ימיה הנוראים של תרבות ההמונים

1.

תמהני בכמה ספריות של בעלי ומנהלי תאגידי התרבות מצוי עותק מספרו המאלף של התיאורטיקן ההונגרי לאיוש שצ'פקיאק העונה לשם "תרבות – אוטונומיה להמונים" (1959). בקובץ המאמרים המלומד מציע שצ’פקיאק ראייה חלופית להבנת מאזן הכוחות בין צרכני התרבות למה שהוא מכנה "תאגידי תרבות". לדידו של שצ’פקיאק, "תאגידי תרבות" הם כל אותם בתי עסק כלכליים המנהלים מאזנים של רווח והפסד לאקוניים, על גבו של צרכן התרבות. מוציאים לאור, בעלי אולפנים ותיאטראות, אוצרים ובעלי אוספי אמנות ובעלי חברות התקליטים וכן הלאה. כל אלה אוחזים בגרונו של צרכן התרבות וקובעים את המחיר הכלכלי עבורו לצרוך את מה שמקדמת דנן ניתן לו בחינם ונחשב לזכות טבעית.

משחר ימיה נוצרה האמנות ונצרכה על ידי ההמון כדבר שבשגרה וכמוצר בעל מאפיינים של מזון רוחני. האדם הקדמון, שהותיר את רישומו על קירות המערות שנחשפו בעמק הלואר בצרפת, לא שיווה בנפשו כי בבוא היום יגבה משוחרי אמנות והיסטוריה סך נקוב בפרנקים על מנת להשתתף בחוויה שהוא עצמו ראה כקולקטיבית. כך גם אבותיו של הומרוס, שהעבירו מפה לפה, במשך דורות רבים, את הסיפורים והמזמורים שלימים הפכו ל"איליאדה" ול"אודיסיאה", לא חזו בעיני רוחם כל רווח נקוב מהמעשה הרוחני, ואילו היו ניצבים בפתחו של חלון ראווה של חנות ספרים של ימינו, ודאי היו מתמלאים כעס גדול על תג המחיר שהוצמד למעשה ידם התמים להתפאר.

ברבות השנים - מירוסלב לאבל הצ'כי מיטיב לתאר זאת, כמו גם נורטון פריי - הופקעה האמנות מידו של היוצר והפכה לכלי שרת בידם של אצילים וכהני דת שעיקר מטרתם היתה לפאר את מעשה ידיהם או זה של האל. שיטת הפקעה נפוצה אחרת היתה זו של אמנות המהללת את הריבון והשליט ומקנה לאמן טובות הנאה וקרבה אל חצרו של המלך. ההיסטוריון דויד שאלתיאל רואה את הטקסט התנ"כי כהמשכה של מסורת הרותמת אמנות ופטרונות בכפיפה אחת – ריצוי הריבון, כלומר האל, לצד כוהני הדת הנחשבים של התקופה – הנביאים, כמו גם המלכים – שושלת בית דויד בעיקר, באים לידי ביטוי מובהק במעשה הכתיבה התנ"כי.

אולם אמנות זאת, גם אם נוצרה בהזמנה, תמורת תשלום או טובה אחרת ושלא לשמה של האסתטיקה גרידא, משבאה לעולם, נצרכה על ידי ההמון בחינם. דיוקנאות הענק של המלכים בתרבות הקלטית הקדומה הוצגו לראווה בכניסה לארמון, כמו גם שירים או מחזאות שתוכנם האדרת שם הריבון והוצגו בחינם, כאקט פוליטי מובהק. הנרי השלישי נהג להיטיב עם ההמונים ולאפשר ללהקת המחוללים המלכותית לפזז בכיכר העיר לקול תרועות הקהל. איש לא העלה בדעתו לגבות תשלום עבור מעשה זה של אמנות. האמנות, בעידן זה של תמימות, היתה נחלתו של הקהל וזכותו המוקנית מכוח היותו בן תרבות, כל תרבות.

אולם מהפכת הדפוס, כמו גם תהליך האורבניזציה המואץ שעברה אירופה, יחד עם התעצמות מגמות של יצירת אצולות הון מובחנות, שעיקר כוחן בממונן, העלו אל הזירה ההיסטורית את רעיון כריכת האמנות בתשלום. ההמון, בעל הממון הזוטר, אך בהצטברו לקבוצות גדולות בעל כוח הקנייה המשמעותי ביותר, צרך תרבות כעניין של קבע, והפיתוי לתבוע ממנו אגרה (כך כונה כרטיס הכניסה לתיאטראות במקור) היה רב עבור פטרוני התרבות. מכיוון שהללו החזיקו ב"אמני חצר", על נקלה היה עבורם לתבוע מבני חסותם להופיע לפי דרישה ובתשלום, כמובן. המהפכה, אם כן, התחילה במאה ה -16 באירופה, והתפשטה לכל מקום בו תרבות המערב הטילה את עוגן ציי המלחמה שלה, בתחילה במגמות ההתפשטות שלה, המוכרות כ"קולוניאליזם". אולם, וכאן יש ליתן שימת לב מוקפדת, גם בימים אלה של ראשית התשלום עבור אמנות, ניתנה זו להמון במחיר שווה לכוח הקנייה שלו. בית תיאטרון שגבה מחיר יקר עבור מחזה חדש, מצא עצמו שומם ונטוש, מהטעם הפשוט שידו של ההמון לא היתה משגת. הימים, כזכור, עדיין לא היו ימי מחאה חברתית, בוודאי לא קולקטיבית.

2.

מנקודה זו בהיסטוריה נזנק היישר אל תקופתנו ונמצא כי צריכת האמנות הפכה לנחלתם של בעלי הממון בלבד. נורא מכך, היא הפכה את ההמון לצרכן תרבות נבער מדעת המונע לא מכוח חיבתו ליצירת האמנות עצמה, כי אם על ידי כוח הקנייה שבכיסו. המשוואה שנוצרה היא איומה ומשחיתה: אמנות עולה כסף ולכן מיוצרת על ידי בעלי אמצעים להללו שברשותם אמצעים לרכוש אותה.

שוחר תרבות ישראלי יצטרך להוציא מכיסו כ-80 שקלים עבור כותר חדש מפרי עטו של דורי מנור, ואותו הסכום לערך אם חשקה נפשו להאזין לתקליטור המכנס את כל שירי נתנאלה. חובבי הקולנוע משלמים סך של 33 שקלים בכדי להיות שותפים לחוויה אסתטית שאורכה לא עולה על שלוש שעות. כך גם אוהדי התיאטרון המתבקשים לשלשל לקופת התיאטרון סכום שנע סביב 100 שקלים, וכל זאת בטרם דובר במחיר הבלתי נתפש של 250 שקלים עבור ההזדמנות החוזרת לצפות בגירסת האופרה הישראלית ל"לה טרויאטה". אותו סדר גודל של מחירים נהוג גם בקופות היכל התרבות בערב הופעת התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

עיון במחירים הללו מגלה פער בלתי מציאותי – ובהתאמה מלאה, בלתי הוגן – בין השקעה לתשואה מצופה. שיקולים כגון חופש הקניין, השתלבות במסורת התרבותית וזכותו הטבעית של בן התרבות ליהנות מפירותיה אינם עולים כלל לדיון בישיבות המערכת הקובעות את רף המחירים השערורייתי. 80 שקלים עבור ספר, כל ספר, הוא מחיר מופקע, בעיקר כאשר עלות הפקתו זולה בעשרות רבים של אחוזים.

תאגידי התרבות מתרצים את המחירים המופקעים בטיעון הנדוש של קיזוז. לטענתם, יצירות אמנות לא רווחיות גורמות הפסדים ניכרים לתאגיד, ורק באמצעות מכירה מסיבית של רבי מכר והתשואה העולה מהם, מתאפשר להדפיס יצירות "לא רווחיות". הנה כי כן, התהפכו היוצרות ופירמידת הערכים של פטרוני האמנות, ותחת המסורת שמימנה את פטררקה, דה וינצ'י ואמואייקן, צמחה מסורת המאפשרת את קיומם של יוצרים משמעותיים כעמנואל לוינס ואפרים קראוס, רק מתחת למטריית הענק של תופעות שוליות כמאיר שלו וסוחרי מילים אחרים.

כך גם בכל האמור לתעשיית הקולנוע – אם יוצרים חשובים כפייר פאולו פאזוליני הורשו ליצור באין מפריע, היה זה