"צלמניה", אלבום הצילומים הרטרוספקטיבי של רודי ויסנשטיין והתערוכה שקדמה לו, הם מין האירועים הקונצנזואלים שהתקיימו לאחרונה בישראל. האורגיה הנוסטלגית שהתחוללה סביבם, בהשתתפות עשרות-אלפי מגירי גירה, לא פסחה כמעט על אף גיל או מגזר, ואפילו אנשים שעשויים להטיל ספקות במידת הזדהותם עם סמלי הציונות המנצנצים מהקירות יכלו למצוא שם את מקומם. גם כי היא מתניידת בתוך האתוס הציוני - מן העיר אל הכפר, מן המעברה אל המדבר - אבל בעיקר כי בסוף תמיד נוח יותר להביט אחורנית, בכעס או לא. הרי אפילו אם ההתרחשות בצילום מסוים מעוררת רגש עז כלשהו, העובדה שאין בכוחך לשנות בה דבר היא סיבה לא קטנה לנחמה. צילום ההרס והחורבן משכונת מנשיה, אותה פוצצו מחבלי האצ"ל ב-48' בדרכם לכיבוש יפו, מעוררת אצלי זעם מצטדק. תמונות דומות מעזה של היום מעוררות זעם חסר אונים, ואין ספק בכלל מהי התחושה הפחות נעימה.
האלבום יוצא עכשיו בעקבות התערוכה שהתקיימה לפני מספר חודשים. הוא מכיל עשרות צילומים, בשחור-לבן, המתעדים את פלשתינה, תל אביב וישראל, משנות השלושים ועד סוף שנות החמישים. כמו ערכת זיכרון להרכבה, כל אחד יבחר לעצמו תמונות מפתח משלו באלבום הנפלא הזה. אני בחרתי בתמונה הראשונה, דיוקן עצמי של הצלם שכאילו מבאר עבורנו את מבטו הייחודי, שבעצם יוצר את כל מה שבא אחריו; באותו צילום ממנשיה, שהוא אנטי-תזה גמורה לאסתטיקת הניצחון הנקייה שבדרך כלל ניבטת מצילומי התקופה; ולסיום, בצילום מופתי של פתיחת הסופרמרקט הישראלי הראשון ברחוב בן-יהודה, בו מחייכת אלינו בחמדנות מחורמנת אשה מהודרת ומיוזעת כשבאמתחתה עגלת קניות עמוסה כל טוב.
אם אפשר לתחם את ההיסטוריה הציונית לכותרות כמו "עלייה", "כיבוש" ו"אמריקנזיציה", אז הצילומים של ויסנשטיין הם טקסטים ממצים עבורן, שעליהם אין צורך להוסיף מילה.
כמו הבחירה המוצלחת ללוקיישן התערוכה, שהוצגה באולם המכונות הישן של רידינג, שבנייתו בעזרת גמלים מונכחת באלבום, גם אלבום הצילומים שמלווה אותה הופק בפשטות הולמת, שמתכתבת תמיד עם הנאיביות המסוימת שבצילומים עצמם. לא נאיביות עיוורת ותועמלנית, אלא כזו שהיא כמעט הכרח של התקופה, אז הציניות עוד היתה דבר שטיפה מתביישים בו (אבל לא תמיד. גולדה מאירסון בתהלוכת ה-1 במאי, בהחלט כן, עיניה נוקשות וחרדות. פקידים בלשכת עבודה בעימות מול שני עולים מרופטים מתימן, ממש לא).
הספר מחולק לשערים פשוטים, שבמקום כותרת מכילים פסוק תנ"כי, ציטוט בן-גוריוני או שיר של אלתרמן. ליד דיוקנותיהם של מנהיגי האומה מופיע הסבר ביוגרפי קצר. הסברים שהם מעין קישוטים ברוח הספר. כשהעין קולטת את שימל'ה פרס או יצחק רבין, המחשבה אוטומטית מתחילה להטיח את מה שאגור בה: תילי תילים מעייפים של לא משנה איזו אידיאולוגיה. אבל הטקסטים הפשוטים, זה וזה נולד ומת והיה כך וכך (כאילו שאנחנו לא יודעים), מנערים את המבט ומחזירים אותו לצילום, שם נגלה למשל דמיון מפתיע בין אריאל שרון של מלחמת ששת הימים לבנימין נתניהו של היום.
אמנם שני הטקסטים שפותחים את הספר, מאת אורי דביר ודייויד רובינגר, משעממים למדי, אבל השלישי של מיקי קאופמן קצר ולעניין, ובכל אופן נחסכים מאיתנו מאמרים אקדמאיים מייגעים, ועל כך תודתנו נשלחת שוב למפיקים.
הקיצ-קיץ, "צלמניה" הוא אלבום מתנה קלאסי לחג, שעדיף לרכוש בתלושים במעין קריצה לתקופת הצנע. אצל חלק מאיתנו הוא עשוי לעורר נוסטלגיה עזה לתקופה לא רחוקה בה עדיין הוקצבו כאלה בנדיבות.
ציוניוני הדרך
15.9.2002 / 9:46