100 השירים שאהבנו ב-2014: חלק א'

אחד הפתיחים הכי כיפיים לשיר ב-2014, וככזה גם פתיח מצוין למצעד המסכם שלה. הסינגל הראשון שיצא השנה מתוך אלבומו החמישי של מסיטה, הוא ג'יימס קולי מקולורדו, קליט ואף המנוני אבל מילותיו הנוקבות והמצוינות יורות חצים כלפי התנהלות האנושות ברשתות חברתיות. "השיר הזה הוא על פרסום תמונת ארוחת הסטייק שלך", הסביר קולי, "לצעוק עד כמה בורכת, לכסות על כל ריקנות, ולהזדקק לאישור של אחרים לשם העונג שלך". בדרך הזו, טוען השיר, אתם הופכים לאיש הרע.

לפעמים שירים תופסים אותך מכיוונים לא צפויים. Only Real הבריטי, או בשמו האמיתי ניאל גאלווין, הוציא להיט קיץ עמוס ריבוורב ומבטא שבור, והצליח להשתחל לרשימת ה-100 בקלות. יש לו את הקסם המאופק של קינג קרול (וכמוהו, שיער אדמוני), הוא נע בין רוק קלאסי וסרף מודרני ולבסוף מטיס לעננים עם הפזמון הנוגע ללב שמוקדש לנערת הקאדילק הקרה: "אוי, היא כל כך התגברה עליי".

ממש עשור אחרי האלבום המושלם האחרון של אינטרפול, Antics מ-2004, הגיע בספטמבר השנה El Pintor והיה הטוב ביותר שלהם מאז. אלבום רוק הדוק, איטנסיבי וסוחף, שאמנם עדיין לא מגיע להישגים המרגשים של Antics אבל מספק את אינטרפול כפי שאנחנו אוהבים אותה. באופן אירוני, ההצהרה המרכזית של "Ancient Ways" היא "שיזדיינו הדרכים העתיקות", והוא גם מזכיר קצת את סמשינג פאמפקינס של פעם, מה שלא יכול להיות רע.

הבת של ויל סמית' רק בת 14 וכבר מארחת את SZA ב-"9", שהוא שליש EP ועשוי מהיסודות שעליהם ריהאנה מרגישה הכי בנוח להיות ריהאנה. מי שניזון מפופ מסחרי ונתן לקטע הזה להתחמק, לא יצליח לישון בשקט.

ב-2013 הבליח ככה פתאום שיר בכורה יפהפה לבחורצ'יק שבחר לעצמו שם מוזר. קוראים לו מתיו המרליין והוא מנגן בכל הכלים במוזיקה המאוד-נורדית שלו, למרות שהוא בכלל מלוס אנג'לס. קטע מוזר. אלבום הבכורה שלו יצא בפברואר השנה, ובספטמבר שיחרר מיקסטייפ נוסף שבמסגרתו התנסה במעין היתוך אמביינטי-קלאסי. הקטע המרשים ביותר מתוכו הוא שיר הנושא, המורכב משני חלקים - הראשון קטע אינדי עשיר, חורק ויפה, ואילו השני שובר בחדות אל פסנתר מינורי וכלי קשת ענוגים א-לה אולפור ארנלדס האיסלנדי, והוא מרים את השיר לפסגות חדשות.

החיים טובים בגיל הרך ו-Enyce מפזר מהתמצית הזו על כל מי שהזמן ייבש לו את הצורה. ילד הפלא שר על הנאות פשוטות שמתגלות מלב שכונה בשיקגו. החברים שותים סודה על ספת הזולה המאולתרת ואין אף מבוגר בסביבה שיגלגל עיניים. מדובר במסיבת כיתה מופקת מן היסוד, קולית להחריד, מזיזה ומצערת עבור כל מי שעבר את העשור השני לחייו.

פופ-Fאנק מתוך EP בכורה של בחור לונדוני בן 21, עם שיר שמצטרף בגאון לטרנד הנעורים/צעירים הפושה במוזיקה בשנתיים-שלוש האחרונות.

הקלידים ב-"Over" לא מדויקים, אך במקביל מסונכרנים עם הקול השקט והמיוחד של אליס בומאן. השיר הקטן הזה לא מפותח עד הסוף, לא מתאים לכל אחד, לעיתים צורמני ויכול להישמע כמו סקיצה בעייתית. למרות זאת (ואולי בגלל), התוספת הערפילית של בומאן השבדית מסעירה ונחקקת.

איך הדבר הזה לא הפך השנה ללהיט עצום שכבש את העולם - אנחנו לא מבינים. כנראה שיש גבול גם למגע הזהב המתחדש של פארל וויליאמס, שכתב והפיק את השיר המשמח הזה, וגם הסיפור מאחוריו מקסים: בריאיון למגזין בריטי סיפרה קיילי שהיתה כל כך נרגשת לעבוד עם פארל, שזה היה חלום שלה שהתגשם, ושביום הראשון (מתוך השניים) לעבודתם המשותפת היתה כל כך שטופת רגשות עד שהחלה לפרוץ בבכי. כך נולד "התכוונתי לבטל".

פאבליק אקסס טי.וי הברוקלינאים נבחרו להרכב הכי חם בניו יורק על ידי NME לאחר ששיחררו בעילום שם את השיר הראשון שלהם בסאונדקלאוד. כמה חודשים לאחר מכן ועם כתר וירטואלי על הראש, הם הוציאו את "In The Mirror". שיר גיטרות-פופ קליט שבוצע על כדורי מרץ. 2014 הזדקקה לעוד כאלו.

אחד ההוקים הדרמטיים ביותר של השנה, לבטח הסוחף שבהם, מהרכב קנדי חדש (הכולל את מאט פלגל ומייק וואלאס, חצי מלהקת Women) שמאוד מחבב את ימי הפוסט-פאנק. אלבום הבכורה שלהם צפוי להגיע בינואר הקרוב.

היצור המוזר שמיר מתרברב בקצב מהפנט, לא דומה לשום דבר ומכיל בתוכו קצת מהכל, נבדל כמו חד קרן בעולם אפור וחד גוני. ללא הגשר בשיר, ברייק שהופך את השובבות המתוקה והילדותית למתוחכמת, מלאכית ומהפנטת (02:00), שמיר כנראה לא היה מוזיקאי מוערך כל כך.

היה קצת מפתיע לגלות מוקדם יותר השנה שמדובר רק באלבום הסולו השני של קווין דרו, ממייסדי הקולקטיב הקנדי המופלא ברוקן סושיאל סין, והוא הגיע שבע שנים אחרי קודמו. משהו באווירה ההזויה והמאיימת של השיר עומד בניגוד לשמו העולץ והמשלה, ומצד שני איכשהו גם נראה מאוד יאה.

חנה רוג'רס רק בת 19 וכבר מציגה פלטה רחבה של השפעות: מאפקס טווין, דרך ליקה לי ועד ג'וני מיטשל. בכל המנעד הזה Pix מכשפת בלי להזיע. חומר האזנה מושלם לכל מי שמחפש אקורדים קודרים בדצמבר הכחול.

חלקנו כאן סבורים שקולה הדק של סולנית בלונד רדהד קאזו מקינו מעצבן, מה שהופך את השירים בקולו של עמיתה אמדאו פייס למוצלחים יותר. "Dripping" הוא דוגמה מצוינת לכך - מתוך אלבומה התשיעי של החבורה, שהגיע ארבע שנים תמימות אחרי קודמו, השיר הזה נאמן לשמו - נוטף, סקסי ומהפנט.

הוא חלק מקבוצה עילית של אמנים שלוקחים את הבס לכיוונים חדשים, פראיים ומעניינים, ויכול לעזור למלא את הרחבה בשכבות של צלילים אמורפיים. ג'יימי xx מגנט השנה את תשומת הלב בעזרת "Girl" ו-"Sleep Sound" ואם הסתובבתם מספיק זמן ברשת, סביר להניח שהם צפו בדרך כזו או אחרת. התוף הרחוק והעמום, מקהלת קולות שמתנפחת והסופרן הגברי שמנצח על הכל הופכים את הקטע הזה לאהוב במיוחד.

טיי סגל הקליפורני הוא בחור פורה. מאז 2008 הוציא אלבום מדי שנה, לא כולל שלל מפעלות צד, להקות, סינגלים ו-EPים, ועוד ידו נטויה - הוא רק בן 27. מתוך האלבום השביעי שלו השיר המזדחל הזה כמו לוקח אותנו לריחוף עצל של אחה"צ שמשית, על מצע רך ומתוק של כלי קשת. ולא, אין לו קשר משפחתי (שאנחנו יודעים עליו) לאחת מכותבי הכתבה הזו.

הפתיחה של "Gloom" היא קרן שמש נעימה שפגעה בפנים קפואות. החבורה הלונדונית יודעת איך להרכיב מלודיות מתוקות ולרפד אותן ברעש מוגבל. הם מערבבים בריטרוק, שוגייז ומפזרים על הכל אלמנטים של פופ, מה שהופך את התוצר הסופי לנגיש וחביב במיוחד.

הם חתומים בחברת Arbutus Records שבדרך כלל מציעה חומרים אקספירמנטליים, אבל מדובר בלהקה עם חיבה ברורה לסינת'-פופ אייטיזי מהודק. אהדתם לז'אנר ניכרת במיוחד ב"Outside", שכל רגע בו זורק חזק לקלאסיקה של ברלין, " Take My Breathe Away". טופס עוד לא השאירו אותנו חסרי נשימה, אבל הם לא רחוקים משם.

שיר נוסף המחולק לשני חלקים, והשני מרומם את השיר מעלה מעלה מעלה. כמו הזי-בויז המככבים בשיר, חלוצי הסקייטבורד האקסטרימי, השיר בתחילה גולש בנחת ואז חותך אל הרגעים המסעירים באמת. קטע יפהפה מתוך האלבום השביעי של הצמד הדני, ואחד היפים שלהם אי פעם.

"גם אתה בודד? תן כיף", מפצירה אנג'ל אולסון בגאווה ומצמקת את אחד ממרכיביו העיקריים של הכאב האנושי. הקול שלה ענק, הגיטרות בדיליי סמיך והאווירה דינאמית ומחשמלת. מישהו צריך לחקור את החומר ממנו היא עשויה ולפזר מעל כולנו. סתם ככה, להעצמה.

גם באלבום פחות מוצלח גוסגוס הוותיקים מנפקים לפחות פנינה אחת. זאת אחת מהותית מהן הפעם, שילוב מושלם בין הנשמה בקולו של דניאל אגוסט והמילים העורגות לבין הצלילים המינימליסטיים.

המפיק הדני תומאס ברפוד, איש WhoMadeWho, הוציא השנה אלבום עמוס ברגעים יפים ועדינים, בהם בולטים במיוחד שני שיתופי פעולה נוספים שלו עם נינה קינרט השבדית. כשם שכבר עשו ב-"November Skies" ב-2012, השילוב בין ברפוד את קינרט מקנה תחושה מעוננת חלקית, שמש מלטפת מבעד לעננים, וזה נעים.

בהודעה הרשמית שהוציאו לתקשורת עם שחרור האלבום נכתב ש"Young Fathers are dead" ("האבות הצעירים מתים"), ואז התגלה שלמעשה האלבום "Dead" עמוס באנרגיית חיים מדבקת. "Get Up" נפתח אינטנסיבי כמו קרב אגרוף ושומר על האווירה המתוחה עד רגעיו האחרונים. בנוסף לכל זה, הוא קליט עד בלתי אפשרי להיפטר ממנו.

פייפיי הבריטי, או פול דיקסון כמו שאמא שלו קוראת לו, מנפק בשנים האחרונות שירי פופ ענוגים ומתוקים מדבש הנוטים לשלמות, ובכל זאת איכשהו נשאר בשוליים. קודם הוא עשה את זה תחת השם David's Lyre, ומאז 2013 החל בפרויקט החדש תחת הכינוי החדש - אולי התחלופה הזו גורמת לו להידחק למטה, אבל העובדה היא שלבחור מצליח לנפק שירים כה יפים בקצב מעורר התפעלות. "For You" הוא דוגמה מושלמת לכך, אם כי היינו מסתדרים גם בלי סקסופון אירוטיקת-פלייבוי-ווילונות-מתנופפים-ברוח שחותם את השיר.

האזינו למקומות 100-76 שלנו ברצף