וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מרלין מונרו שלנו

25.12.2014 / 13:20

מן השירים שהלחינו וירצברג וגלבץ, דרך הביוגרפיה של יגאל סרנה ועד לסרט החדש של ניר ברגמן – יונה וולך היא תמיד לוהטת ובמיטבה

יונה וולך ארכיון. ראובן קסטרו
יונה וולך/ראובן קסטרו

ניר ברגמן (התסריט בשיתוף עם דיתה גרי, על פי הביוגרפיה המצויינת שכתב יגאל סרנה) אמנם לא הכניס אותי לסרט, למרות שאני אחד מגיבורי המישנה בספרו של יגאל סרנה. בין השאר בסצינה המפורסמת למדי שבה יונה וולך הדפה ודחפה אותי בעקבות איזושהי מריבת מילים אל המעקה הנמוך בדירתו השכורה לשעבר של מאיר ויזלטיר ברחוב ריינס 2 בת"א, בקומה הרביעית נדמה לי. אם לא הייתי חומק ברגע האחרון מן הדחיפה, הייתי נופל כנראה. ויש עוד סצינה בספרו של סרנה, כשאני והלית ישורון מטפסים יחד אל דירת הגג של יונה וולך ברחוב גורדון בת"א, ויונה לא פותחת. ועוד קטע המתאר את המריבה הגדולה שנפלה ביני לבין כל החבורה (וילזטיר ויאיר הורביץ ויונה וולך), כשתקפתי אז במוסף הספרותי של יום שישי, "משא", בעריכתו של אהרון מגד, ביומון "למרחב", את הגליון הספרותי הראשון ,"פשיטא", בעריכת ויזלטיר שבו פורסמו גם שירים שלי (וגם שירים של יונה וולך, בין השאר). תקפתי את העיתון הספרותי ההוא משום שלא יכולתי לסבול את הביזוי והזילזול והלעג שנהגו בו בספר שיריו הקסום של נתן זך "כל החלב והדבש", שהופיע בסמוך (1966). זה סימן את הבגידה שלי בחבורה, שממילא לא הייתי בליבה, אלא במידה רבה נספח אליה, אבל אני הייתי שם.

פעם אחת גם ביקרתי את יונה וולך בחדרה הקטן במנזר נוטרדם בירושלים. שם פגשתי את מי שנקרא בסרטו של ניר ברגמן בשם תדיאוש, החבר הישראלי-הסלבי של יונה וולך שאיתו עמדה להתחתן אחרי שפגשה בו בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה, ועד כמה שאני זוכר, לא היה זה שמו האמיתי. במשך השנים גם כתבתי על יונה וולך ועל שיריה עשרות מאמרים וקטעים , שהעיקרי שבהם היה המאמר הארוך שכותרתו "נס גדול היה פה", שפורסם במוסף הספרותי של"ידיעות אחרונות" שבוע אחרי מותה, ובו גיליתי את נפלאות שירתה המאוחרת (בניגוד לדעתי הקודמת עליהן) , כולל אותן שורות מופלאות על העברית : "העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא בת שבע נקייה/ העברית היא פ??ס?ל שלא פ?ו?ס?ל". כזאת היתה גם העברית של יונה, טהורה מכל ליכלוך נפשי ומכל סיג לשוני, גם כשביקשה להעביר מעדנות את רצועות התפילין על הדגדגן שלה.

ראש כרות בסייפן

אזכיר עוד , לפני שאגיע לסרטו של ברגמן עצמו, כי בהזדמנות קודמת אחרת פירסמתי בפינת שירה קצרת ימים שהיתה לי אז במוסף הספרותי של "הארץ" פרשנות לשירה של יונה, "יונתן", הפותח את כל רצף שיריה, שבו הסברתי מה בעצם קורה בשיר הזר והמוזר הזה:

אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן, יונתן, הם קוראים,
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים אחר?י
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף גלדיולה
ואוספים את ראשי בשני ענפי גלדיולה
ואורזים את ראשי בנייר מרשרש
יונתן, אם אומרים, יונתן
באמת תסלח לנו
לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.

(אני מצטט מן הזיכרון, אבל לא נראה לי ששיבשתי ממש משהו). והנה פשר השיר: יונה וולך היא כאן ילד-ילדה, סוג של טום-בוי, הנושא איתו את השם הגיבורי "יונתן" , שמם של גיבורים מיונתן, ידיד הנפש של דוד המלך עד יונתן הקטן משיר הילדים שטיפס אל ראש העץ. והילדים רוצים שגם יונתן הגיבור שלהם, יונה עצמה, יעשה משהו גיבורי, משהו עם אומץ, משהו עם הרפתקאה , משהו עם דם , למען המתיקות ולמען הדבש של יונתן התנ"כי (שגם הוא הפר את האיסור, כמו כל סיפור חייה של וולך) , "רק קצת דם לקינוח הדבש", ויונתן מסכים: "אני מסכים לחור של נעץ". כלומר, אני מסכים להידקר בנעץ. אבל זה קטן על הילדים. הם רוצים משהו גדול יותר. הם יודעים שיונתן-יונה מסוגלים למשהו גדול יותר, והם ממשיכים לרדוף אחריו על הגשר ("כל העולם הוא גשר צר מאוד"), ומבקשים עוד. והוא מסכים (כי הם ילדים שרוצים הכל והוא יונתן שאמור להיות גיבור לפי הבנתם). והוא מסכים להגיש להם כמתנה את חייו ומותו, את ראשו הכרות כמתנה: "הם כורתים את ראשי בענף גלדיולה/ ואוספים את ראשי בשני ענפי גלדיולה/ ואורזים את ראשי בנייר מרשרש". וענף גלדיולה הוא כזכור סייפן בעברית. כלומר, כרתו את ראשה בפרח.

רק אז הם מבינים מה קרה פה:"יונתן, באמת תסלח לנו, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה". שתהיה עד כדי כך אמיץ, ועד כדי כך גיבור שתמות רק כדי לבדר אותנו. זהו למעשה שירה הראשון של יונה וולך, שיר הצופן של חייה, ואם ניזכר באחריתה שבה פירסמה בעיתון ת"א בידיעות אחרונות את ייסורי מחלת הסרטן שלה בחודשים האחרונים לחייה, ולמעשה הגישה את מותה כמתנת קריאה לקוראים, נבין כי המשוררת הגדולה הזאת דיברה וחיה מפי השראה שאי אפשר לא לזהות בה איתותים אלוהיים, ממש כפי שכתבה על מישהו דמוי משיח בשירה "מצטיירת לי תמונה" : "לעיתים כאבסטרקט מצטיירת גורל שאין דומה לו ביבשת כולה".

יונה הלכה אחרת

ניר ברגמן עשה כמה וכמה דברים יוצאי דופן בסרטו, ואגיד כבר עכשיו, כי עשה סרט יפה מאוד, למרות כל מיגבלותיו. בין השאר, מופיעים בסרט על יונה וולך שחקנים המגלמים בני אדם שחיים איתנו. את ידידי גבריאל מוקד למשל מגלם השחקן שלום מיכאלשווילי מ"מה קשור". הוא "גבריאל מוקד" לצורך הסרט. ואילו מישהו המופיע בשם "עמוס" הוא מי שמתואר בביוגרפיה של סרנה כמאיר ויזלטיר (כי ויזלטיר בוודאי לא נתן רשות). זיהיתי כמובן את המתים והישוויתי למה שאני מכיר: את נעמי לבוב ליונה וולך, את מיכאל מושונוב ליאיר הורביץ, ויש גם מי שמשחק את אבידן (ודי דומה לו בצעירותו). כל זה מוזר מאוד, אבל תענוגי על פי דרכו, גם אם הדמיון בין הדמויות האמיתיות לדמויות הקולנועיות הוא לפעמים קלוש בלבד, אבל זה לא ממש משנה.

נעמי לבוב טובה מאוד בתפקיד יונה וולך. יונה האמיתית אמנם דיברה אחרת לגמרי. בסוג של קול מתנגן, בסוג של הומור מתמיד, בסוג של קוצר רוח שתלטני וכמי שהיתה נתונה לכוח מהפנט שמחוץ לה. גם הליכתה היתה לגמרי יוצאת דופן: מין הליכה מהירה, בצעדים גדולים, דמויי צעדי מפקד במצעד צבאי. כן, כן, משהו כזה. נעמי לבוב היא הרבה יותר רכה ונורמלית בהתנהגותה הגופנית. הרבה פחות תוקפנית. הרבה פחות תזזיתית, הרבה יותר מתונה. אבל היא מצליחה לגעת בנו בכל מיני רגעים חזקים במיוחד, כמו באישפוז הפסיכיאטרי, שבולט בו במיוחד – וזהו אחד מרגעי השיא של הסרט- הקטע שבו לוקחת יונה וולך, על פי המלצת הרופא הפסיכיאטר (אז זה היה מותר כטיפול נסיוני בבתי החולים הפסיכיאטריים) אל.אס. די, ועפה לשמים, ממש, ורואה את אלוהים ומלאכיו או מה שנראה כאלוהים ומלאכיו. ברגמן מצליח בקטע הזה לעשות משהו נפלא: הוא מעביר באמת חלק מתחושת האל.אס.די וחלק מן הנגיעה השמיימית. לא הכל כמובן, אבל ממש משהו שמעביר משהו ונוגע בעיקר.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

זאת לא ההפלה

עם זאת, בנקודה זו נוצר בילבול מסויים במהלך הסרט, כי מצד אחד אנחנו מבינים, כי האל.אס.די פתח אצל יונה וולך פרצי שירה גדולים, ומצד שני היא מתלוננת על הכדורים שחוסמים לה את הכתיבה, ומסכמת ברגע מסויים בתלונה בפני הרופא: "סיממתם אותי באל.אס.די, מחקתם אותי בכדורי הרגעה". אבל חשוב מאוד להבדיל: מה שחסם את הכתיבה הם הכדורים הפסיכיאטריים, לא הטיפול הנסיוני באל.אס.די. והרגע שבו מצליחה יונה וולך לשכנע את הצוות לשחרר אותה מן האישפוז הוא מן המרגשים בסרט.

יש גם אי דיוקים משורריים מסוגים שונים. את השיר הנפלא "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים" אי אפשר להכתיב למישהו אחר, הכותב את חלקו במקומה, כפי שהדבר מיתדמה בסרט. זהו מסוג השירים שנכתב בהשראה חד פעמית גדולה ובלי מחיקות (וולך בכלל לא מחקה. השיר היה תמיד מה שנכתב במהלך אחד רצוף). גם השיר על אבשלום מתפרש כאן באופן פשוט מדי, כשיר בעקבות הפלה : "אני רוצה פעם נוספת להיזכר בבני אבשלום/שנתפס לי ברחמי ולא יצא לי" (נעמי לבוב שבדרך כלל מדקלמת נפלא את השירים אומרת כאן בטעות "ריחמי" ולא "רחמי") . זה קטן על השיר האלוהי הזה, שבו יולדת יונה וולך מחדש את אבשלום, שהוא אחד מתארי המשיח ("אני הבתולה קדושה, עבור", כותבת וולך כזכור בשיר אחר, ואת מי יולדת הבתולה הקדושה אם לא את המשיח).

כשהשירה היתה המלכה

אבל מעבר לכל אלה יש לסרט הזה ערך גדול בנקודה אחת מרכזית: הוא לגמרי מנציח את ימי הגדולה של השירה הכתובה בתל אביב בשנותה השישים והשבעים. הימים שבהם המשוררים היו מלכי העולם, כפי שאמרו בודלר או רמבו על המשוררים. הכבוד העצום שרוחש ניר ברגמן ליונה וולך ולשירה בכלל עובר אלינו ומהפנט אותנו, וזהו עיקר קיסמו של הסרט המחשמל הזה, כי השירה בשיאיה מחשמלת והמשוררים בשיאיהם מחשמלים. משהו ששכחנו את טעמו הרבה שנים. לכן הסרט הזה מרתק לכל אורכו, כי הוא נע בתוך שרוול הזוהר של השירה, ומה שנאמר בו על החיים ועל הנפש ועל העצמאות ועל התהילה ועל השירה נשמע איכשהו בקשב עמוק ומרעיד לפעמים. לכן, אין מקום לדיבורים המזלזלים על הסרט נוסח אורי קליין ומיה סלע. יונה וולך, שכמו אביה מיכאל וולך (שנהרג עם חבריו החיילים במלחמת השיחרור), גם היא מתה במלחמת השיחרור שלנו (שיחרור התודעה, שיחרור השירה, שיחרור האמונה באלוהים מכבליה ומרצועות התפילין שלה) נוגעת בנו בסרט הזה בגדולה אמיתית ובקסם אמיתי, ומזכירה לנו לא רק מה היא ומה היא היתה אלא גם מה היתה השירה בכלל. כדאי לצטט בעניין זה שורות שנכתבו על ידי סופר אחר, חתן פרס נובל המנוח גבריאל גרסייה מארקס, שכתב על מקום אחר, אבל על אותו דבר עצמו ,בספרו האוטוביוגראפי, "לחיות כדי לספר"): "קשה להבין עד כמה חיינו אז בצילה של השירה. זאת היתה היסחפות מוחלטת , אופן קיום שונה. כדור אש שהיה מצוי בכל, בכוחות עצמו - - - לנו ילידי הפרובינציה , היתה אמנם בוגוטה בירת המדינה, אבל מעל הכל, עירם של המשוררים --- העולם היה שייך למשוררים. חידושיהם היו חשובים לבני דורי יותר מאשר החדשות הפוליטיות". את הרטט הזה הצליח ניר ברגמן להנציח בסרט הקטן גדול הזה, שהשגגות שלו קטנות מן האגדה שהוא בורא מחדש. וכמו מרלין מונרו, יונה תחזור שוב ושוב. "ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש", כמו בשיר המזומר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ (מתוך "לא יכולתי לעשות עם זה כלום") , החותם את הסרט וחונק את גרוננו.

  • עוד באותו נושא:
  • יונה וולך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully