פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בחמש קם צייד וחוזר לישון: "הציידים" מוציא שם רע למותחנים הסקנדינביים ולמלאכת התרגום

      מעבר לכך שהספר השני בסדרת 'מדור Q' של יו?סי אדלר אולסן, רע, משעמם ולא מותח, כמו קודמו גם הוא מתורגם מתרגום, כך שכולו עמוס משפטים מסורבלים ומביכים

      לפני שנתיים בערך, כחלק מטרנד המותחנים הסקנדינביים שמשתלט על העולם, יצא בישראל "אישה בכלוב", ספרו של יו?סי אדלר אולסן (השורוק בשמו הפרטי של המחבר מודגש על הכריכה, כדי שחס וחלילה לא נבלבל את סופר המתח הדני המצליח עם איזה נהג מונית חביב מרמת גן).

      "אישה בכלוב" גולל את סיפור הקמתו של מדור חדש במשטרת קופנהגן - מדור Q - שאמור לטפל במקרי פשע ישנים, אבודים ולא מפוענחים. מי שנבחר להוביל את המחלקה, כלומר נזרק למרתפים הטחובים של מטה המשטרה כדי שלא יפריע לאף אחד, הוא קארל מרק, בלש לא מעניין במיוחד עם יחסי אנוש איומים שבדיוק עבר טראומה מקצועית וגירושים כואבים. מסייע לו בעבודתו פליט סורי קטן קומה ומשעשע בשם חאפז אל-אסד שמסתיר עבר כואב והמון כישרונות חבויים. ביחד הם מפענחים את מקרה היעלמותה של פוליטיקאית צעירה ויפה, שבמשך שנים מוחזקת בבידוד מוחלט בכלוב קטן ועוברת התעללות אכזרית מבלי שיהיה לה מושג מי חטף אותה ומאיזו סיבה. "אישה בכלוב" היה ספר לא רע אבל גם לא טוב במיוחד, אפילו בשביל מותחן במשקל נוצה. כנראה שהוא בכל זאת נהנה מהצלחה מסוימת בקרב הקוראים הישראלים, ועל כן הוחלט לפרסם כאן גם את "הציידים", הכותר השני בסדרת מדור Q.

      הבעייה היא ש"הציידים", בניגוד לקודמו, הוא דווקא כן ספר רע. העלילה אמנם מתחילה באופן מבטיח, אבל רחוקה מלקיים: על שולחנו של מרק מונח הפעם תיק רצח כפול שלכאורה פוענח ונסגר לפני שנים, ולא ברור מאיפה הוא הגיע. אף אחד במשטרה לא מתלהב לפתוח את התיק מחדש, אבל מרק ואסד מתעקשים לחקור אותו באופן עצמאי ומתחקים אחר עקבותיהם של מי שהיו לפני עשרים שנים חבורת בני נוער עשירים, משועממים ומכורים לאלימות בסגנון "התפוז המכני". אחד מהם - היחיד שלא הגיע ממשפחה עשירה - הוא זה שבסופו של דבר הודה ברצח ונשלח למאסר ממושך. חבר שני נהרג בתאונת צייד מפוקפקת. שלושת הנערים הנותרים התבגרו והפכו לאוליגרכים שחצנים, מגעילים ובעלי סטיות שונות. קימי, הנערה היחידה בקבוצה, שחלק ניכר מהעלילה מסופר מנקודת מבטה, ויתרה על כל כספה, נמלטה מביתה ומסתובבת במשך שנים באזורי העוני והסמים של קופנהגן כשהיא נושאת עמה ארסנל מכובד של כלי נשק ועוד חבילה אחת, מורבידית במיוחד, בניסיון לברוח מהקולות בראש שלה ולנקום בחברי נעוריה הנצלניים, ולא משנה כמה חפים מפשע ייפגעו בדרך. וזהו, בערך, כל הסיפור.

      כל מי שקרא ספר מתח אחד או שניים בחייו יוכל לנחש בקלות איך מתקדמת העלילה וכיצד היא מסתיימת. אל תצפו לגילויים מפתיעים או לטוויסטים מרעישים כי אין כאן כאלה - הכול הוא בדיוק כפי שהוא נראה, לא קיים שום מסתורין לגבי זהותם של מבצעי הפשע, והחידושים היחידים שנחשפים מפרק לפרק הם רק עוד ועוד צורות של התאכזרות חסרת פשר כלפי בני אדם ובעלי חיים. אפילו השאלה כיצד הגיע תיק החקירה הסגור לשולחן המדור נפתרת בצורה המשעממת ביותר שהיה ניתן לחשוב עליה. מעבר לכך לא קורה לאורך הספר כמעט שום דבר - לא במובן של השקט שלפני הסערה, אלא שקט שלפני עוד שקט.

      לקראת הסוף יש עשרים עמודים של אקשן בינוני שמתנהל גם הוא באופן הצפוי ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואחריהם מגיע מה שהיה ניתן להגדיר כאנטי קליימקס לו רק היה בספר קליימקס כלשהו. ויש גם סיפור מסגרת קלוש של הסדרה כולה, אך הוא כל כך סתמי וההתייחסויות אליו כל כך ספורדיות עד שקשה מאוד לזכור אותו בין ספר לספר, וגם לא נראה שהוא שווה את המאמץ הקוגניטיבי הנדרש.

      גם הדמויות בספר לא מעניינות מספיק כדי שהקורא יחבב אותן, קל וחומר יזדהה עמן. אסד, הפליט הסורי, שבספר הראשון מילא בעיקר את תפקיד ההפוגה הקומית, מקבל ב"הציידים" תפקיד של גיבור-משנה אמיתי, שבאופן לא מפתיע מצליח להאפיל על דמותו של הגיבור הראשי האפרורי וחסר הייחוד. אמנם מפעם לפעם נחשפים חלקיקים זעירים מהעבר הטראומטי שלו במולדתו, אבל במרבית המקרים הוא מוצג כזר האהבל והנאיבי, וההתייחסות אליו נוטה להיות סטריאוטיפית, על גבול ההתנשאות האוריינטליסטית ('בניגוד לתפיסה המקובלת, נראה שסבלנות אינה נפוצה כלל באזורים המדבריים שבהם צעד בסנדלי ילדותו' - עמ' 372).

      קימי האנטי-גיבורה אמורה כנראה לעורר אהדה מסוימת בקרב הקוראים, אבל היא נתפשת בעיקר כדמות אכזרית, מטורללת ומרגיזה, ובמרדף הנקמה שלה אחר חבריה-לשעבר שמנסים לחסל אותה לא נותר לקורא אלא לאחל בהצלחה לשני הצדדים. הדמות הסימפטית היחידה בספר היא רוז, המזכירה החדשה והנמרצת של מדור Q, שמשום מה מתוארת כבלתי נסבלת ומעצבנת, ללא כל הסבר נראה לעין פרט לשנאת האדם של הגיבור הראשי.

      הציידים - יוסי אדלר אולסון (יח"צ)
      עוד ועוד צורות של התאכזרות חסרת פשר כלפי בני אדם ובעלי חיים. מתוך כריכת "הציידים (צילום: יח"צ)

      בדומה לקודמו, גם "הציידים" נכתב בדנית אבל מתורגם מאנגלית. במילים אחרות - מדובר בתרגום של תרגום. ואם קריאת תרגום, כפי שאומר המשפט הידוע, היא כמו נשיקה מבעד למטפחת, אז קריאת תרגום של תרגום היא כמו נשיקה מבעד לקיר בטון. הבחירה בשיטה הנלוזה הזו מעידה, יותר מהכול, על חוסר כבוד כלפי הקורא. אמנם במאה ה-16 הצליחו הספרדים לכבוש את האימפריה האצטקית בעזרת תקשורת בין מתורגמן שלא ידע את שפת האימפריה לבין מתורגמנית שלא דיברה ספרדית, אבל זאת הייתה כנראה הפעם האחרונה בהיסטוריה שבה הטריק הזה עבד.

      בתרגום כפול לעברית נדיר ביותר שמתקבלת תוצאה משביעת רצון (התרגום מאנגלית של חנוך ברטוב ל'עץ המשי' של ג'אנג שיאנליאנג הוא אולי הדוגמה היחידה לכך, וגם הוא אינו חף מפגמים), ובדרך כלל התוצר הסופי נראה כמו משהו מבית היוצר של גוגל טרנסלייט. ארז אשרוב הוא מתרגם מוערך שעשה, בין היתר, עבודה נהדרת עם "בושה" ו"הקוסמת מפירנצה" של סלמאן רושדי, אבל אפילו הוא לא מצליח לחמוק כאן מכשלי תרגום נוסח "ארובות עיניו הישנוניות והלא אטרקטיביות" (עמ' 268) או ממשפטים מסורבלים דוגמת "אילו מישהו היה מצפה לו, ילדה או כלבלב או סלון חמים שבו היה יכול לאחוז בידה של חברתו, והם יכלו להקשיב זה לצחוקים ולאנחות של זה, היתה נשימתו עמוקה ומשוחררת יותר" (עמ' 284).

      דנמרק היא אמנם מדינה קטנה יחסית, אבל היא רחוקה מלהיות זניחה, בטח במונחי תרבות. מלבד זאת היא הגנה על יהודים בשואה, היא התייצבה לצד מדינת ישראל בשעותיה הקשות ביותר, היא תרמה לאנושות את הנס כריסטיאן אנדרסן, את הרב מלכיאור ואת האחים לאודרופ, ויש בה קהילה יהודית לא מבוטלת, כך שצריך להעניק לה את הכבוד הראוי. ואם יצירות פרוזה ושירה תורגמו לעברית ישירות מפינית, ליטאית ואסטונית, אין שום תירוץ לא לתרגם גם מדנית.

      ההצלחה של מותחני הפשע הסקנדינביים בישראל ובעולם מוצדקת לגמרי, עם סדרות מצוינות כמו טרילוגיית מילניום השוודית ("נערה עם קעקוע דרקון") וסדרת הארי הולה הנורווגית ("אדום החזה"). למעשה, קארל מרק נראה קצת כמו מהדורה חיוורת וכושלת במיוחד של הארי הולה האהוב. אבל האמת המצערת היא שלא כל ספר בלשי מצפון אירופה שבמרכזו עומד שוטר דיכאוני ומיוסר בגיל העמידה עם חיי אהבה כושלים הוא מוצלח באותה מידה. גם בתור מותחן טיסה קליל ומהנה "הציידים" לא עובר, מהסיבה הפשוטה שהוא לא קליל, לא מהנה, ואפילו לא מותח.

      נכון לעכשיו יצאו לאור בדנמרק שישה כותרים במסגרת סדרת מדור Q. אם הם לא עומדים להשתפר באופן דרמטי החל מהספר השלישי, ואם לא יתחילו לתרגם אותם ישירות מהמקור הדני, אז מוטב לקורא הישראלי לחפש את הריגוש הנורדי שלו במקומות אחרים.

      "הציידים" / יוסי אדלר אולסן, הוצאת כנרת זמורה?ביתן, 412 עמודים. מאנגלית: ארז אשרוב