איבדו את הצפון: "ראיון סוף" הוא אולי הסרט העצוב של השנה

סוף כל סוף נחשף "ראיון סוף" והצפייה בו מגלה שספק אם היה שווה לטרוח בשבילו - מדובר בסך הכל בקומדיה לא מצחיקה בעליל, ובטח שאין לה שום עוקץ סאטירי

יח"צ - חד פעמי
זה פשוט סרט רע. לא רק בהתחשב בכמות הרעש סביבו, אלא גם בנקודת המבט האובייקטיבית ביותר, ואפילו ביחס לסטנדרטים הרגילים של קומדיה הוליוודית וולגרית וכושלת

מרצים ליחסי ציבור קיבלו אמש את מתנת חג המולד שהתפללו לה. אמנם איש לא יודע באיזה שלב האיום על המעורבים בפרשת "ראיון סוף" היה מוחשי ומתי התחיל להתנפח, ולא ברור גם מתי בדיוק החליטו אולפני סוני שכשרה השעה לשחרר אותו מהכספת, אבל דבר אחד ברור: בזכות כל הטררם, שגרר לתוכו את העולם החופשי לרבות מנהיגו, הפכה הקומדיה מסתם עוד נקודה על לוח השנה לאחד האירועים הקולנועיים הבולטים של 2014. אפילו בישראל, מדינה בה סרטים מסוג זה בדרך כלל נכשלים בקופות, נרשמה תנועה ערה ברשתות החברתיות סביב זמינותו הפתאומית אמש לצפייה אונליין, ואם כל זה לא מספק די והותר חומר להרצאות בסגנון "כך תייצרו דיבור על המותג שלכם", אז מה כן?

מנגד, הצפייה המייסרת בסרט מגלה אם מישהו בנה עליו בתור כלי עזר להרצאות על קולנוע מחכה לו התפכחות כואבת, אלא אם בכוונתו לגדל דור של תלמידים שחזונם האמנותי הוא חקירת הפוטנציאל הקומי של פי הטבעת הגברי. במהלך השבוע בו הוקפאה הפצתו של "ראיון סוף" בשל המתיחות הפוליטית סביבו, הזכירו עיתונאים רבים בארצות הברית לסוני כי הוליווד לא חששה לשחרר לאוויר העולם את "הדיקטטור הגדול" בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. עתה, כשהתגלה במה דברים אמורים, צ'רלי צ'פלין ודאי אוכל סוליית נעל בקברו לנוכח ההשוואה הזו, וגראוצ'ו מרקס לבטח שופך על עצמו מרק ברווז כשהוא שומע שמישהו בכלל העז לדבר על המהתלה כ"סאטירה פוליטית אמיצה".

ויחדיו, צ'פלין ומרקס יכולים להסתכל מהשמיים ובשנינותם ללעוג למי שבזבזו כל כך הרבה אנרגיות כדי להגן דווקא על חופש הביטוי של "ראיון סוף". כולם – מאובמה ועד אחרון הגולשים שהוציא אמש מכיסו 5.99 דולרים כדי לצפות בו – יצאו פראיירים. קודם כל, כי זה פשוט סרט רע. לא רק בהתחשב בכמות הרעש סביבו, אלא גם בנקודת המבט האובייקטיבית ביותר, ואפילו ביחס לסטנדרטים הרגילים של קומדיה הוליוודית וולגרית וכושלת. סתם לדוגמה, באקרנים מציג כרגע "איך להרוג את הבוס 2", שגם הוא לא מוצלח במיוחד, אבל לפחות יש בו בדיחה מצחיקה אחת פעם בכמה דקות. כאן, גם את זה אין.

עוד בוואלה! NEWS

לא תאמינו עד כמה אתם פראיירים: דירשו את הכסף שלכם בחזרה

לכתבה המלאה
פרקליטי השטן. מתוך "ראיון סוף" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
כשוולטר אמר בזמנו "אינני מסכים עם אף מילה מדבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם", האם הוא התכוון גם שיהיה מוכן לשפוך דם בשביל הזכות לשמוע בדיחות על קייטי פרי?

"ראיון סוף" נמשך כשעה וחמישים, לא מעט זמן יחסית לז'אנר, אך גם אם ניגשים אליו במצב רוח טוב, אי אפשר למצוא בו יותר משלוש-ארבע בדיחות שמעלות חיוך קל שבקלים. תחת זאת, אנו מקבלים חשיפה משמימה לתודעתם של סת רוגן (שכתב, ביים ומככב), אוון גולדברג (שכתב וביים), דן סטרלינג (שכתב) וג'יימס פרנקו (שמככב) – ארבעה אנשים בוגרים, שמתברר כי השילוב בין המוח של כולם מסתכם בעולם פנימי שמורכב מאזכורים לסרטי פנטזיה, מציטוטים של שירי פופ ומהתפלפלויות על רקטומים. כשוולטר אמר בזמנו "אינני מסכים עם אף מילה מדבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם", האם הוא התכוון גם שיהיה מוכן לשפוך דם בשביל הזכות לשמוע בדיחות על קייטי פרי?

הדבר היחיד שיותר פאתטי מ"ראיון סוף" הוא התרפקות נוסטלגית על העבר ההוליוודי ועוד קצת ניים-דרופינג, ובכל זאת חובה לומר: לא מזמן צפיתי שוב ב"סודי ביותר", קומדיית הריגול הקלאסית מ-1984 שאגב הפכה לפולחן רק בדיעבד ונכשלה בזמן אמת, אולי כי לא טרחה לנפח סביבה משבר גרעין בינלאומי. גם לאחר עשרים שנה, היא היתה מצחיקה ורלוונטית כמו בפעם הראשונה. מופע הליצנות של רוגן ופרנקו, לעומת זאת, לא יחזיק שני עשורים וגם לא שתי שניות. כשסאשה אובמה תהיה גדולה מספיק כדי להתעלות מעל הגבלת גיל הצפייה בו ולראות אותו, היא תחשוב שלאבא שלה היה ודאי חוש הומור מפוקפק אם טרח בשבילו.

ניחא, אולי היה שווה לטרוח אם היו לסרט כוונות טובות, אך גם זה לא נכון. הבעיה עם יוצרי "ראיון סוף" היא לא רק בצורה שזרקו את החיצים, אלא גם באיך שמלכתחילה כיוונו אותם. בתוך מה שמתיימר להיות קומדיה חצופה ונועזת, יש בדיוק ממד סאטירי אחד – פרנקו מגלם עיתונאי צהבהב, שמגלה כי הדיקטטור הצפון-קוריאני מעריץ את תוכנית הטראש שלו, ומנצל זאת כדי לנסוע לערוך עמו ראיון בלעדי. אז הוא מגויס בידי סוכנות הביון כדי לחסל את העריץ, אלא שבמהלך ההכנות למשדר, איש התקשורת השטחי נכבש בקסמו של השליט האכזר, ומתחיל לחשוב שמא נעשה לו עוול והוא לא ראוי להיות בר מינן.

לכאורה, יש כאן אמירה על התקשורת המערבית העכשווית, שמרדדת הכל לסיפורים אישיים ושטחיים, מתפתה בקלות למניפולציות רגשיות והופכת דיקטטורים לגיבורי תרבות. אבל רגע, מי בדיוק הפך את קים לאייקון? האם הוא מודפס על חולצתם של כל ההיפסטרים בעולם וכיכב במאות סדרות וסרטים אחרים השנה? לא ולא. "ראיון סוף", יותר מכל דבר אחר, הוא זה שמלכתחילה ניצל אותו למטרות בידוריות ומסחריות והעמיד אותו במרכז הבמה. כלומר, אם בכלל הסרט הוא סאטירה, אז את החיצים הוא צריך לירות על עצמו.

צוחק כל הדרך אל הבנק. ג'יימס פרנקו ב"ראיון סוף" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
אם מישהו היה נוהג כך כיום כלפי דמותו של היטלר, היה מתעורר בצדק קול זעקה בישראל ובעולם היהודי כולו. אך עשרות המיליונים שז'ונג-איל מייסר בשוטים ובעקרבים בצפון-קוריאה לא יכולים לזעוק

חמור מכך: "ראיון סוף" יוצר בדיוק את האפקט שהוא לכאורה מותח עליו ביקורת. הקומדיה מרככת את דמותו של הדיקטטור: בסופה, קשה לקחת אותה ברצינות, ומתעוררת אפילו חמלה כלפיו. אם מישהו היה נוהג כך כיום כלפי דמותו של היטלר, היה מתעורר בצדק קול זעקה בישראל ובעולם היהודי כולו. אך עשרות המיליונים שקים מייסר בשוטים ובעקרבים בקוריאה הצפונית לא יכולים לזעוק ואפילו לא להתחבר לאינטרנט כדי ללחוש בסתר שזה לא בסדר שפרנקו ורוגן לקחו את הרעב ההמוני שלהם והפכו אותו לבדיחת נפיחות אחת גדולה.

נכון, גם צ'פלין השתמש בדמותו של היטלר ב"הדיקטטור הגדול", אבל זה היה כדי להעביר בסיכומו של דבר מסר שוחר שלום, שופע הומניות. הוא היה קול של שפיות בעולם מטורף. קומדיה זו, בניגוד לכך, לא מנסה לדבר בקול מנוגד למציאות הקיימת או להשמיע מחאה כלשהי. להפך: היא ממחישה ומשמרת היטב את הסדר הקיים. בסופו של חג המולד, מנהלי אולפני סוני יספרו את השטרות יחד עם פרנקו ורוגן ויגלו עד כמה השתלם להם לנפוח לתוך פיותיהם של הצפון-קוריאנים הרעבים. בדיקטטורה האסייתית, לעומת זאת, ימשיכו מיליוני ילדים לחלום על לחם. "ראיון סוף" הוא לא סתם סרט לא מצחיק. במובן מסוים זה הסרט הכי עצוב של השנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully