בשנת 1957, שמונה עשרה שנים לאחר מותו של זיגמונט פרויד, סיפר תלמידו לשעבר הפסיכיאטר קרל יונג כי גיסתו של פרויד, מינה ברנייס, התוודתה בפניו כי ניהלה עמו רומן עם גיסה, אבי הפסיכואנליזה. מובן שהדיווח עורר סערה רבתי, שהרי פרשת אהבים שכזו הייתה שופכת אור מחודש על תורתו של פרויד, אולם ניסיונותיהם של הביוגרפים להוכיח כי היו דברים מעולם עלו בתוהו. נושא הרומן האסור נותר בסימן שאלה עד היום, על אף מספר אינדיקציות שרומזות שהייתה אפשרות כזו.
ב-2013 החליטו מפיקת הטלוויזיה קארן מאק והעיתונאית ג'ניפר קאופמן לחקור עוד יותר את הנושא. מאק וקאופמן נברו במקורות, עיינו במחקרים וחרשו מאמרים. לאחר העבודה המאומצת הן כתבו את "אהובתו של פרויד", רומן שחלק מתפקידו היה להעלות את השמועה מעוררת המחלוקת דרגה נוספת בדרך לביסוסה כעובדה מוגמרת. מינה, אישה צעירה ומשכילה, עובדת בסוף המאה ה-19 כמשרתת אצל אוסטרית קרה בווינה. היא מפוטרת מעבודתה ונאלצת לבקש את חסדיה של אחותה מרתה, על מנת שתהיה לה קורת גג לישון תחתיה. למרתה ובעלה זיגמונד שישה ילדים, אך הם חיים חיי פרישות ומרבים לריב, בעיקר סביב תחום המחקר של פרויד. אט אט הופכת מינה לאשת סודו של גיסה, ובמקביל המשיכה ביניהם פורצת גבולות והמתח מציף כל פינה בבית שבברגאסה 19 ברובע התשיעי של וינה.
הנקודה המעניינת ביותר במקרה הזה היא שבניגוד לכל הספרים כמעט שנכתבו אודותיו, פרויד אינו הגיבור הראשי בספר. מאק וקאופמן יכלו לכתוב מנקודת מבטו, אך בחרו שלא לעשות כך. אולי היו מונעות מהיותן נשים שחיפשו מודל להזדהות אתו, וייתכן שעשו זאת משום שדווקא מינה, בהיותה הדמות האלמונית ביותר במשולש, הופכת כמעט כברירת מחדל להיות גם המסתורית ביותר. הן מתמקדות בעיקר בה ומעצבות את דמותה. הדיוקן שהן מציירות חושף הילה של לוחמת חופש שלא חששה מתיאוריות מיניות מהפכניות, ממחשבה עצמאית ומעמידה מול לחצי החברה להתפשר על זוגיותה ולהפוך לרחם לאומי. על פי הספר, אפשר לראות במינה סוג של ז'אן דארק מודרנית, לוחמת שפרצה גבולות כדי להגדיר מחדש את מעמדן של הנשים בעולם המערבי.
ופרויד? הדה-גלוריפיקציה שנעשית לו מזיזה אותו לצד הנחות של הסקאלה. הוא מתואר כאדם הפכפך, מסוגר, חסר סבלנות, מכור לקוקאין, מרדן ואחד שאינו בוחר בקפידה רבה מדי את חבריו. "בניגוד לילדים, שנמצאו תמיד בכל מקום ולא ניתן היה להימלט מהם, נוכחותו של פרויד בבית הייתה אוורירית וחמקמקה כמו רוח רפאים. הקשר שלו עם ילדיו היה מועט, ואת שאר בני הבית, כולל מינה, הוא בקושי זיכה בברכת 'בוקר טוב' או 'ערב טוב'". בעוד שמרבית העובדות, כמו הסמים שבהם השתמש והקליניקה שלה הקדיש זמן רב מחייו, ידועות, קשה להימלט מהתחושה שהמחברות יצאו מגדרן כדי להפוך אותו לדמות הקשה והמתעללת במערכת היחסים שלו, הן עם מרתה אשתו והן עם מינה פילגשו.
עד כאן הכול טוב ויפה, ו"אהובתו של פרויד" בהחלט כתוב בצורה מעניינת ורהוטה, אלא שלמרות כל הנתונים ששפכו מאק קאופמן, בעיה אחת נותרה תלויה באוויר: הן לא הצליחו להוכיח שלדברים שכתבו יש ביסוס חד משמעי, ומכאן שהספר הזה, כמו כל תאוריה קודמת בנושא, אינו מקדם אותנו לשום מקום. "'אהובתו של פרויד' מבוסס על עובדות אך זהו סיפור בדיוני", כותבות המחברות באחרית הדבר. רגע, לא הבנו כל מה שקראנו עד כה היה בדיה? קאופמן ומאק מספקות את התשובה מיד: "לכן, נטלנו לעצמנו מעט חופש אמנותי בכל הנוגע, למשל, לגילאי הילדים או לאירועים היסטוריים שהתרחשו מספר שנים לפני או אחרי התקופה המתוארת בספר. למרות שמעט מאוד ידוע לחוקרים על מינה ברנייס, אין ספק שהיא הייתה דמות מרתקת בפני עצמה, שמילאה תפקיד מפתח בשנים המשמעותיות בחייו של אבי הפסיכואנליזה המודרנית".
ובתרגום לעברית, ברשותכם: עשינו מלאכת שרלטנות גדולה, כתבנו רומן גחמני שמבוסס בעיקר על בדותות והיקשים נסיבתיים לא מוכחים, המצאנו מכתבים בעלי אופי בוטה ש"חושפים" את הקשר בין פרויד למינה (אף שמעולם לא נכתבו על יד איש מהם, כמובן) ובסך הכול הקמנו לתחייה תאוריה שמעסיקה את החוקרים כבר כמעט שישה עשורים, מבלי לספק אפילו קורט של הוכחה.
המסקנה המתבקשת מכאן היא ש"אהובתו של פרויד" אינו קרוב אפילו להיות מסמך תיעודי שישנה את מורשתו של הפסיכואנליטיקן הגדול מכולם, אלא ספר שברובו עוסק בהעצמה נשית. בעובדה זו כשלעצמה אין כל רע, כמובן. מעט העובדות הידועות על מינה ברנייס אכן מגבות את התאוריה לפיה הייתה אישה אמיצה ונטולת פחד. אבל כשמתיימרים לעטות אצטלה של מסמך מהותי, שנועד לשפוך אור חדש על חייה של אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה המודרנית, לא נותר אלא להתייחס לספר זה כאל רומן רומנטי משופר. ככזה הוא לא רע, אם כי אפילו בקטגוריה הזו היו טובים ממנו.
349 עמודים, הוצאת אחלמה / תרגום: ליאת פלן-לברטובסקי