עטיפת האלבום ה-22 של שרית חדד, שהושק השבוע במפתיע, ללא התראה מוקדמת, ממש כמו ביקורת של נציגי מס הכנסה, מציגה רמזים עבים במיוחד למה שקורה בפנים: הבלונד המלאכותי והבוהק נעדר לחלוטין מרצף תצלומי האווירה של הכוכבת, והמראה הכללי שלה שם מזכיר מאוד את זה שעמו היא יצאה לדרך אי שם ב-1988, כשהפליאה לנגן בפסנתר בתחרות כישרונות צעירים בחדרה. האווירה בתצלומים, כשלעצמה, מוציאה את חדד חופשיה, משוחררת, מחויכת, יום-יומית, עממית ופשוטה מתמיד, או, לכל הפחות, מאז האירוע הגדול (והמביך) האחרון שבו נטלה חלק - המופע המשותף שלה עם אייל גולן, "פעם בחיים".
השורשים הכהים האלה שמתגלים כעת במלוא הדרם בפריזורה החדשה של חדד, מקבלים ביטוי גם בשם האלבום, "שרית חדד", שמעיד כמובן על ניסיון של הכוכבת ושל מנהלה החביב, אבי גואטה, להביע אמירה אישית. משהו מהבית, עם הריח, הטעם, הצבע והערכים שהיא ספגה אז, לפני 30 ומשהו שנה, בתור ילדה מבית מסורתי בעפולה. נכון, העיתוי שבו המהלך הזה מתרחש לא מקרי בכלל. גואטה וחדד קוראים נכון מאוד את הנעשה סביבם בין כתלי הז'אנר, לרבות הרטרו לזמר הים-תיכוני של האייטיז, ומבינים היטב שאין בו מקום כעת לפרחה חדשה במרצדס, לתותח נוסף שאין, אין עליו, ולמוטי, קרוע שכמותו, שכבר מזמן הלך הביתה, שלום ותודה. לכן, ככל הנראה, הם החליטו לגזנוז את האלבום "ימים של שמחה 2" ולהוציא אלבום כזה, בוגר וכבד יותר.
את מקומם של אלה, כמו גם את מקומו של יוסי גיספן (החתום באלבום הזה על שיר זניח, ומטומטם, אחד בלבד: "לעוף"), תופסים עיבודים מושקעים וספוגי שורשים שמתכתבים במובהק - בלי להתבייש, כמו שאומר נפתלי בנט - עם סגנונות אזוריים, בעיקר ערביים וים-תיכוניים שהולבשו על לחנים גנריים ברמה סבירה ועל טקסטים של אמונה ואהבה. חלקם ראויים למדי, אבל רובם לא מאוד נחוצים ובטח שלא מלמדים אותנו משהו חדש על שרית חדד.
שרית חדד, צריך לומר, כבר די הרבה זמן לא בשיאה, אבל היא עדיין הזמרת הים-תיכונית של ישראל. האלבום החדש שלה קודם כל חושף ניסיון לשמר את מעמדה בתעשייה. להזכיר לעם שהמשיך הלאה את הסיבה שבגללה היא אוחזת בתואר הזה, השורש שממנו צמחה תהילתה. השורש הזה מורכב מאמונה, ממסורת, מביתיות, מצלילי ערב ומכל שאר הדברים שאפשר לקטלג תחת הכותרת "אותנטיות שרית חדדית", ולסייע בעזרתם לתחזוק דימויה הציבורי של חדד כנציגתה של הישראליות לגווניה - כל עוד מדובר בגוון יהודי, כמובן.
בסך הכל, למעט שניים-שלושה שירים (יותר מדי), זה אלבום "רציני", ולכן הוא גם נפתח בבלדה אמונית, נוגעת ללב (נגיד), עם שם דרמתי ("האור בנשמתי"), העוסקת בהשתאותה של הדוברת ממה שהקדוש ברוך הוא עושה למען העם הנערץ והמופלא שהיא משתייכת אליו. "אלוקיי", היא פונה אליו ביראה, "רצוני להתחבר אליך בכל כוחי. אלוקיי, רצוני להתחבר אליך בכל לבי". זה אמור להיות מרשים, חזק ומהדהד, ברור, אבל הלחן המשעמם והחיוור של טל שגב לא מאפשר להתחבר לזה בכל הכוח, הלב, או מה שלא יהיה.
גם השיר הבא - חאפלה מקושקשת, חסרת טעם וריח של Henree בשם "חיכיתי לו" - לא מותיר כל רושם, והאמת היא שהאלבום מתחיל, באופן רשמי, רק ב"לנשום איתך", השיר השלישי, שכתב והלחין אבינו ומלכנו החדש, פאר טסי. חדד מציגה כאן, אולי לראשונה בתולדותיה, שילוב מרהיב בין קולה העצום לרוק ערבי קלאסי, עם מינונים מדויקים של דיכאון שמנוסח להפליא בעזרת דיסטורשן, בגלמה וסינתי. זה לא הכי קליט בעולם, נכון, אבל זה פוגע, ופוגע חזק.
אף על פי שהאלבום מבוסס על רעיון כללי - חזרה לשורשים - קשה לומר שקונספטואליות, בצורתה המהודקת הנהוגה באלבומי קונספט, היא שם המשחק באלבום הזה: השירים שבו מזגזגים בין סגנונות ולא תמיד בדרך אלגנטית ונעימה לאוזן. רמתם לא אחידה, בלשון המעטה. לצד הזוועות של Henree הדלוח, החתום על פאקינג ארבעה שירים, יש כאן גם לחן בינוני של יהודה פוליקר (ל"תפרנים"), שני שירים מהמגירה של דיקלה ("לילה לילה" ו"ברגע אחד"), להיט חתונות מרים שכתב אופיר כהן ("מברוק"), ותותח רציני אחד בלבד. "בשבילי" שמו, מילים ולחן של מתן ממן, הוא מגיע לקראת הסוף רכוב על סולואים מסחררים של בוזוקי, מעובד לעילא (בידי תמיר צור המלך), מזכיר ברגעים מסוימים את "הפרח בגני" של זהר, ובשורה התחתונה מוסיף לפחות עוד כוכב וחצי לאלבום הזה, שלא מעיף, לא מטריף, אבל מספיק טוב כדי להוכיח שלשרית חדד עדיין אין תחליף.
(שלושה כוכבים וחצי)