אדם ניגש אל חברו המנמנם בשעת צהריים ומצמיד רדיו-טייפ חדיש אל מכשיר סמארטפון, מעשה קונדס שגורר בהלה רבה. לכאורה, הכול בסדר עם התמונה הזו, אלא שיש איתה עניין לוגי אחד שדורש הסבר: היא מגיעה בדקה הראשונה במחזה של אנטון צ'כוב.
צ'כוב וסמארטפון, המאה ה-19 וקסדות של אופנועים, הקיסרות הרוסית ומשרתים שחורים. כשהבמאי ארתור קוגן ואיתי טיראן עיבדו את "איבנוב", ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי, הם יצרו הכלאה שנידונה, למראית עין, לכישלון. בניגוד למחזות המאוחרים והמוערכים יותר של צ'כוב ("דוד וניה", "השחף", "שלוש אחיות" ואחרים), שנצמדו לפאתוס ולרוח הרוסית, קוגן וטיראן חשו שאל "איבנוב" אפשר לגשת בצורה אחרת ולהפוך אותו לעל-זמני. במטאפורה מעולמה של דמות מהמחזה, הפוקריסט המכור קוסיך, הם הלכו על כל הקופה והוציאו "רויאל פלאש".
"איבנוב", מחזה בן ארבע מערכות, הוא הראשון של צ'כוב שהוצג מעל במות רוסיה ב-1887. ניקולאי איבנוב (טיראן) הוא בן אצולה, בעל אחוזה החי עם דודו הרוזן שבלסקי (גדי יגיל) והעוזר המאכער מישה בורקין (יואב לוי). חלומותיו של ניקולאי להסתדר בחיים נגוזו, אף שהקרקע הוכשרה עבורו. חמש שנים קודם לכן הוא נשא לאישה את שרה (הלנה ירלובה), יהודייה ממשפחה בעלת אמצעים שהתנצרה עבורו, אבל עכשיו, כשהיא נוטה למות, הוא אינו מטפל בה, מתעלם מקיומה ונראה כמי שמחכה שתסיים את חייה. אנוכיותו של ניקולאי מעוררת את זעמו של הרופא, ד"ר לבוב (אורי רביץ), וגם שאר הבריות מהלכות עליו רכיל בביתם האקסצנטרי של זוזושקה ולבדייב (עירית קפלן ודודו ניב). כולם בטוחים שניקולאי מונע מסיבה אחת: תאוות ממון. הוא מנסה להפריך את השמועות אודותיו, אבל מתקשה להסביר מה הוא באמת רוצה מחייו, מהסיבה שהוא עצמו לא ממש יודע.
כבר באותה סצנת פתיחה, שבה מישה מעיר באכזריות את ניקולאי, אנו עדים (שוב) לאיכויות המופלאות של טיראן. את המיגרנה מראשו הוא מעביר אל כל רחבי האולם וייסוריו נשמעים למרחקים דרך המונוטוניות העייפה שבקולו. מכל הדמויות במחזה, דווקא זו של ניקולאי היא הפסיבית ביותר, אך הפסיביות שלו עוזרת להעביר היטב את תחושות חוסר האונים והבלבול שלו. לניקולאי, כמו לכל דמות צ'כובית קלאסית, יש נפש של אמן מיוסר, שהוא אינו יודע כיצד להתמודד איתה. הוא רואה בעצמו אדם מורכב הנאבק בחברה שרואה את העולם בשני צבעים ("שחור הוא שחור, לבן הוא לבן וסוכר הוא מתוק", אומר לו לבדייב), אבל המורכבות, לכאורה, אינה מקדמת אותו. הוא מודה באנוכיותו ומתקשה להבין מדוע כולם מתרגמים אותה לרוע, מתקשה לחיות עם האצבע המאשימה אותו שהתחתן עם שרה בשל כספה, אך לא נותן לאיש וגם לעצמו אלטרנטיבה למחשבה הזו.
האם איבנוב הוא אכן טיפוס שלילי? המתבונן מהצד אינו מזהה בו את התכונה הזו, בוודאי כשהוא נטמע בתוך חברה כל כך חלולה וצבועה. אלא שהמבוך המחשבתי שלו עוצר אותו מלפעול ולשחרר את עצמו מעצמו. "אשתי הלא מאושרת, אני מתחנן בפנייך, אל תמנעי ממני לצאת בערבים", הוא אומר במערכה הראשונה לשרה, המתחננת שיטפל בה בבית ולא יילך לבילוי לילי אצל לבדייב, "תני לי להיות לא הוגן". היא משיבה לו במערכה השלישית: "אתה אדם רע, אבל לרוע שלך אין מוטיבציה". כאן ננעצת מהות הפילוסופיה הצ'כובית: רוע אינו בהכרח מונע מפעולה אקטיבית, נהפוך הוא: חוסר המעשה והיכולת לנוע הם שמייצרים אותו.
אז טיראן ענק, אך כזה גם הצוות שאיתו ומשום כך, על אף שמתבקש לעשות כן, לא מובן מאליו להגדירו ככוכב של ההצגה. הליהוק המופלא שלצדו יוצר סופר-גרופ שמעניק חוויה מבדרת וגדושה, ומפוגג עד מהרה את הפחד מפני אורכו של המחזה - יותר משעתיים וחצי. גדי יגיל הנצחי שוחה בהנאה רבה בתפקיד הרוזן ולא מתעייף גם כשהוא נושק ל-70, דודו ניב מגלם בתשוקה רבה את לבדייב, להלנה ירלובה תמיד הייתה ולעולם גם תהיה נוכחות עוצמתית, עירית קפלן כזוזושקה גורמת לקהל להחזיק את הבטן מרוב צחוק, הוולגריות המוקצנת של יואב לוי והבוקיות המדויקת של אורי רביץ תוחמים עוד יותר את קווי החברה, ויהיה זה חטא לא לציין גם את הצמד דודקין ובודקין (גיל וינברג וטל וייס), קוסיך המהמר הכפייתי (שמחה ברביו) והאלמנה מרפושה (אסנת בן יהודה), שתורמים את שלהם והופכים את החוויה למושלמת.
אבל גם עדר אריות צריך אריה כמנהיג, והסיבה העיקרית להצלחת "איבנוב" אינה השחקנים, אלא הבימוי הקסום של קוגן. דבר אחד הוא להפוך מחזה, במיוחד של צ'כוב, לעל-זמני, עניין אחר הוא ליישם את הרעיון המופרע הזה בהצלחה כה גדולה. ההעמדה, הליהוק, ההלבשה של אתי אליאס המנוסה כולם חוברים ליצירה שצפויה למלא אולמות בקאמרי עוד שנים רבות. אף שקוגן מכניס, כאמור, כבר בדקה הראשונה אביזרי פופ, הוא לא כופה את המציאות של המחזה על ימינו. נהפוך הוא, למרות נוכחותם של טלפונים סלולריים וסלפיז, שיחת סלון על האיחוד האירופי, ריקוד לצלילי "Hot Stuff" של דונה סאמר והקסדה שמחזיקה בידיה סשה (דנה מיינרט), עדיין מקבל הצופה תחושה שהזמן והמקום אינם משנים. זאת, משום שקוגן אינו מתמכר למודרניות, להיפך: הוא מטשטש הרבה אלמנטים אחרים כדי להצליל אותה. למשל, התלבושות נעות בין המאה ה-19 דרך הסבנטיז ועד ימינו, וכל שיחה על כסף אינה מזכירה באיזה מטבע מדובר (אצל צ'כוב אלה היו רובלים וקופיקות), אלא רק את הסכומים.
השילוב הזה בין החדש לישן ובין הנודע ללא נודע, יחד עם הבריחה מהמנטרות הרוסיות הקבועות במחזות צ'כוב, מחזקים את הנקודה לפיה "איבנוב" אינו תלוי זמן. הוא קומי, טראגי, דרמטי ומודע לעצמו, ובשום נקודה אינו כופה את עצמו על הצופה. אף שכמעט כל ביקורת אמנותית כוללת את המילה "אבל" לציון הפגמים, במקרה של "איבנוב" פשוט קשה להשתמש בה. אין הרבה מחזות שיבטיחו לכם הנאה כל כך גדולה ויצליחו גם לקיים.