וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האומץ לחפש: פרק ראשון מתוך "אור בוקר ראשון" של פאביו וולו

1.1.2015 / 6:30

הלנה ידעה מראש איך חייה ייראו. היא ידעה מי יהיה הגבר שהיא צריכה להינשא לו ואפילו מה יהיה הצבע של הספה בסלון. אבל לאחר שהשיגה את מטרותיה היא אינה מרוצה. כעת הלנה צריכה לבחור: האם להיאחז בחייה הנוחים או לסכן את כל מה שיש לה ולהסתער, להעז ואולי לאבד הכל

3 בינואר

יש לי הרבה ספקות לגבי עצמי. אני מפחדת שהחיים שלי הם אי?הבנה ארוכה. אולי אני לא האישה שחשבתי שאני.
אלה המחשבות שהיו לי הבוקר ברגע שהתעוררתי, אחרי שניסיתי להיזכר בכל פרט ופרט ממה שהרגע חלמתי: זה היה יום ראשון אחר הצהריים, בקיץ, לבשתי חולצה שהגיעה לי כמעט עד הברכיים ועמדתי ותליתי כביסה במרפסת הקדמית המשותפת של בניין המגורים. מהדירה ממול שמעתי זמזום של מכונת גילוח שזימזמה על הכיור. לפתע יצא גבר מהדלת ממול והדליק סיגריה. השיער שלו היה עדיין רטוב ומסורק לאחור, הוא לבש גופייה לבנה וזוג מכנסיים בצבע אגוז. הוא חייך אלי ואמרנו שלום זה לזה: "תזכרי שאת באה אלי לארוחת ערב הערב." נכנסתי הביתה כדי לבחור את השמלה שאותה אלבש.

הייתי נרגשת, נסערת ומאושרת. כשהגעתי אל דלת הבית שלו, הוא נטל את ידי והוביל אותי פנימה. הבית היה זה שבו גדלתי.
"גרתי פה פעם, אתה יודע?"
"בטח שאני יודע."
הסתכלתי סביבי והכול היה כמו בילדותי. אפילו השעון הכתום התלוי על הקיר. הוא התקרב אליי, נטל את פני בשתי ידיו, שאף לקרבו את צווארי. חשתי צמרמורת. אחר כך, כשהוא כמעט עמד לנשק אותי על השפתיים, צילצל הפעמון.
באותו רגע פקחתי את העיניים. זה היה השעון המעורר של פאולו. ידעתי שהוא יצלצל עוד פעמיים, במרווחים של עשר דקות.

החלום עדיין היה חי בתוכי: תחושת החופש, הציפייה למפגש, ההתרגשות של הפגישה. הסתובבתי להסתכל על בעלי שישן והתבוננתי בו במשך כמה דקות. בחלום לא חשבתי שאני נשואה ושאני לא יכולה להיענות להזמנה ההיא.
נכנסתי לחדר האמבטיה, התקלחתי ועדיין הרגשתי כמו האישה בחלום. בתקופה האחרונה קול פנימי מבלבל אותי, מאיים על הביטחון שלי, מערער אותי וגורם לי להסס, ומה שהרגשתי הלילה בחלום בפירוש לא עוזר לי.
היום אחר הצהריים נזכרתי איזו שמלה לבשתי בחלום: קניתי אותה בשנה שעברה אבל אף פעם לא לבשתי אותה כי כשמדדתי אותה שוב בבית היא לא מצאה חן בעיני. אחרי ארוחת הערב הוצאתי אותה מהארון ובזמן שהסתכלתי עליה שאלתי את עצמי אם באמת השמלה היא זו שלא מתאימה.

seperator
אני תוהה מתי העתיד שדמיינתי לעצמי התחיל להחוויר ולאן התגלגלו החלומות שהיו לי ביום נישואיי

15 בינואר

אני שמחה כשאני מתקשה למצוא חניה. בתקופה האחרונה יוצא לי לעתים קרובות לנהל שיחות טלפון ארוכות עם קרלה במכונית, רק כדי לא לעלות מיד הביתה. זה תמיד היה ככה איתה, מאז התיכון, אני לא צריכה להסביר לה איזה מצב רוח יש לי, די לה לשמוע את הקול שלי כדי להבין הכול. אחר כך אני יוצאת מהמכונית, פוסעת לעבר הבית ומקווה שהוא עדיין לא הגיע, כדי שתהיה לי הרבע שעה הקצרה של בדידות שעוזרת לי. אם אני יודעת שהוא כבר הגיע, אני הולכת לאט. כשאני נכנסת הביתה, אני מנסה להסתיר את המועקה שאני נושאת איתי. וכך, בלי להרגיש בזה, למדתי לשחק, להעמיד פנים. ובעיקר לחקות. אני מחקה את רעיון האישה שיש לי בראש, אני מחקה את החברות המאוהבות והמאושרות שלי. אני מחקה את עצמי נשואה בתקופה הראשונה כמו שאני כבר לא יכולה להיות. כל זה כדי שהוא לא יוכל לשים לב לאותו אי?שקט פנימי שלי, לעצב העודף שלי. פעמים רבות כשאני פותחת את הדלת, אני מפחדת להיכנס הביתה נטולת כל רגש אליו.

לפני שאני נכנסת הביתה אני תמיד נושמת נשימה עמוקה ועוטה מסכה. יש ימים שנדמה לי שהוא מבין מתי אני מעמידה פנים ולא אומר כלום. מרוב שאני מעמידה פנים, לפעמים אפילו אני לא יודעת מה היא האמת.

איך יכול להיות שזה קרה? היינו כל כך בטוחים באהבה שלנו. אני זוכרת את היום של החתונה כאילו זה היה אתמול. אני זוכרת את ההכנות, את ההתרגשות מכל הדברים שעשינו יחד. תמיד חלמתי על היום הזה. בראש שלי תמיד היה לי בעל, זה מה שתמיד רציתי. רק הייתי צריכה לגלות מי הוא.

קיבלתי את ההחלטה להתחתן עוד לפני שפגשתי את פאולו. תמיד חשבתי שאני אהפוך לאישה רק הודות לבעל. הייתי אישה מאושרת, איך יכולתי שלא להיות? עם הנישואים הזמנתי לעצמי עתיד של?ו, וגירשתי לעד את הפחד מהבדידות. בגלל זה היינו מאושרים, ולא רק אנחנו: כולם נראו מאושרים. עכשיו אני שואלת את עצמי אם זאת היתה מקריות או אם הסתכלתי על החיים שלי מבעד לעיניים שלהם.

הכול היה בהיר וצחור, כמו סדיני מיטת הכלולות שעליה ישנו ותינינו אהבים במשך כל החיים המשותפים שלנו.
בהתחלה הייתי כל כך נלהבת, די היה במעט כדי שארגיש סיפוק: לקנות שתי קעריות צבעוניות לארוחת בוקר, מטליות מטבח לבנות עם שוליים תכולים, כרית לספה, מגבות חדשות לאמבטיה.

אולי זה תמיד היה רק בראש שלי. למען האמת, אם חושבים על זה, אף פעם לא השתמשנו ברבים מהדברים האלה, והם עדיין כמו חדשים: מחבת הווק, כוסות השמפניה, ספלי התה היפניים, הסיר לצלי בורגונדי...

הבית שלנו מלא בנרות שמעולם לא הודלקו. כמו שנינו.

הפתילה עדיין לבנה.

לפני שהתחתנתי דמיינתי את החיים שלי עם פאולו, דמיינתי שאני מדברת איתו בכל ערב ומספרת לו על היום שעבר עליי, מה שעשיתי ומה שחלמתי לעשות יחד איתו. דמיינתי את ארוחות הערב בבית שלנו עם חברים, ואז את הצחוקים המשותפים בזמן שפינינו את השולחן אחרי שכולם הלכו. דמיינתי את הערבים לבד בבית, צופים בסרט על הספה, מחובקים מתחת לשמיכת הפוך. למעשה, כמעט שום דבר מכל מה שחלמתי עליו, לא קרה. דיברנו פחות ופחות, עד שבסוף השתכנעתי שאחרי הכול זה לא הכרחי לדבר הרבה כשאוהבים. עם חלוף השנים זה בטח פחות קשה לסבול את השתיקה מאשר לנהל שיחה שכבר לא מעניינת.
עם הזמן כמה נושאים הפכו לטאבו, וכך מרוב פחד להגיד יותר מדי אמרנו מעט מאוד. לפעמים אני שואלת את עצמי אם כל הדברים שלא אמרנו הם שהרחיקו בינינו. סדר העדיפות והדחיפות השתנה עד ששכחנו את כל מה שרצינו.
עכשיו הימים שלי עצובים מבלי שייראה דבר. הוא רואה בעצבות שלי רק עייפות.

דבר לא מפתיע אותי יותר: לא פאולו, לא החיים, ולא אני עצמי.
אני תוהה מתי העתיד שדמיינתי לעצמי התחיל להחוויר ולאן התגלגלו החלומות שהיו לי ביום נישואיי.
אולי יש משהו גרוע יותר מחלומות שהתפוגגו, חוסר החשק לחלום שוב. כיבינו את עצמנו לאט, התנמנמנו אפילו בלי לשים לב. קודם רוקנו את העתיד, אחר כך התחלנו לעשות את אותו הדבר עם היומיום, עם ההווה. כשאתה לא יכול להשיג את מה שאתה רוצה, אתה אוהב לבסוף את מה שאתה יכול.
הבעל שלי הפך לאח, אבל למרות זאת אני לא מצליחה לעזוב אותו. אני רואה את כל מה שלא בסדר, אבל אני מאובנת. אני חולמת שאני מתעוררת ואני אישה אחרת, שחיה חיים שונים מהחיים שלי. אבל אני יודעת שאני ארשה לעצמי להניח לכול, אני יודעת שאני אסבול.

כשקראתי את המילים האלה הרגשתי רחמים אינסופיים. האישה שכתבה אותן היא כל כך שברירית. התרגשתי. רציתי ללכת אליה ולחבק אותה ולהרגיע אותה. רציתי להגיד לה לא לדאוג, שדברים ישתנו ויסתדרו, בעצם, שהם כבר הסתדרו, גם אם היא עדיין לא יכולה לדעת את זה. היא לא יודעת שהיא תמצא את הדרך להיחלץ מהמצב הזה, שבמהרה היא תגלה את התשובות לשאלות שלה. היא עדיין לא יודעת שהיא עומדת להשתחרר מכל מה שקושר אותה, כולא אותה, חוסם אותה.
המילים שלי הן לא סתם מילות תקווה. כשאני קוראת את היומן הזה, אני לא סתם מדמיינת את העתיד של האישה הזאת ומאלתרת תחזיות אופטימיות. כשאני מסתכלת עליו אני חיה את ההווה שלי.

כי האישה הזאת היא אני, לפני כמה שנים.
אילו הייתי יכולה לנסוע בזמן הייתי הולכת אליה, כי אני זוכרת עד כמה היא הרגישה בודדה. אני לא אמנע בעדה לחוות את החוויות שמפרידות בינינו, גם לא את אלה הכואבות, כי גם הכאב ההוא עזר לה להתפתח. אני אשב לצדה כדי שהיא תרגיש בנוכחות שלי.
אני אוהבת את האישה שהייתי. גם אם היא היתה שברירית, היא מעולם לא היתה חלשה, גם אם היא היתה עייפה ומותשת היא מעולם לא הפסיקה להיאבק. היא ידעה להחזיק מעמד. אני מרגישה שאני חייבת לזקוף לזכות האישה שהייתי הרבה מעלות: האומץ לטעות, הרצון להיות, האחריות לבחור.

זה מעבר הדירה השני שאני עושה בחיי. השלישי, ליתר דיוק, אם אני מחשיבה את זה בילדותי, כשהייתי בת שבע וההורים שלי החליטו לעבור לגור בעיר אחרת. במקרה ההוא לא עזרתי הרבה, בעיקר בכיתי.
"את תראי, הלנה, את תאהבי את הבית החדש... החדר שלך גם יותר גדול ויש בו מקום ליותר צעצועים," אמרה לי אמא שלי כדי להרגיע אותי.
"אני לא רוצה חדר יותר גדול, אני רוצה את החדר הזה, אני רוצה להישאר פה."
אתמול אחר הצהריים הבחורים מחברת ההובלות אמרו לי לא לדאוג, הם יטפלו בכול. הם שאלו אותי איך לסדר את הדברים, אבל עניתי שייקחו רק את הקופסאות ושאני אטפל בשאר.
גם קרלה הציעה לעזור לי, אבל החלטתי לעשות את זה בעצמי.
אני בת שלושים ושמונה ואני שוב אורזת את החיים שלי. לכמה קרטונים אזדקק? בתוך כמה קרטונים נמצאים החיים שלי?
"יש לי יומיים בשביל זה," אמרתי לעצמי. "בנחת. זה יהיה סוף שבוע ארוך ומעייף, אבל אני בטוחה שאני אצליח לארוז את הכול."

אתמול התחלתי עם המטבח: צלחות, כוסות, קעריות, ספלים. היום ומחר אני אספיק את הכול.
ועכשיו הכנתי לי קפה. אני שותה אותו ועוברת בין החדרים. מוזר לראות את הדברים מוכנים לאריזה, להסתכל בקרטונים הפתוחים, לפסוע בבית הזה בפעם האחרונה.
אני עומדת לעזוב את המקום הזה. ואני רוצה לעשות את זה לבד, בשתיקה. אני רוצה לצאת מכאן לאט, מודעת לכול, מודעת למה שאני משאירה מאחור ונרגשת לקראת מה שמצפה לי. יהיה הדבר אשר יהיה.

אני מנסה לגנוב את הריחות, הצלילים, האור שמוטל על הקירות. לשמוע בפעם האחרונה את הרעשים שליוו את החיים שלי בבית הזה. לכן רציתי לארוז לבד, כי אני רוצה לקפל את החיים שלי בצורה מסודרת, לגעת בכל חפץ ולהרגיש את הסיפור ואת הזיכרונות שהוא מעלה בי.
כל זיכרון יהיה כמו מילה בסיפור.

אני מניחה את כוס הקפה ולוקחת כמה ספרים מהמדף. אני אוהבת לפתוח אותם ולראות את המשפטים שסימנתי בהם במשך השנים. לגלות מה ריגש אותי, מה הרגשתי, מה בעצם חיפשתי.
מעבר הדירה שלי מתחיל כאן, מהדפים של היומן שלי, מהסיפור של האישה שהייתי.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך
איך אפשר לחשוק ולאהוב גבר שלא מתמרד? פעם הוא היה מגיב אחרת: הוא היה מתקרב ושואל אותי אם מתחשק לי לשכב איתו

19 בינואר

"אני עייפה, נמאס לי, אני משועממת, אנחנו חייבים לעשות משהו," אני ממשיכה להגיד לו, אבל הוא — כלום. הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום, כאילו הכול בסדר גמור. ההבדל היחיד הוא שהוא כבר לא מנסה לשכב איתי: הוא יודע שאני אסרב, וכדי שלא אסרב לו הוא לא מבקש.

איך אפשר לחשוק ולאהוב גבר שלא מתמרד? פעם הוא היה מגיב אחרת: הוא היה מתקרב ושואל אותי אם מתחשק לי לשכב איתו. אני זוכרת היטב את הפעם ההיא, בזמן שרחצתי כלים, כשהוא אמר לי, "בא לך שנלך לשם ונשכב?" העובדה ששאל אותי ככה, בחצי קול, העבירה לי גם את טיפת החשק שהיתה לי. ככל שהוא היה עושה דברים משפילים, ככל שהוא היה יותר אדיב ומתרפס, כך אני הייתי נעשית יותר עצבנית ואלימה.

עכשיו יותר ויותר קשה לי לשכב איתו. פעם היה לי קל יותר לעשות את זה מאשר להתמודד עם בעיות מסוימות. ובכל מקרה הכול היה נפתר בתוך כמה דקות. אני אומרת לעצמי שלתנות אהבים זה לא דבר מהותי, כי אחרי כל כך הרבה שנים הקשר שלנו יכול להסתמך על דברים אחרים: חיבה, שיתוף פעולה, והעובדה שאנחנו מכירים זה את זה טוב יותר מכל אחד אחר.

seperator
לפעמים, כשאנחנו מתווכחים, אני יודעת שהוא צודק ואולי אני מגזימה ואני סתם נודניקית, אבל זה חזק ממני: אני כבר לא סובלת אותו

28 בינואר

כל כך מתחשק לי לנסוע לטיול, לצחוק, לבלות. חשק לחיות בעולם חדש, שונה משלי. אני זקוקה ליכולת לקוות. אני צריכה לאהוב. אני לא רוצה למצוא עוד תירוצים כדי לא לאהוב.
לפאולו, לעומת זאת, קורה ההפך: הוא עובד, בא הביתה, מדבר על העבודה, אוכל, צופה בטלוויזיה והולך לישון. הוא נראה כמעט כבוי, הוא מדבר מעט, נרדם בערב עם פרצוף ומתעורר עם אותו אחד בבוקר. אנחנו חיים בשגרה שלא יכולה להביא לשום תוצאה שונה. אם אנחנו לא מאושרים היום, לא נהיה מאושרים מחר. יש לי תחושה שאני מכלה את החיים שלי בהמתנה למשהו שלא יקרה לעולם.

בימים האחרונים ניסיתי שוב לדבר איתו, להגיד לו שזה לא הולך ככה. הוא עונה לי תמיד שזה לא הזמן. בבוקר כי הוא הרגע התעורר, בערב כי היה לו יום קשה בעבודה והוא רוצה להירגע קצת לפחות בבית, במיטה הוא אומר לי שהוא עייף ושהוא מעדיף לדבר בזמן אחר, אחרת הוא מתעצבן ולא מצליח להירדם יותר.
"נדבר על זה מחר."
אבל אותו מחר לא מגיע לעולם. אולי גם אני לא עד כדי כך בטוחה במה שאני אומרת. גם אני מפחדת להתמודד עם נושאים מסוימים. כל כך האמנתי בקשר שלי עם פאולו שאני לא רוצה לקבל את זה שטעיתי. מציק לי להודות שכל ההקרבות, הבכי והשתיקות לא הועילו לדבר. קשה לי כל כך עם זה שלא הצלחתי להשיג את מה שתמיד רציתי ולהשלים עם הרעיון שנכשלתי. אני לא רוצה לשמוע את המשפט: "דווקא אתם, הייתם כאלה יפים יחד."

אני מתפתה בתוכי לבחור בוויתור מאשר בתבוסה, להעמיד פנים שהחיים לא הרחיקו בינינו בצורה שקטה. ואז אני מתחילה לשאול את עצמי אם זאת לא אשמתי, אולי אני לא יודעת להסתפק, אולי אני הולכת בעקבות חלום של שלמות שלא יכול להתגשם במציאות. אחרי הכול הוא בן אדם טוב ואני צריכה ללמוד להיות פחות תובענית, עצמאית יותר מבחינה רגשית, ולהסתגל קצת יותר. אני זאת ששוגה, מבחינת פאולו זה בסדר ככה. נדמה שמספיק לו למצוא אותי כאן כשהוא פותח את הדלת בערב.

אני מנסה לחשוב שזה רק משבר חולף. אני מאשימה את עצמי שאני לא אוהבת מספיק ומבטיחה לעצמי לאהוב יותר, כאילו הכול יכול להסתדר אם נאהב יותר בחוזקה. ואז, אפילו אני לא יודעת מאין אני מוצאת את הכוח, אני משקיעה שוב את הכול באשליה להפוך את השקר לאמת.
נדרשת הרבה אנרגיה כדי להמציא לעצמך הווה כשהעתיד נראה יותר כמו איום מאשר תקווה.
אני מתחילה להקדיש תשומת לב להתנהגות שלי, למעשים שלי, למילים שלי. אני רוקמת תוכניות חדשות: בילוי בסוף השבוע, ארוחת ערב, מתכון, תספורת חדשה. אני רוצה שתהיה לי הוודאות שעשיתי את כל מה שאפשר. כדי להחזיק את הנישואים האלה אפילו פינטזתי פנטזיות מוזרות. למשל על פאולו עם אישה אחרת, דמיינתי שהוא בוגד בי כדי לנסות להרגיש משהו.

במשך זמן?מה אני מצליחה להאמין בזה ונראה שהכול עובד. אבל אז די במשהו קטן כדי ששוב יסתער עלי הספק, כמו גל ענק. בשבת שעברה, למשל, התעוררתי ורציתי לאכול ארוחת בוקר בשקט: חמאה, ריבה, מיץ תפוזים, קפה. כשהגעתי למטבח, פאולו פירק את שואב האבק המקולקל והניח על השולחן דפי עיתון ועליהם כל החלקים. לא אמרתי כלום, הכנתי את מכונת הקפה וניגשתי לאמבטיה. אחר כך שתיתי את הקפה וחזרתי לחדר. זה עיצבן אותי, אבל לא היה לי חשק להתווכח, וכך נשארתי במיטה. אחרי כמה דקות, הוא נכנס לחדר ושאל אותי אם אני יודעת איפה תעודת האחריות של השואב אבק. הוא פתח את הארון וחיפש משהו בקופסה. אחר כך הוא השאיר את דלתות הארון פתוחות ואת דלת החדר פתוחה וחזר למטבח, ושם הוא המשיך לעשות כל מיני דברים ברעש.
באותו רגע חשבתי שהחיים האלה לא מתאימים לי. הרגשתי כמו שואב האבק ההוא: ערימה של חלקים שאני כבר לא מצליחה לחבר ביניהם.

מספיק מקרה כזה מטופש כמו זה של שבת, כדי לגרום לי לרצות להיות במקום אחר. אני כבר לא מזהה את עצמי: תמיד הייתי חייכנית, שמחה, מתחשבת, עכשיו לעומת זאת אני מתביישת בהתנהגות שלי. לפעמים, כשאנחנו מתווכחים, אני יודעת שהוא צודק ואולי אני מגזימה ואני סתם נודניקית, אבל זה חזק ממני: אני כבר לא סובלת אותו. לפעמים יש לי מצב רוח רע ברגע שאני מתעוררת, אני חייבת לקום מיד מהמיטה כי אפילו השמיכות נראות כאילו נועדו לכלוא אותי. זה אף פעם לא קרה לי. אני מפחדת שאני הופכת לאישה רעה. קורה לי שאני עושה דברים בדיוק כמו הדברים שתמיד שנאתי אצל אמא שלי.

אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך לצאת מזה. אני אפילו לא יודעת אם יש לי חשק להתמודד עם כל הקשיים, המעשיים והנפשיים, אם איפרד מפאולו. לא לדעת מה לעשות עם עצמי שואב ממני את האנרגיה והנחישות. אני שואלת את עצמי אם יהיה לי כוח לפרק את הקשרים שקשרתי יום אחרי יום. אין לי השלווה שתאפשר לי להתמודד עם מה שיקרה לי כשאלך מכאן.
אני זקוקה למישהו שיקשיב לי.

"אור בוקר ראשון" מאת פאביו וולו, 234 עמ', 69 ש"ח, הוצאת כנרת זמורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully