יש גאווה יהודית, ברוך השם: "שליחי האל" כואבת כמו אגרוף בבטן הרכה

    "שליחי האל" מתעדת במשך חמש שנים עוולות שונות שמבצעים חברי מאחז חוות גלעד אולם בוחרת ללוות את אותן עוולות בנרטיב מלטף ומחבק. לצופה שנמצא בתחומי הקו הירוק צפויה קריאת השכמה פוצעת

    יח"צ - חד פעמי
    יותר מפעם אחת מתעד לרנר את חברי חוות גלעד כשהם עוברים על החוק. כלומר, מעבר להיותם חברי מאחז לא חוקי. ואף לא פעם אחת לרנר עוזב את המצלמה ועושה משהו כדי למנוע את העוולה

    המיני-סדרה "שליחי האל" מעצבנת. היא לא יכולה שלא לעצבן. רק שמה יכול לגרום לתחושת מרמור קשה בגוף. האם באמת המתנחלים מחוות גלעד הם שליחי האל? מי שמם? למה הם שליחים והחבר'ה מגבעתיים לא? מה, כי אנשי חוות גלעד בוחרים לגור בקרוואן נטול תשתיות בזמן שהם מאיימים לרצוח את מתנגדיהם? ואולי הם שליחיו של אלוהים בגלל שהם מסתובבים זבי חוטם באזור מסוכן, קוראים לא להתגייס לצה"ל וכופרים ברשויות החוק בישראל שהרי השטחים עדיין לא סופחו למדינה. לא, סביר להניח שאיציק לרנר, יוצר המיני-סדרה, החליט לקרוא לה "שליחי האל" כי משתתפיה הם לא אנשים נורמליים, הם ישויות חלולות שלא חיות עבור עצמן אלא חיות עבור אלוהים. הוכחה ניצחת לכך היא התפרקות הקבוצה המתועדת בשל חילוקי דעות על דרך חיים שהכתיב הקדוש ברוך הוא. הוא ולא אחר.

    "שליחי האל", שעוקבת במשך חמש שנים אחרי חברי המאחז הלא חוקי חוות גלעד, מעצבנת כי היא מציבה בקדמת הבמה סוגייה טלוויזיונית מעניינת: האם על יוצר דוקומנטרי לנקוט בצעד אקטיבי ולעזוב את המצלמה כשהוא מתעד עוולה. יותר מפעם אחת מתעד לרנר את חברי חוות גלעד כשהם עוברים על החוק. כלומר, מעבר להיותם חברי מאחז לא חוקי. ואף לא פעם אחת לרנר עוזב את המצלמה ועושה משהו כדי למנוע את העוולה. אם כבר, הנרטיב שלרנר משרטט ב"שליחי האל" הוא מחבק ומלטף. לפי "שליחי האל", החבר'ה מהגבעות זקוקים לכסף. הם הרי אנשים מסכנים שעושים את עבודת האל ובטוחים, מגוחך לחשוב, שחובשי כיפות מופלים לרעה בישראל. הזרמת כספים להתנחלויות כל שני וחמישי בחסות ועדת הכספים בכנסת? אל תבלבלו את איתי זר וצאן מרעיו. הם צריכים כסף. אין להם אפילו כסף לגנרטור. מזל שחבר הכנסת אורי אריאל מגיע לפגישה בנושא גנרטור אפשרי. ואז שולח את חברי המאחז להצביע בבחירות שנערכות באותו יום. כאמור, "שליחי האל" מעצבנת.

    עוד בוואלה!

    הישראלי הזה יהיה אלוף העולם במשחק שכולם מדברים עליו?

    לכתבה המלאה
    יום אחד כולנו נהיה חוות גלעד (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
    הנשים מספרות שתג מחיר לא פוגע בעצם באף אחד אז בעצם, אם אף ערבי לא מת, מה הבעיה. קדימה בנות ישראל, צאו להשחית מסגדים. רק אל תשכחו כיסוי ראש

    החיבוק המלטף של לרנר נבנה לאורך שלושת פרקי המיני-סדרה אולם רק בפרק השלישי הוא הופך מתאוריית קונספירציה גזענית לסיפור עם רגליים. בשני הפרקים הראשונים לרנר לא טורח להביא לצופה הוכחות שיגבו את הטענות השונות של חברי המאחז בדבר רדיפה. ואולי במיני-סדרה שמתעדת חבורה חצי-משיחית אין טעם להוכחות, הכל זה מלמעלה. מה כן יש בשני הפרקים הראשונים? גזענות לא מתנצלת. נו, אף אחד כבר לא מתנצל בימינו. "ארור ביבי, ארורים השוטרים", זועקים חברי המאחז במסיבת פורים. שכניהם מהכפרים הסמוכים אפילו לא זוכים להתייחסות אנושית. הכפרים הערביים "זמניים" לפי חברי המאחז בגלל ש"הם לא טבעיים פה". אין אפילו סיכוי לדו-קיום. לחברי המאחז, אם תהיתם, אין בעיה להיכלא. אבל חלק מהם מציבים תנאים. אחד מהבחורים הצעירים במאחז מוכן להיכלא בתנאי שייכלא לאחר שיגרום לפרוץ אינתיפאדה שלישית, לא פחות. בסצנה אחרת ילד צעיר שאומר לאביו שכמה ערבים נהרגו זוכה לצביטה בלחי ולפרגון "יש לו גאווה יהודית ברוך השם" והנשים, הו, הנשים. הן מספרות שתג מחיר לא פוגע בעצם באף אחד אז בעצם, אם אף ערבי לא מת, מה הבעיה. קדימה בנות ישראל, צאו להשחית מסגדים. רק אל תשכחו כיסוי ראש.

    זה מה שקורה בשני הפרקים הראשונים. אגרוף לבטן השפויה מגיע לצד סנוקרת לסנטר המפקפק. רק בפרק השלישי, כאמור, זוכים דברי ההבל של אנשי המאחז למעט תימוכין כאשר המצלמה מתעדת שוטר שככל הנראה משקר לעורך דינו של אחד מאנשי המאחז שנעצר. בפרק השלישי גם מורגשת, יותר מתמיד, נוכחותו של לרנר. אולי כניגוד מוחלט לזרם התודעה מעורר הפלצות שאכלס את שני הפרקים הקודמים. אבל שוב, לרנר לא עושה דבר וחצי דבר כדי לפעול נגד התועבה שהוא מתעד. אולי העזרה תגיע משמיים. ואולי, עצוב לחשוב, דווקא טוב שלרנר לא מתערב. יום אחד, אחרי שאסופת הגזענים שמאכלסת את חוות גלעד תסייע למות מדינת ישראל, היסטוריונים יצפו ב"שליחי האל" ויבינו כיצד קרה מה שקרה.

    יש לו גאווה יהודית, ברוך השם (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
    האימפקט הגדול ביותר של "שליחי האל" מגיע כאשר צופים בשלושת פרקיה ברצף. לגוף אין את הפריבילגיה להירגע מגל העצבים שתוקף אותו בזמן הצפייה

    שידורה של "שליחי האל" במשך שלושה שבועות בערוץ הראשון אולי עושה טוב לערוץ הראשון אבל לסדרה ולצופים הוא עושה רק רע. האימפקט הגדול ביותר של "שליחי האל" מגיע כאשר צופים בשלושת פרקיה בזה אחר זה. לגוף אין את האפשרות או את הפריבילגיה להירגע מגל העצבים שתוקף אותו בזמן הצפייה. צפייה מרתונית רק מעצימה את החוויה ואת התסכול. זו צפייה שתגרום לצופה לבכות. לא מתוך הזדהות חלילה עם חברי המאחז אלא מכאב וצער שנובעים מההבנה כי האנשים שגרים בתחומי הקו הירוק עדיין לא קיבלו את המנה העיקרית האמיתית שחברי חוות גלעד ודומיהם מכינים. הסצנה האחרונה בסדרה היא אחת הסצנות המצמררות שאי פעם שודרו בטלוויזיה הישראלית ותוך כדי שבירת הצופה היא מספקת קרקע נוחה אליה מתנקזים הכאב והצער. בסצנה זו נחגגות חגיגות העשור למאחז ולהקת ילדות קטנות שרה בגאון כי יש לייהד את שכם, עיר אמיתית ולא, נניח, גבעה נטושה כלשהי. אתם לא תתחמקו מצפייה בשירת הבנות. כל ישראלי חייב לצפות בה גם אם זה הדבר האחרון שיעשה. ככלות הכל, כפי ש"שליחי האל" מכריזה: "נוער הגבעות זה כולנו".

    מה אתם חשבתם על "שליחי האל"? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully