ללכת בלי ולהרגיש בלי: "שקופים" אותנטי אך חסר משמעות אמיתית

למרות השם הפוליטי שמנסה לייצר לו הילה מסוימת של מחאה חברתית, "שקופים", בסופו של דבר, הוא סרט על בחור פסיבי שמתאהב בבחורה בלי יותר מדי סיבות. תה באוהל מישהו?

  • שקופים
  • מחמוד שלבי
דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

זאת אולי תלונה קטנונית, אבל לפני שנכנסים לסרט, פוגשים את השם. למה "שקופים" לכל הרוחות? איזה שירות רע עושה השם הזה לסרט הזה. זה סרט על בדואים, וקוראים לו "שקופים". באותה המידה היה אפשר לקרוא לו "תראו כמה נורא שמקפחים את הבדואים והכל באשמתנו". השם הופך את הסרט לפוליטי, סרט מירוק-מצפון. הוא כולל יומרה ופוליטיקה שלא קיימות בכלל בסרט עצמו. העיסוק בשאלת הבדואים תושבי ישראל וקיפוחם על ידי המדינה נמצא בסרט רק במרומז. "שקופים" עוסק באופן לא יומרני בצעיר אחד, שהולך ומסתבך, והוא גם במקרה בדואי. רק ששם הסרט לא מאפשר להתייחס אליו כאל סיפור פשוט ומכריח את הצופה לחשוב שמדובר במחאה חברתית מסוג כלשהו.

זהירות - בדואים! (מתוך "שקופים", צילום מסך)
התגובה של ראיד כמעט לכל דבר היא קבלה דוממת ופסיבית. זה יכול לעבוד רק עד גבול מסוים. בשלב כלשהו, גיבור אדיש עושה את הקהל אדיש

גיבור הסרט הנ"ל הוא ראיד (מחמוד שלבי), שמשתחרר מהצבא וחוזר הביתה, אל הקהילה הבדואית שנמצאת אי שם בין באר שבע למצפה רמון. שם, ההורים רוצים לחתן אותו, הבן-דוד רוצה שהוא יצטרף אליו לפעולות לא ממש חוקיות, והוא עצמו רוצה לפתוח מאהל אירוח בדואי ולעשות כסף. בנוסף, הוא חושק בנופר, צעירה יהודיה שהוא פוגש בדרך (בת חן סבג). לא פוליטיקה ולא נעליים: זה סיפור פשוט ואותנטי למראה. בדרך ישנו גם עימות בין המשפחה הבדואית לבין רשויות החוק הישראליות, שמאיימות להרוס בתים שנבנו ללא אישור, וניתן להבין שזהו מאבק שנמשך כבר זמן רב. אבל אף אחד לא נושא נאומים בעניין, וזה לא העניין היחיד או העיקרי בסרט. ראיד לא מבלה את זמנו בבכיה על גורלו של הבדואי בחברה הישראלית, הוא רק מנסה לשרוד במציאות שבה הוא חי.

הסרט מציג את ההישרדות הזאת באופן ישיר ופשוט: צילומים ריאליסטיים ככל האפשר, בלי הצטעצעות סגנונית. הוא נראה "אמיתי" – אבל אמיתי הוא לא תמיד מעניין. אחד הדברים שמונעים מהסרט להמריא הוא הדמות הראשית. הבעיה היא לא שלבי (שנראה קצת כמו יהודה לוי, כפי שהסרט מזכיר לנו שוב ושוב) אלא במה שהתסריט והבימוי נותנים לו לעשות, או ליתר דיוק, לא לעשות. ראיד הוא הגיבור הבלעדי, הנציג שלנו בסרט, הוא זה שסופג לאורך הסרט את מכות הגורל, והוא סופג אותן באדישות. התגובה שלו כמעט לכל דבר היא קבלה דוממת ופסיבית. זה יכול לעבוד רק עד גבול מסוים. בשלב כלשהו, גיבור אדיש עושה את הקהל אדיש.

מתברר שמאוד קל להיות אדישים (מתוך "שקופים", צילום מסך)

נקודת תורפה אחרת של "שקופים" היא עצם אותה אותנטיות. הטקסטים בסרט – לפחות אלה שנאמרים בעברית – כתובים בשפה יומיומית, אפילו "ערסית" – אולי יותר מדי. זה נשמע אמין מאוד בפיה של בת חן סבג, ומאולץ בפיהם של כמה משחקני המשנה האחרים. על כל פנים, ייתכן שכך אנשים באמת מדברים, אבל אחרי שורה ארוכה של דיאלוגים שנשמעים בערך ככה -
‏-"מה נהיה לך?"‏
‏"- למה מה נהיה לך אתה?"‏
‏-‏"למה מה נהיה לך שאתה אומר מה נהיה לי?"‏
אפשר להבין למה לסרטים יש תסריטאים, שגורמים לאנשים לדבר יפה יותר מבמציאות. בוודאי שבדרך כלל הם כותבים מילות אהבה יפות יותר מבסרט הזה: ההתאהבות של ראיד בנופר היא חסרת כל תוכן או נימוק. היא בהחלט לא מוצגת כבחורה מרתקת; נראה שהוא מתאהב בה כי היא שם, ולא משום סיבה אחרת.

כל אלה לא נותנים ל"שקופים", סרט שבלי ספק נוצר עם כוונות טובות, להתחבר לקהל כמו שהיה רוצה. סחתיין על האותנטיות, אבל אנחנו רוצים יותר.

מה אתם חשבתם על "שקופים"? ספרו לנו בפייסבוק

עוד באותו נושא

מה קורה באוהל? הצצה בלעדית לסרט "שקופים"

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully