - הוציא לקוראי טור זה את החשק להמשיך ולעשות שימוש בחוש השמיעה (בעזרת שירו החדש, "חשק"), מגיע בן-אל תבורי – שכזכור, שיתף פעולה עם אחיו באחת היצירות הטלוויזיוניות החשובות בעשור האחרון ("התבורי'ז") – ועושה לאוזניים שלנו את מה שהשב"כ ניסה לעשות לאלה של חאלד משעל.

למרבה הצער, הפעם, להבדיל מהמקרה של משעל, הפיגוע מצליח: "תחזרי לאמא" לא מצויד רק בטקסט העילג, הנחות, הדבילי, המתלהם והדוחה ביותר שיצא כאן בחודש האחרון. גם הלחן שלו גרוע ביותר. השיר הזה מנסה, כנראה, להיות עממי וכיפי, אבל הוא לא זה ולא זה. הוא סתם כלום, שום דבר. אה, והבחורה ההיא של בן-אל, זו ש"הולכת וחוזרת, כמו עלילה בסרט", ממש לא צריכה לחזור לאמא. זה הוא שצריך לחזור לאבא, ללמוד ממנו דבר או שניים על כבוד עצמי ולנסות שוב. מה שבטוח: בסילבסטר הזה הוא כבר לא יתנשק. ההיא בטח כבר מזמן אצל אמא שלה. האמת? מגיע לו.

(חצי כוכב)

דנה מרימה, מעיפה, רוכבת בגאון ובבטחה על ערוצי טראנס ממוזרחים, משל היו סוס פרא ורדרד, אבל התוצאה בכל זאת קצת מעייפת, צפויה ומעלה שנית את התהייה המתבקשת בנוגע לאחד הריליסים הקודמים של "אריסה" – הלהיט המלעון "פה זה לא אירופה". עוד אז, כשהוא יצא, היתה תחושה שמרגול, המבצעת, נמצאת שם על תקן דנה אינטרנשיונל ועושה בערך את מה שהדיווה עושה בשיריה, בתוספת מינורית של סחוג, חי"ת ועי"ן.

הביצוע הזה, הטריליון במספר, ל"סעידה סולטנה", לא מתקרב ברמת העיבוד, ההגשה והווייב ל"פה זה לא אירופה", ובכלל, עושה רושם שדנה, בכירת הקהילה הגאה, קיבלה מנתיניה שאריות מכובסות במסווה של סינגל חדש ומיוחד לסילבסטר. הייתכן שזה אומר משהו בנוגע למעמדה העדכני של הדיווה בקרב בלייני "אריסה"? ואם כן, מה היא אמורה לעשות עכשיו, בסילבסטר? אחרי הכל, זו לא בדיוק סיבה למסיבה. ומה יקרה אם היא בכל זאת תחליט לחגוג, תגיע לאירוע הסילבסטר של "אריסה", תשתה קצת, תאבד את זה קצת ופתאום תיתקל, אבוי, במרגול? שלא נדע.

(שני כוכבים וחצי)

דקלון, סגיב כהן ואהובה עוזרי הם אנשים טובים, איכותיים ומוכשרים, שמן הראוי לקחת מהם דוגמה. אם זה הסינגל שהם בוחרים להוציא בסמוך לסילבסטר – שיר קטן, מינימליסטי, יושב על מיד-טמפו, נאמן למקורות ומספר על התמודדות סולידית, מפוכחת, בוגרת, עם פרידה כואבת – כנראה שזו, פחות או יותר, האווירה שבה אלירן וחבריו מחוף הצוק צריכים, על פי חוקי הזמר הים-תיכוני, לציין בה את הסילבסטר. אווירה נחמדה, נוחה, כיפית במידה. משהו באמצע כזה, בין שמיים לארץ, בין קודש לחול, בין התלהבות לבאסה. לכל היותר, חצי בקבוק אבסולוט. לא צריך יותר מזה, אלירן. באמת. אין טעם. שנה טובה, בנאדם.

(שלושה כוכבים)