שיר ערש לאהבה: דנה קסלר כותבת על הקיור

בסוף שנות השמונים הפכה להקת הפוסט-פאנק הבריטית הסמי-גותית (אבל לא באמת) הקיור ללהקת הרוק האלטרנטיבי הגדולה בעולם, ובצדק גמור. למרות שהוא לא יודע למרוח ליפסטיק, והוא נראה כאילו עורב מת לו על הראש, מנהיג הלהקה רוברט סמית כבש את העולם עם גרסה ייחודית של פופ גיטרות אפלולי ורומנטי, ואף על פי שכל שנה הוא מאיים לפרק את הלהקה, כנראה הקיור ילוו אותו לנצח.

חמוד כמו דוב פנדה, עצוב כמו דמעה

דנה קסלר

עליתי לארץ בחופש הגדול שבין כיתה ג' ל-ד'. מהרגע שהתמקמתי בחדר החדש שלי בדירה החדשה שלנו בבבלי, שאליה עברנו ביום כיפור, אחרי כמה חודשים שבהם גרנו בדירה הישנה של סבתא שלי ברמת גן ולמדתי שם עברית באולפן ואכלתי לראשונה ג'חנון, התחלתי לשמוע מוזיקה בצורה אובססיבית. היה לי רדיו-טייפ קטנטן בחדר, ומהרגע שחזרתי מבית הספר ועד הרגע שבו הלכתי לישון הייתי שומעת מוזיקה.

הייתי מקשיבה בקביעות למצעדים ברשת ג' ומקליטה שירים, ואחרי שהמצעדים נגמרו הייתי מקשיבה לקסטות שהקלטתי. בהתחלה הייתי מקליטה את כל השירים ועושה פאוז רק כשהשדרנים היו מדברים. בכיתה ה' עוד הייתה לי קסטה אחת למצעד הלועזי וקסטה אחת למצעד העברי. כשהקסטה של המצעד העברי התמלאה בכל מיני זוועות כמו "אנחנו נשארים בארץ" של שלישיית כמו צועני, או "שביל באמצע שביל בצד" של מתי כספי, הבנתי שהגיע הזמן להפסיק עם זה ולהתמקד במוזיקה של הגויים.

הזמר הראשון שבאמת הערצתי היה כוכב הפופ האוסטרי המנוח פאלקו, שבזמנו עוד היה חי בהחלט. לקראת סוף בית הספר היסודי התמסרתי לשארם האוסטרי הדקדנטי של הנציג הקונטיננטלי הבכיר בעולם הפופ העולמי. אהבתי את להיטי הרדיו הגדולים שלו "Rock Me Amadeus" ו-"Vienna-Calling", אבל לאלבומו הרביעי "Emotional", שאח שלי קנה לי בקסטה לאיזה חג לבקשתי המפורשת, התמכרתי ממש. נמשכתי לפאלקו קודם כול כי הוא שר בגרמנית – בתור דוברת גרמנית הרגשתי שכוכב הפופ הענקי הזה הוא רק שלי, ושאני מבינה אותו כמו שאף אחד אחר בעולם (כלומר בכיתה) לא מבין אותו – וגם כי הוא עסק בנושאים אפלים יותר מהמקובל במצעד הפזמונים. שני שירים שלו שאהבתי במיוחד היו "Kamikaze Cappa" (מן הסתם לא שמעתי בזמנו על צ?לם המלחמה רוברט קאפה, שפאלקו כתב עליו שיר כי הוא עלה על מוקש ונהרג במלחמת הודו-סין, אבל שאלתי את אבא שלי מה זה קמיקזה והוא סיפר לי על הטייסים היפנים שהתאבדו עם מטוסיהם במלחמת העולם השנייה) ו"Jeanny"-, המאסטרפיס בהמשכים, שמספר על חטיפתה של נערה מנקודת מבטו החולנית של החוטף. תחושת הסכנה בשני השירים הללו הציתה את דמיוני הרך, וריגשה אותי בצורה שקשה לתאר.

ה?משיכה שלי לצד האפל של הפופ כנראה שככה לזמן מה, שכן אחרי פאלקו התאהבתי בוואם!. זה היה שנים לפני שג'ורג' מייקל התפרסם בשל חיבתו למפגשים מיניים אנונימיים בשירותים ציבוריים, ונאסר כל יום שני וחמישי בגין החזקת סמים קלים אחרי שנתקע עם האוטו בעץ. באמצע שנות השמונים הוא עוד היה חתיך שזוף ששר שירי פופ בהשפעת מוטאון, עם שותפו לצמד החתיכי. בזמנו באמת לא היה בו שום דבר חתרני, אבל גם במבט לאחור אני חייבת להודות שהפופ של וואם! היה ממכר ונפלא.

אחר כך, בחטיבת הביניים, גיליתי את הפופ המתוחכם יותר של הפט שופ בויז, שיחד עם משינה – סוף סוף להקה שיכולתי לפקוד הופעות שלה – הפכו ללהקה האהובה עליי. את הדרך מעולם המצעדים לעולם האלטרנטיבי עשיתי בצעדים קטנים, והקטליזטור המרכזי היה האכזבה המרה מ-"Introspective", האלבום השלישי של הפט שופ בויז. האלבום יצא בארץ בדיוק ביום של הטיול השנתי של כיתה ח'. בתור מעריצה נאמנה של הפט שופ בויז לא יכולתי להרשות לעצמי בשום פנים ואופן לחכות ולו יום אחד נוסף כדי לרכוש אותו (בקסטה, עוד לא היה לי אז פטיפון), אז הברזתי מהטיול כדי להתייצב על הבוקר בפתח חנות התקליטים הקטנה בכיכר המדינה. אבל שנאתי את מה ששמעתי, והתגובה הראשונית שלי הייתה לחפש מוזיקה חדשה.

ככה התחלנו – חברה שלי קרני ואני – לשמוע דברים חדשים, כמו אוספי ניו וייב וטאטו ומוריסי, עד שלבסוף הגענו לקיור, שפתחו את הדלת לעולם חדש, שקצה אחד שלו משתכשך בעולם המצעדים, אך גופו הגדול והכבד שקוע בעולם אחר לגמרי; עולם עצמאי ולא מסחרי, עולם אפל ומוזר ויפהפה, עולם שהחוקים של "ים, כיף ורשת ג'" לא תקפים בו. בתור מעריצה של הקיור כבר לא הייתי צריכה סיבה מיוחדת לא לצאת לטיולים שנתיים, או לוותר על פעילויות חברתיות כיתתיות אחרות. אפילו ממסיבת הסיום של י"ב הברזתי בלי למצמץ. אבל אני מקדימה את המאוחר.

ערב אחד בכיתה ט' ישבתי בחדר ושמעתי רדיו, כהרגלי, ולראשונה בחיי שמעתי שיר שהצדיק את הסטראופוניות המפוארת של מערכת הסטריאו טכניקס שקיבלתי במתנה לבת מצווה (הידועה גם בשמה "מערכת הסטריאו הישנה של אח שלי"). גם הפט שופ בויז נשמעו נהדר בטכניקס, אבל לא באותו אופן. היה משהו בשיר הזה שסחרר לי את הראש. אני לא זוכרת איזה שיר זה היה, ורק בדיעבד גיליתי שהוא היה שיר מ-"Disintegration", אבל אני זוכרת שהוא היה ארוך וגועש כמו נהר, ובעצם נשמע לי בעיקר כמו שלג וחורף, ושרקדתי בחדר במשך מה שהרגיש כמו שעות.

זה לא היה שיר פופ של שלוש דקות, כמו אלה שבדרך כלל שמעתי ברדיו, ואפילו לא של חמש וחצי דקות כמו "One More Chance" (השיר הארוך ביותר באלבום "Actually" של הפט שופ בויז). השיר הזה נמשך שש או שבע או שמונה דקות. זה לא היה שיר שאתה שומע בראש ומרגיש ברגליים, כמו השירים של הפט שופ בויז, אלא שיר שעוטף אותך מכל הכיוונים, ואתה מרגיש שאתה טובע בתוכו.

אחר כך הכרתי מהרדיו את "Lullaby", הסינגל הראשון מ-"Disintegration". קרני טוענת שאמרתי שהוא מזכיר לי שיר של יהודה פוליקר, אבל היא לא זוכרת איזה ושמיעה חוזרת לא פתרה את התעלומה. פוליקר או לא, כנראה אהבתי אותו מספיק כדי לבקש מאח שלי שיקנה לי את הקסטה של "Disintegration" לכבוד סוכות, או שאולי זה היה חנוכה.

גם היום "Disintegration" הוא עדיין הפסגה המסחרית והאמנותית של הקיור, שמסמל שיא ברור ביצירה של הלהקה. עם שירים ארוכים הנפתחים בהקדמות אינסטרומנטליות אין-סופיות, שכבות של קלידים, מפלי גיטרות וטקסטים על מכאובי הלב ששר מנהיג הלהקה רוברט סמית בקולו המיילל, יצרו הקיור אלבום קודר מלא הוד והדר. זה אלבום שמטביע אותך בתוכו, מטלטל אותך רגשית ומטהר אותך. הוא אמונציונלי ורומנטי מבלי להיות קיטשי, הוא עצוב כמו דמעה, והוא ניחן ביופי נדיר וחד-פעמי, ולמזלי, כשהוא יצא הייתי בדיוק בגיל הנכון כדי לספוג את כל זה.

האלבום נפתח בפעמוני רוח עדינים, ואליהם מתפרץ האינטרו הבומבסטי והכבד של "Plainsong". רק אחרי שתי דקות ושלושים ושבע שניות אינסטרומנטליות, שנשמעות כמו אור ירח מנצנץ על מרחבי שלג מתפרשים, מתחיל רוברט סמית לשיר. אותה תחושת נשגבות של משהו גדול מהחיים, נצחי ואין-סופי ממשיכה לאורך האלבום כולו. כל שיר באלבום מעורר רגשות עזים, אם זה הרחאליזם הרומנטי והחורפי של "Last Dance", המסתורין האפל של "Fascination Street", האווירה המחניקה והאינטנסיבית של "Prayers for Rain", הקיפאון הנורא של "The Same Deep Water as You" (תשע דקות שסוחפות אותך ללב האוקיינוס הקר בשעה שסופת רעמים משתוללת סביב) או תחושת הבדידות הקשה של "Homesick".

מבחינה טקסטואלית רוב האלבום עוסק בשדים הרודפים את סמית, שהופכים פה ושם לסוריאליסטים בהשפעת סמי הזיה. בגיל ארבע עשרה לא צריך סמים כדי להרגיש ככה – צריך רק אוזניות.

שנים לאחר מכן גיליתי שהעבודה על האלבום תפסה את רוברט סמית בתקופת משבר גיל השלושים שלו. ב-"Plainsong" הוא מרגיש שסוף העולם קרב, וב-"Closedown" הוא לא ישן, כדי לתפוס את השעות שחומקות מבין ידיו. לאורך האלבום כולו, העמוס דימויים של מוות וקיפאון, נלחם סמית כדי להרגיש כמו שהרגיש כשהיה צעיר. אילו לא היה מנצח במלחמה הזאת, ספק אם היה מצליח לייצר את האלבום ששינה את חיי בגיל ארבע עשרה. סמית אולי הרגיש אז שנגמר לו הסוס, אבל אני הייתי בגיל שבו הרגשות מבעבעים בעוצמה שאליה הם לא ישובו עוד לעולם.

בדיעבד אני לא יכולה אפילו לנסות לשחזר את עוצמת החוויה שחוויתי בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום. אז כמובן לא הבנתי מה בדיוק סמית בן השלושים מבכה. לא הבנתי את כובד החרטות שהוא חש, ואת החרדה שלו מפני התפוררות הגוף וקמילת הנפש, אבל התחברתי באופן טוטלי לכאב שהביע.

ב-1998 שודר בטלוויזיה פרק מצחיק בטירוף של סדרת האנימציה "סאות' פארק", שבו רוברט סמית מציל את העולם מפני ברברה סטרייסנד. כשקייל הכריז באותו פרק, "Disintegration is the best album ever"!, הרגשתי תחושת ניצחון עצומה. אה הא – אמרתי לכם! אני לא הייתי צריכה את "סאות' פארק" בשביל לדעת ש-"Disintegration is the best album ever!". יכולתי להגיד לכם את זה מהתחלה! ואולי גם אמרתי את זה לרפא (כדי לא לעשות לו פדיחות שיניתי את שמו במקצת) כשעבדתי עליו בטלפון.
רפא היה אחד החתיכים הבכירים של שכבת י"א, והיחיד שלא היה בלונדיני גולש וצפוני אלא טיפוס אלטרנטיבי, שהולך לפינגווין, לובש בגדים שחורים ושומע מוזיקה טובה. בניגוד להרבה בנות אחרות בבית הספר, אני לא הייתי מאוהבת ברפא. באופן כללי ידעתי לא לקפוץ מעל לפופיק ולא להתאהב בחתיכים שממילא לא היה לי שום סיכוי איתם (במקום זה התאהבתי עד כלות בילד הכי קו?ל בשכבה, מתוך מחשבה שהעובדה שהוא שמנמן תשחק לטובתי, אבל גם הוא לא רצה אותי, אז בדיעבד חבל שבזבזתי את האהבה הנכזבת הגדולה שלי עליו ולא על מישהו חתיך יותר). ומשום שלא הייתי מאוהבת ברפא יכולתי להשתעשע בו ולעבוד עליו בטלפון, מה שהיה אחד התחביבים העיקריים שלי ושל חברות שלי עוד מימי בית הספר היסודי (זה היה לפני עידן הפלאפונים והכוכבית 42 והשיחה המזוהה וכל זוועות הקג"ב האלה).
בעיקרון עבדנו בטלפון פחות או יותר על כל מי שחשבנו שהוא חמוד, וגם על כמה כאלה שלא חשבנו שהם חמודים וסתם רצינו לצחוק עליהם. העיקר שיהיו בנים – לבנות מעולם לא טרחנו להתקשר. רפא היה כמובן חמוד, והיה לו ערך מוסף שהפך אותו לקנדידט ראוי – הוא היה מקור השראה בלתי נדלה שדרכו אפשר היה להכיר להקות טובות. היה לו קארה-עם-גאלח, והוא נהג להסתובב בחצר בית הספר במעיל גשם שחור ארוך שמתחתיו טישרט שחורה שהעטיפה של "Unknown Pleasures" של ג'וי דיוויז'ן מודפסת עליה. אז עוד לא שמעתי את ג'וי דיוויז'ן, אבל יום אחד אחרי שקרני ואני סיימנו להזדנגף וסתם שוטטנו בעיר, הגענו, לגמרי במקרה, לרחוב שינקין, שמעולם לא שמענו עליו, ונכנסנו, גם לגמרי במקרה, לחנות מדהימה ששמה מרסל. ושם ראיתי חולצה שעליה מודפסת העטיפה של "Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן ולא יכולתי שלא לקנות אותה. אם רפא לובש חולצה של ג'וי דיוויז'ן אין ספק שזאת להקה שראוי לשמוע (וללבוש). תכנ?נו לחזור עם עוד כסף ולקנות עוד הרבה חולצות ופוסטרים של להקות נהדרות, שאת חלקן אפילו הכרנו, אלא שמרוב התרגשות שכחנו להסתכל מה ש?ם הרחוב וגם לא זכרנו איך הגענו לשם, וחודשים ארוכים עברו עד שהצלחנו לחזור לשם שוב.

אז הסיפור עם רפא התחיל אחר הצהריים אחד אחרי שבנינו, חברות שלי ואני, סיפור כיסוי משכנע. התקשרתי לרפא והזדהיתי בתור סיגל מרמת גן (סיגל מרמת גן נשמע לנו מספיק גנרי כדי להיות אמין, ובתור צפוניות הקונוטציה הפרחית של השם סיגל בכלל לא חלפה במוחנו מהסיבה הפשוטה שעדיין לא ממש נתקלנו בערסים או בפרחות, ולא הכרנו אף אחת שקוראים לה סיגל, חוץ מדמויות בסיפורים של איטו אבירם או של סמדר שיר, שמהן כנראה שאבנו את הרעיון מלכתחילה).

אני לא זוכרת איזה סיפור בדיוק מכרתי לו. נראה לי שאמרתי לו שראיתי אותו בפינגווין ונדלקתי עליו. באופן מפתיע הוא פתח איתי בשיחה, וזו התפתחה לסדרה של שיחות. באיזשהו שלב מסמסתי את החברות והתחלתי לנהל רומן טלפוני עצמאי עם הבחור, או שלפחות כך זה הצטייר אז בדמיוני. גם אם הוא חשב שאני סיגל מרמת גן – וסביר שהוא לא חשד שאני בכיתה ט' אלא האמין שאני מינימום בכיתה י', הלגיטימית הרבה יותר – אין ספק שמצאתי חן בעיניו. קרני אפילו טוענת שסיפרתי לה שהוא ניגן לי בגיטרה אקוסטית דרך הטלפון את "Stairway to Heaven", ואם זאת לא הוכחה שמצאתי חן בעיניו אז אני לא יודעת מה כן.

את כל זה אני לא ממש זוכרת, מה שאני כן זוכרת זה שדיברנו הרבה על הקיור. הוא התרשם מאוד מזה שהכרתי ואהבתי את "Disintegration". הוא סיפר לי על האלבום של הקיור שהוא הכי אוהב, "The Head on the Door", שיצא כמה שנים קודם לכן, ומיד רצתי לקנות את הקסטה. "The Head on The Door" היה שונה מ-"Disintegration". הוא היה הרבה פחות גדול ועשיר ובומבסטי, אבל הוא היה נפלא. היה בו המתח הקיורי המופלא בין פ?ו?פ??יו?ת צבעונית ושמחה לאופל ופרוורסיה. או כמו שהמבקר ב"סמאש היטס" כתב כשיצא האלבום: "זה נכון שלרוברט סמית יש נטייה לזיין את השכל על תינוקות צורחים ועל הדם של ישו, אבל אל תיתנו לזה להרתיע אתכם". זה לא הרתיע אותי. להפך!

אני לא זוכרת איך הרומן בין רפא לסיגל מרמת גן נגמר. ייתכן שהוא גילה את האמת המרה והובכתי למוות בחצר בית הספר. אני כן זוכרת שבעקבות השיחות איתו התחלתי לשמוע את הקיור באובססיביות הולכת וגדלה, וזה כבר לא היה רק "Disintegration". הו לא, אחרי רפא התחלתי לקחת את חקר הקיור ברצינות הולכת וגוברת.

אחרי שקניתי את "The Head on the Door", קנתה קרני את אוסף הסינגלים "Standing on a Beach" בפיקדילי – חנות המוזלים בדיזנגוף – וחרשה עליה עד שהקסטה נהרסה והיא נאלצה לקנות אותה שוב. לי היה עותק מוקלט של האוסף, כי זה מה שהיינו עושות בזמנו – קונות כל אחת קסטה אחרת ומקליטות אחת מהשנייה. וגם ממיטל, שהשלימה את חבורת מעריצות הקיור הקטנה שלנו.

מכיוון שקראו לאוסף "Standing on a Beach", על שם הטקסט של "Killing an Arab", שהופיעו בו המילים האלה וגם המילים "Staring at the sea, Staring at the sand", התחלנו, קרני, מיטל ואני, להבריז מבית הספר ולנסוע באוטובוס לים – אך ורק בימי חורף כמובן – ולשבת על החוף ולהקשיב לקיור. אחת ליד השנייה, כל אחת והווקמן שלה. פעם גם הבאנו מצלמת פוקט, חרטנו את הלוגו של הקיור בחול (ידענו לשרטט אותו בצורה מושלמת כי נהגנו לשרטט אותו יומם וליל על מחברות ועל ג'ינסים ועל נעלי אולסטאר ועל שולחנות בבית הספר) וצילמנו אותו, לדיראון עולם.
בנוגע ל-"Killing an Arab", די מהר למדנו להשתלח באנשים שאמרו שזה שיר גזעני. בהתחלה הסתמכנו על המדבקה שהגיעה עם הקסטה והבהירה שהשיר הוא לא נגד ערבים. רק כמה שנים לאחר מכן ידענו להוסיף בבוז מתנשא שהשיר מבוסס על "הזר" של אלבר קאמי, שלא קראתי עד עצם היום הזה, אבל פעם עוד התכוונתי לקרוא.

את מערכת היחסים שלי עם הקיור התחלתי ב-"Disintegration" ומשם הלכתי אחורה. לא שלא שמעתי את האלבומים שיצאו אחריו, אבל הם לא היו טובים כמו אלה שיצאו לפניו. בייחוד "Pornography" האפל והקודר. כשגיליתי ש-"One Hundred Years", השיר הפותח אותו, מרגיש כאילו אתה מסתובב בקרוסלה בעיניים קשורות ובפזמון מועף אל על אל תוך אין-סוף של חושך אך למרבה הפלא לעולם לא מתרסק על הקרקע, הוא התיישב על משבצת "השיר שאני הכי אוהבת בעולם". לפעמים ישב על המשבצת הזאת "So What", הפאנקיסטי והגולמי, מאלבום הבכורה שלהם "Three Imaginary Boys", שיצא כשרוברט סמית היה בן עשרים. ולפעמים "Just Like Heaven" הרומנטי. כי הקיור היו גם להקה מאוד מאוד רומנטית.

הרומנטיקה של הקיור היתה פטלית, גדולה מהחיים וגדולה מהמוות, כמו רומיאו ויוליה בבגדים גותיים. זאת הייתה רומנטיקה חפה משמאלץ, וכמה שהיא הייתה נצחית, היא הייתה גם כיפית ושובבה. בעולם של הקיור זוג האוהבים אוכל ממתקים, מלטף חתלתול, מתנשק ומורח את הליפסטיק – ונקרע מצחוק רגע לפני שהוא קופץ מהצוק. וזה בדיוק מה שרציתי לעשות עם רוברט סמית. כי אם להודות באמת, כנראה הייתי מאוהבת בו לא פחות מאשר במוזיקה שלו. מבחינה מוזיקלית אהבתי את הסמיתס לא פחות מאשר את הקיור, ותמיד הרגשתי שהסמיתס היא להקה קולית ומתוחכמת יותר, מלאת סטייל יותר, ואולי אפילו אינטליגנטית יותר מהקיור, אבל בעוד שאת מוריסי אף פעם לא ממש סבלתי, את רוברט סמית אהבתי אהבת נפש.

מרגע שהפך רוברט סמית לבן בית אצלנו, לא הפסיקו ההורים שלי לצחוק על השיער שלו ועל האיפור שלו. אבא שלי בטוח עד היום שהשפתון העקום הוא גימיק שיווקי, ושבלילות רוברט סמית צוחק צחוק מרושע של גרגמל על כל הילדים הטיפשים שבולעים את השטיק בכפית בזמן שהוא סופר את הכסף. סמית היה כמובן רחוק מאוד מהאידאל הגברי של הדור של הוריי – בואו נודה, הוא לא בדיוק נראה כמו טום ג'ונס – אבל מבחינתי הוא היה הגבר המושלם.

לא רק שהוא היה חתיך וסקסי (נכון שעכשיו הוא נראה כמו אליזבת טיילור בשנותיה האחרונות, אבל גם אליזבת טיילור הייתה פעם חתיכה וסקסית), הוא גם היה הכי חמוד בעולם. כמו דוב פנדה. איך אפשר לא להתאהב בו אחרי שרואים אותו רוקד כשהוא מחופש לדוב בנעלי התעמלות בקליפ של "Why Can't I Be You?", או כשהוא משחק עם חתלתול ג'ינג'י בקליפ של "The Lovecats" הוא היה גם קצת מוזר, כמובן, אבל גם זה היה חלק מהקסם.

לפני כמה שנים הראיתי לסטודנטים שלי את הקליפ של "The Caterpillar", והמבט המזועזע בעיניהם הסגיר שהמוזרות של רוברט סמית לא מקסימה אותם כלל וכלל, ושהם חושבים שהוא סתם מוזר. גם האיפור שלו נראה להם מטופש, ובניגוד לאבא שלי הם אפילו לא חשבו שזה גימיק שיווקי מוצלח. אבל זה רק כי הם נולדו מאוחר מדי.

לא משנה מה אנשים אחרים חשבו, כשהייתי בתיכון רוברט סמית היה התגלמות כל חלומותיי. היתה לי את קלטת הווידאו "Staring at the Sea: The Images", שאיגדה את הקליפים המוקדמים של הקיור, ובייחוד אהבתי לצפות בקליפ של "10:15 Saturday Night" מ-1979, שבו רוברט סמית נראה הכי צעיר, הכי קרוב לגיל שלי, ואפילו עוד לא היו לו ליפסטיק ושיער עומד. אין ספק שכשהתאהבתי בחבר השלישי שלי (בשני הראשונים לא הייתי מאוהבת, אבל היו להם יתרונות אחרים), זה היה בגלל הדמיון שלו לרוברט סמית. הוא לא התלבש כמו רוברט סמית ולא התאפר, ובכלל לא התכוון להיות דומה לו, אבל היה שם משהו בתווי הפנים, בחו?ר בסנטר, במגושמות הכללית, בשפת הגוף ההססנית, וכמובן במוזרות, שהפכו אותו למעין גרסה ישראלית של המקור. לקח לי זמן עד שבכלל הבחנתי בדמיון הזה, אבל אין ספק שהוא שיחק תפקיד חשוב בזיווג המאוד לא מוצלח הזה.

בעוד שאני נפלתי בפח עם כפיל רוברט סמית סוג ז', מרי פול זכתה בדבר האמיתי. ולמרות שהייתי מתחתנת עם רוברט סמית בלי למצמץ, תמיד כיבדתי את מערכת היחסים שלו עם מרי. לא רק שכיבדתי, היא זאת שהוכיחה לי שהוא באמת האיש הרומנטי והמדהים שדמיינתי שהוא. המיתוס הרומנטי של רוברט ומרי – כפי שהונצח בכל מיני ספרים שקניתי במשך השנים – הוא כזה: רוברט ומרי הכירו בגיל ארבע עשרה במסיבת ליל כל הקדושים (כמובן!). רוברט היה מחופש למנתח ומרח לעצמו קטשופ על חלוק המנתחים, כדי שייראה כמו דם. מרי ניגשה אליו ואמרה לו שהקטשופ מסריח. הם צחקו ומאז הם יחד. עד היום. ארבעים שנה אחרי. ובכלל לא אכפת לה שהיום הוא נראה כמו אליזבת טיילור בשנותיה האחרונות, מה שלי במקומה בטח כן היה אכפת, מה שמוכיח שהיא ראויה לו הרבה יותר ממני.

אחרי כמה שנים של הערצה טוטלית התחלתי לאט לאט להתרחק מהקיור. אחרי מסיבה ברוקסן לכבוד יציאת "Wish", האלבום של הקיור מ-1992, התחיל לרדת לי. אולי כי "Wish" לא היה אלבום מספיק טוב, אולי כי לא זכיתי בשום פרס בחידון הקיור שהנהיג לירון תאני מעמדת הדי.ג'יי, כי לא צעקתי את התשובות מספיק חזק (דווקא מיטל זכתה בחולצה, לא ברור איך, אבל היא היתה ורודה ובגודל של אוהל, אז לא קינאתי בה יותר מדי).

זה לא שהפסקתי לאהוב אותם, אבל עם סיום התיכון פשוט התרחקתי. דברים אחרים תפסו את מקומם, דברים חדשים ומרגשים שקורים בזמן אמת, ולא נשענים על געגועים נצחיים לאייטיז ולכיתה ט'. לקראת אמצע שנות התשעים היו לי דברים אחרים לגמרי בראש, ובין תחיית תרבות המו?ד, שגעת הבריטפופ וגילוי האקסטזי, באמת שלא היה לי פנאי להקדיש לרוברט סמית. כשב-1996 הוציאו הקיור את "Wild Mood Swings" – האלבום הכי פחות מוצלח שלהם – כבר נראה לי כל העניין כמו בדיחה גרועה.

ב-1995 נסעתי בפעם הראשונה בחיי לפסטיבל מוזיקה גדול בחו"ל. הצטופפתי עם עוד מאה אלף צעירים בשדה ענקי בחוות וורת'י שליד העיירה גלסטונברי בדרום מערב אנגליה, וישנתי שלושה לילות באוהל פצפון כדי לראות הופעות של מיטב להקות השעה. ההיילייט של פסטיבל גלסטונברי באותה שנה היה הופעה של אואזיס, שהיו אז בשיאם. הייתי בת עשרים, וכמו כל יתר בני העשרים שנכחו בקהל העצום הזה, גם אני הבנתי בדיוק על מה ליאם גאלאגר מדבר ב-"Cigarettes & Alcohol". גם אני צרחתי עם כולם את המילים של "Rock 'n' Roll Star" – אחד השירים המרגשים והנדירים האלה שגורמים לך להרגיש כאילו אתה באמת ובתמים יכול להיות כוכב ללילה אחד. ולצד אואזיס הופיעו בפסטיבל עוד המון להקות בריטפופ אחרות: פאלפ וסופרגראס ואלסטיקה וג'ין ומנזוור.

גם הקיור הופיעו באותו פסטיבל. ואם שתי ההופעות המרכזיות האחרות היו של להקות אופנתיות – אואזיס ופאלפ (שברגע האחרון החליפו את הסטון רוזס, שאמורים היו לעשות קאמבק, אבל הבריזו כי ג'ון סקווייר הגיטריסט שבר את עצם הבריח) – הקיור היו הדינוזאורים התורנים. להקת ענק שהיא זכר לתקופה אחרת. זאת ההופעה היחידה של הקיור שראיתי בחיי – כמה שנים מאוחר מדי וכמה שנים מוקדם מדי. בגיל עשרים היה הראש שלי במקום אחר. אם הייתי רואה אותם בגיל שלושים בטח כבר הייתי בוגרת מספיק כדי להבין שעם כל הכבוד לאואזיס ולפאלפ, הקיור היו הלהקה שליוותה אותי והחזיקה אותי כל שנות התיכון הקריטיות והלא פשוטות, ולכן היא חשובה יותר מכל להקה אחרת שבאה לפניה או אחריה. מה גם שהיא יותר טובה.

אבל ב-1995 הייתי בת עשרים, וכל מה שרציתי היה לחגוג את החופש החדש שלי, את היציאה אל החיים האמיתיים, חיים של דירות שכורות ומסיבות ונסיעות לחו"ל בלי ההורים – חיים שרחוקים אלפי שנות אור מהימים שהייתי מבריזה משיעורים ושומעת קיור בווקמן. והיום אני אמנם יכולה לרשום ברזומה שראיתי הופעה של הקיור, אבל לצערי אני לא זוכרת ממנה שום דבר.

"הלהקה היחידה שחשובה: להיות מעריץ פופ בישראל", הוצאת אפיק.