בלי כסף, בלי מגבלות: כך האחים דופלאס כבשו את הוליווד

סרטים בעלות של 3 דולר, שיתופי פעולה עם הכוכבים הכי גדולים וחופש יצירתי נדיר מרשת הטלוויזיה הכי מוערכת בעולם. כך הפכו ג'יי ומארק דופלאס לחלוצי תרבות הפופ האמריקאית החדשה

מי בא לצלם סרט בחצר שלנו? (צילום: GettyImages)

זה קרה מתישהו בין שלהי שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. תעשיית האינדי הבועטת, המקורית והחשובה מאין כמוה להוליווד המכורה לרימייקים ולסרטי ההמשך, הבינה לפתע שמשהו מהותי בתוכה מת. "מתוך 5,000 הסרטים שהוגשו לפסטיבל סאנדנס בכל שנה, 100 לפחות זכו להפצה רחבה בארה"ב. מתוך הקבוצה הזו 20 היו עשויים ממש לעשות כסף", כתב מארק גיל מהלוס אנג'לס טיימס בכתבה שזכתה לכותרת: 'מותו של הסרט העצמאי'. "היום המקסימום הוא 5 סרטים עצמאיים שמצליחים לעשות כסף, אנחנו מדברים על 0.1 אחוז. אם תחליטו לקום מחר ולעשות סרט עם תקציב נמוך מ-10 מיליון דולר, יש לכם 99.9 אחוז להיכשל". פסטיבל סאנדנס, הפלטפורמה המרכזית ליוצרים צעירים לפרוץ אל התעשייה, הפך מסחרי מדי, קר מדי עבור יוצרים רבים, שחיפשו דרכים חדשות לבטא את עצמם. אצל מארק וג'יי דופלאס זה קרה בעיצומו של התחביב האהוב עליהם: צפייה מרתונית בשידורי רשת HBO.

"כל החברים בגיל שלנו אובססיביים על 'מלחמת הכוכבים', אבל אנחנו גדלנו על דרמות קודרות", סיפר ג'יי (41), המבוגר מבין השניים, בריאיון לגרדיאן ב-2012. "היינו מגיעים הביתה, מתיישבים מול הטלוויזיה בשלוש אחר הצהריים עם תפריט מלא של עירום לא מצונזר, סרטי איכות, פיצות ופופקורן". באחת הצפיות המרתוניות שלהם הם נתקלו ב"בייבי אריזונה" של האחים כהן והתאהבו מיד. "זאת היתה הפעם הראשונה שבה הרגשנו שאדם עשה סרט. זה לא היה עוד משהו שהועבר דרך כבל ממקום אחר והופיע על המסך שלנו – קיבלנו פתאום מודעות לכך שיש בורא מאחורי הדבר הזה". הצעד הבא היה לקחת את המילה האחרונה בטכנולוגיית הווידאו של אמצע שנות ה-90 – מצלמת ה-DVX הדיגיטלית, ולהתחיל להתנסות.

עוד בוואלה!

תקיפו את עצמכם: מה זה ביטוח מקיף ומתי הוא מתגלה כקריטי?

לכתבה המלאה

ב-2002 יצרו השניים, חצי ברצינות חצי כבדיחה, את הסרט הקצר "This is John". תקציב הסרט עמד על 3 דולר (עלות הקלטת) אך זה הספיק כדי שיתקבל לתחרות הסרטים הקצרים של סאנדנס. אחרי עוד שני סרטים קצרים ("The New Brad" ו-"Scrapple") הרגישו השניים מוכנים לצלם את סרטם הראשון באורך מלא, הכל באמצעות אותה מצלמה ביתית בשווי 2,400 דולר שהיתה שייכת להוריהם. התקציב של "The Puffy Chair" עמד על 15 אלף דולר וההפצה המוגבלת במיוחד שלו (105 בתי קולנוע בשיא) הספיקה כדי לגרוף 192 אלף דולר בקופות, רווח של 1,280 אחוז. "החופש ליצור סרטים בחינם הוא כמעט מוחלט ברגע שיש לך מצלמה", מסביר ג'יי, "היינו יכולים לעשות צילומים מחדש בלי הגבלה עד שהגענו לתוצאה שרצינו. את הסרט ערכנו בלפטופ".

עושים זהב מכסף

עשור אחרי "The Puffy Chair", האחים דופלאס הם חלוצי ה-Mumblecore, דור האינדי החדש של הוליווד. הז'אנר דוגל בהפקות דלות תקציב במיוחד (שש ספרות, לפעמים גם חמש) שמציבות במרכזן שחקנים לא ידועים, חלקם אף חובבנים, ושם דגש נרחב על דיאלוגים מאולתרים. היוצרים הם לרוב גם התסריטאים, המפיקים, הכוכבים, הצלמים והעורכים של סרטיהם. מכאן צמחו שמות כמו לינה דנהאם (שהחלה את דרכה ב-"Tiny Furniture"), ג'ו סוונברג ("חברים לשתייה"), לין שלטון ("האחות של אחותך") ונסיכת הז'אנר, שהתפתחה בינתיים למיינסטרים, גרטה גרוויג. האחווה שנוצרה בקרב הקבוצה המוכשרת הזאת מייצרת שיתופי פעולה ותמיכה של היוצרים אלה באלה. מארק (38) מעיד על עצמו כמי שנהנה יותר לכתוב, להפיק ולככב בהפקות דלות תקציב יותר מאשר לנסות ולקבל תקציבים לסרטים גדולי תקציב מאולפנים גדולים. בניגוד לרבים אחרים, הוא גם יכול לעמוד בזה.

העניבה הזאת עלתה יותר מהסרט שלנו (צילום: GettyImages)

היכולת של האחים דופלאס לייצר כסף בהשקעה מינימלית לא נעלמה מעיניהם של ראשי האולפנים הגדולים, ששפכו עליהם כמויות זעומות במיוחד של כסף ביחס להפקה הוליוודית ממוצעת (7 מיליון דולר), אבל במונחי האחים דופלאס מדובר היה בקפיצה מ"מטען הכאב" ל"אווטאר". ב-2010 יצרו השניים את "סיירוס", אליו הצליחו ללהק שורה של כוכבים הוליוודיים מג'ונה היל, דרך מריסה טומיי, ג'ון סי ריילי וקתרין קינר. שנה לאחר מכן הגיע "Jeff, Who Lives at Home" עם ג'ייסון סיגל, סוזן סרנדון, אד הלמס וג'ודי גריר. כלכלית לא היה מדובר בהצלחות כבירות, אבל הסרטים זכו שוב ושוב באהדת המבקרים ואספו סביבם קהילת מעריצים שדרשו עוד מהאוקוורדנס החינני של האחים. ג'יי, הטכני יותר מבין השניים, התמקד בעבודה מאחורי המצלמה, בעוד שמארק שיתף פעולה עם שורה של יוצרים מהז'אנר בסרטים כמו: "גרינברג" ו"על אחריותכם בלבד". הפריצה הגדולה באמת של השניים הגיעה כשהתחביב הגדול הפך לעבודה. זה קרה כשהטלפון צלצל ובצד השני נשמע קולם של מנהלי HBO שהזמינו את האחים לייצר עבורם קומדיה.

את הדרך לשם עשה מארק דרך "הליגה"של רשת FX, קומדיה קלאסית מהז'אנר הציני שמאפיין את האחים, שעוסקת בחבורה של חברים שמקימים ליגת פנטזי במשרד ומתקשים להפריד בין עולם המשחק לחיים האמיתיים. הסדרה הפכה ללהיט קאלט ותגיע השנה לסיומה עם העונה השביעית והאחרונה שתעלה לשידור בספטמבר. מארק, שגילם את אחד מכוכבי הסדרה, המשיך באמצעותה לתפקיד גם ב"מינדי" (שבה הןפיע גם ג'יי), לפני שההזדמנות הגדולה נפלה בחלקו. בשנה האחרונה עמלו השניים על יצירת "כולנו יחד" (Togetherness) שעוסקת בחייו של זוג מלוס אנג'לס המתקרב בשלהי שנות ה-30 לחייו ומנסה להתמודד עם הרצון לתחזק את הזוגיות שלו, בדיוק כשחברו הטוב ביותר של הבעל ואחותה של האישה מגיעים לגור איתם. מארק, באופן טבעי, הוא אחד מכוכבי הסדרה, לצדם של אמנדה פיט ומלאני לינסקי ("שני גברים וחצי", "כמה טוב להיות פרח קיר") וסטיב זיסיס ("סיירוס", "היא").

הפרק הראשון שודר בארה"ב ב-11 בינואר, אבל הביקורות המוקדמות כבר הכתירו את הסדרה כאחת מההצלחות הגדולות של עונת החורף בטלוויזיה האמריקאית. "קל לאהוב את 'Togetherness' מצד אחד ומנגד זאת משימה מעט מורכבת", כתב דיוויד וויגלנד מהסן פרנסיסקו כרוניקל, "האחים דופלאס חוקרים כאן את התסכול השקט של אנשים שבסך הכל מנסים לעשות כמיטב יכולתם. זה שווה את המאמץ, התגמול הרגשי הוא עצום". ווילה פסקין ממגזין Slate היתה ישירה אפילו יותר: "ארבעה מבוגרים שחיים יחד תחת קורת גג אחת, מקום שבו הם משתפים את המחסור בסקס בנישואין, המוזרות של מושג הידידים והחשש להישאר בודדים - זה מנצח מספיק כדי להיות ממכר".

יכבשו גם את הטלוויזיה? (צילום: GettyImages)

עד מתי בייקון?

"בכנות, מעולם לא רציתי לעשות סדרה ל-HBO וגם ג''יי לא רוצה", התוודה מארק בריאיון ל"הוליווד ריפורטר", "אנחנו אוהבים להיות חופשיים ממחויבויות ולא רצינו להיות תקועים תשעה חודשים בשנה במקום אחד. בנוסף גם לא רצינו לקחת חלק בפרויקט שבו בעונה השלישית היצירתיות שלך נגמרת, אבל כולם רוצים שתמשיך בכוח כי זאת מחלבת מזומנים". השניים השתכנעו כשראשי HBO הסבירו להם שהם מוכנים לעונה קצרה (8 עד 10 פרקים) שתצולם כמו סרט ותחולק למקטעים. העבודה תיארך שלושה חודשים בלבד, מה שיאפשר לאחים להמשיך ולעבוד על הפרויקטים העצמאיים שלהם ושל אחרים. "לא נשקר, זה די מלחיץ לכתוב קומדיה של 30 דקות לפרק. חברים שמבינים טלוויזיה והמנהלים של הרשת עשו לנו פה בית ספר בתחילת הדרך כשהראנו להם את התכנונים שלנו לסדרה הראשונה שיצרנו אי פעם. "אז נלחצנו קצת ונזקקנו להכוונה, אבל מרגע שהבנו את הראש זה הפך להיות מהנה כי הפורמט הזה מאפשר לגלות את האופי של הדמויות עם מגבלות זמן הרבה יותר נוחות".

עם ההצלחה המסתמנת של "כולנו יחד" (החל מיום רביעי, ה-21 בינואר, ב-22:00 ב-yes Oh וב-VOD) וכשהם חופשיים להמשיך לכתוב, להפיק וליצור את החומרים האהובים עליהם, מרגישים האחים דופלאס בנוח לרבוץ מעט על זרי הדפנה. "יש לי כמעט אפס שאיפות", חשף מארק בריאיון לרולינג סטון וסיפר כי למרות שהיה מעוניין ברווח כלכלי גדול יותר, הוא שמח בחלקו, "הגענו כל כך הרבה יותר רחוק מאשר אי פעם האמנתי שנוכל להגיע. אנחנו מצליחים ביקורתית וכלכלית כבר עשור, אבל אני אישית מנסה לחשוב איך להגיע למזנון 'ארבע העונות' של הקריירה שלי ולא להמשיך לאכול 150 מנות של בייקון. כל חיי רדפתי אחרי הבייקון הזה ואני עדיין ממשיך להסתכל עליו ולחשוב: 'הבייקון הזה לא מגיע לי"'. ג'יי, מנגד, מרגיע: "הבייקון הזה לא יהיה כאן לנצח. כדאי שנאכל אותו כל עוד אנחנו יכולים".

בין אם הדופלאסים יבחרו בסוף בבייקון או בקוויאר, כבר ברור שהם והקו היצירתי המובחן שלהם כאן כדי להישאר. אם המיינסטרים ימשיך לחבק אותם, נוכל ליהנות מיצירות כמו "Togetherness" גם בהמשך הדרך. ואם לא? תמיד אפשר לחזור לחצר של ההורים, לשלוף את המצלמה הישנה ולהתחיל לאלתר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully