אנשים טובים נתפשים כפראיירים. העולם הוא לא מקום שקל לחיות בו וכמעט שאינו מכיל בתוכו מסגרות מתגמלות. כשאדם עושה מעשה טוב הוא מקווה שישיבו לו במעשים טובים. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "שמור לי ואשמור לך". לא בכדי משמעותו של הביטוי שלילית: הרי הוא מייצג אינטרסים מזימתיים ולא פעולות תגמול אלטרואיסטיות. ככה זה אצלנו על כדור הארץ, אם אתה עושה משהו מועיל, אתה נתפס כתחבולן. עשית את זה חף מכל אינטרס? לא רק שיצאת משוגע, גם סיפקת הוכחה שאפשר לרכוב עליך.
בסוף שנות ה-30 היו לברטולד ברכט הרבה סיבות לחפש אנשים טובים. אז, במיוחד, היה קשה למצוא את האנשים המיוחדים האלה. הוא ושותפותיו הנאמנות מרגרטה שטפין ורות ברלאו החלו לכתוב את "הנפש הטובה מסצ'ואן" ב-1938 וסיימו אותו ב-1943, כשגלו בקליפורניה. לא היה הרבה מקום לאופטימיות בעולם שדיבר בגלוי על פתרונות סופיים והתכונן להטיל פצצות אטום. אבל דווקא אז, כשהפסיקה התנ"כית לפיה "יצר האדם רע מנעוריו" קיבלה גושפנקה רשמית, ברכט התעקש לנסות לתת לטוב לשחות נגד זרם הרוע. בשל כך, היה חשוב לו להשלים את אחד החשובים שבמחזותיו, שעלה לאחרונה בגרסה נוספת בתיאטרון "גשר", בבימויו של מייסד התיאטרון יבגני אריה.
שלושה אלים, יהודי, הינדי ונוצרי, תרים אחר נפש אחת טובה בעולם מלא נפשות רעות, ובהמלצת מוכר המים ונג (אלון פרידמן) מידפקים על דלתה של שן-טה (נטע שפיגלמן), זונה טובת לב מחבל סצ'ואן בסין. שן-טה אכן מוכיחה לאלים כי לבה במקום הנכון כשהיא מארחת אותם ללילה בלי לצפות לתמורה, והם מעניקים לה סכום כסף נאה, אותו היא משקיעה בפתיחת חנות טבק. לאחר פתיחת החנות מגלה שן-טה, עדיין מלאת כמיהה לעזור, כמה קשה לאישה כמוה להתקיים. פרזיטים מתנחלים בחנותה וכולם רק רוצים לנצל אותה ואת כספה. היא מוצאת פיתרון והופכת לשוי-טה, גבר רודני אותו היא מציגה כבן דודה של שן-טה. רק בתחפושת הגבר קר הלב היא מגלה כמה רחוק יכול כוחם של הניצו?ל והשררה לשאת אותך. במקביל היא גם חושפת את פרצופו האמיתי של אהובה, הטייס המובטל יאנג סון (יחזקאל לזרוב). האם הטוב (דרכה של שן-טה) יכול בכל זאת לנצח את הרע (אמונתו של שוי-טה) ולשרוד, אף שיחסי הכוחות אינם נראים שווים?
אריה מאמין בספקטקלים, וב"הנפש הטובה מסצ'ואן" הוא הלך עם העסק הזה רחוק. המחזה גדוש בריקודים, בשירה, באפקטים קוליים ובהרבה אלמנטים שמסיחים את דעתך מהעניין העיקרי: המהות. יש בהצגה הזו המון מסרים חברתיים חשובים, אבל הם כורעים תחת נטל התפאורה. מהרגע הראשון, שבו אלון פרידמן עולה בצווחנות יתר לבמה, אנו עדים למשקל היתר של המיזנסצנה. הדמויות תזזיתיות וקולניות, האפקטים מופרזים, המעברים המוזיקליים מוגזמים ולעתים נראים כלא קשורים, אף שהם חלק מהמחזה המקורי. דומה שאריה עבד פה כמו קוסם המנסה לשלוף המון טריקים. האבסורד הוא שהטריקים הללו מצליחים, אבל גם גורמים לנו לשכוח לשם מה בכלל נתכנסנו.
האיפור המוגזם על פניו של המחזה משפיע קשות גם על השחקנים. שפיגלמן ולזרוב לא רעים, אבל הם נראים בעיקר חסרי נשמה. ברוב שלבי ההצגה הארוכה (לעתים עד לרמת התשה) לא ממש אכפת לנו מה קורה לשן-טה, לשוי-טה, ליאנג-סון או לשאר הדמויות אנחנו לא איתם ולא נגדם, תחושת ההזדהות לא קיימת. להגנתם של השחקנים, ייאמר שאין להם יותר מדי סיכוי מול הפקה כל כך אקסטרווגנטית שמצצה את כל הרגש. וחבל, כי לברכט היה מה לומר במחזה הזה היו בו מסרים ולקחים יפים, מונולוגים טובים ואמירות חדות, כולם נבלעים תחת מעטה צעקני.
בגרסתו זו מדגים המחזה כיצד שלמות תיאטרלית יכולה לדרוס את התוכן, אבל חשוב להדגיש: לא הכל רע ב"הנפש הטובה מסצ'ואן". חמש הדקות האחרונות נפלאות, אפשר אפילו להגיד שמרגשות ומסדרות מעט את הכאוס הרעיוני שקדם להן. שפיגלמן טובה לאין שיעור בדמותו של שוי-טה, ומאחר שבמערכה השנייה היא מופיעה בעיקר בדמות זו, ההצגה מקבלת בוסט חיובי. למרות זאת, אין מנוס מהאמת: אם אתם באים בשביל לראות כיצד עושים תיאטרון לשם תיאטרון, אפשר שתיהנו מכל דקה ב"הנפש הטובה מסצ'ואן". אם כוונתכם היא לתור אחרי עלילה, עומק, רגש והנאה אובייקטיבית, תיאלצו לחפש לעצמכם מחזה אחר.