"האמת היא לא החברה הכי טובה של האדם", קובע דן רומנו, גיבור "ניסויים בחיי משפחה", ספרו החדש של שי גולדן. קובע ומרחיב: "האמת היא האויב המסוכן ביותר שלו... אמור אמת לאימא ואבא, ולמורה בבית הספר, לכומר, לראש העיר, למלך, לאלוהים. ספר להם את האמת, בני היקר, כדי שהם יוכלו לשלוט בך באמצעותה. הם ימכרו לך בתמורה בולשיט שהאמת משחררת. האמת לא משחררת. האמת מפשיטה, חושפת, מחלישה, משאירה אותך בלי קלפים ובלי שריון. האמת שולחת אותך למלחמה מתוך ידיעה שלא תחזור ממנה חי... השקר הוא חברו הטוב ביותר של האדם. הסוד הוא האח הגדול האמיתי... המתודיקה שלי אומרת שכל עוד אתה מסוגל לחיות בשקר בלי להיתפס, אין שום סיבה בעולם להסגיר אותו. אפילו לא אחת טובה".
לאורך כל ספרו השישי של גולדן, דמויותיו מתחבטות בשאלת האמת והשקר, מה מותר להגיד ולחשוב ולבצע, ומה אסור. דן רומנו הוא אלכוהוליסט בן 43, נשוי לענת בת ה-42, מפוטר טרי מחברת המחשבים בה עבד, שמבלה את מרבית שעותיו בחניון של קניון איילון ברמת גן, מעשן ושותה את עצמו לדעת. הוא לא מספר לאשתו על המציאות החדשה, וכך גם לא לבתו, רונה בת ה-14. הזוג הנשוי אף לא מספר לנערה המתבגרת כי הנישואים שלהם מתפוררים והגירושים הם רק עניין של זמן, אולם בשלב מסוים, הנערה מבינה. בשלב מסוים כולם מבינים הכל, כולם מרכיבים לעצמם את האמת בראשם, שלעתים תואמת את השקר ולעתים לא.
הספר מתחיל מיד בנקודת הקיצון הגירושים המתקרבים, הפיטורים, היחסים המעורערים בין גבר ואשה, גבר ובת, אישה ובת ומשם שלוש הדמויות המרכזיות מחליקות במדרון שבסופו תהום. מדי פרק לוקחת דמות אחרת פיקוד על מלאכת הסיפור, סגנון שלעיתים תורם לחוויית הקריאה ולעיתים קרובות יותר מציב מעין היררכיה של מספרים מוצלחים יותר ופחות. במקרה של גולדן, דמות הבעל ששרטט היא האותנטית והטובה ביותר, ועל כן הפרקים מפיה הם הטובים ביותר. "הייתי גרוע בעינוי בעלי חיים, בהסבת כאב לזולת ובהימנעות מפני מחלת הדיכאון", מספר על עצמו דן, טיפוס נרגן עם מעט מאוד סבלנות לזולת, לעולם החדש ולבורגנות המבוססת. "אם היה בידי הייתי בורא מחדש את העולם בלי חשמל, אינטרנט, נייר פרגמנט ואנשים", הוא מעיד על עצמו.
דמותה של רונה, לעומת זאת, קצת פחות אמינה. בנקודה אחת, למשל, היא מספרת שאם לוחצים לגברים על נקודות החולשה "הם מתפרקים, פשוט הופכים לצל של עצמם... ואז קל להפעיל אותם ולגרום להם לעשות בדיוק את מה שאת אומרת להם לעשות. הבנתי את זה באותו הרגע. באינסטינקט. אפשר לקרוא לזה "אינסטינקט הישרדותי"" (כמה נערות בנות 14 אתם מכירים שיודעות להשתמש במושג "אינסטינקט הישרדותי"? לעיתים, דומה כאילו בתרבות הפופולרית הגאון האמיתי יהיה זה שירכיב ספר או סרט עם דמות של ילד או נער בעל תחכום ממוצע בלבד, חוכמה ממוצעת, בדומה לשאר שכבת גילו).
כמו הוריה, גם רונה עוסקת ללא הרף בסקס: אם היא לא מקיימת יחסי מין ברגע נתון, היא חושבת על האקט. העיסוק האובססיבי של דמויותיו של גולדן במין מרגיש כאילו נועד לזעזע במעט. "נקבות מספרות אחת לשנייה הכל על סקס", אומר דן, וחושף בעיה נוספת בספר: הרצון הכמעט מלאכותי וכוחני להפוך את הסיפור לגדול יותר, אנלוגיה לכל חיי הנישואים באשר הם, לכל הגברים והנשים והילדים. כשענת מספרת על ההחלטה להביא רק ילד אחד לעולם, היא אומרת: "אני חושבת שהבחירה הזאת היא הצומת שבו מתייצבת כל אישה לפחות פעם אחת בחייה... רוב הנשים ואני סתם אחת, סתם אישה בוחרות כמוני בהווה המעשי על פני העתיד האגדי... אחרי הכל, בדומה לרוב הנשים, אני יותר מעשית מאשר פיוטית". דן נופל במלכודת הזאת פעמים נוספות ("גילי הוזעקה. היא הגיעה ובידיה שקיות מזון. זאת דרכן של נשים לפעמים; כשהן נדרשות להיות משהו אחר מעצמן הרגיל הן עוברות לקנן"), וכמוהו גם רונה: "אולי כל הבנות בגילנו חושבות שאבא שלהן בוגד באמא שלהן. אולי זה קטע כזה של בנות".
ניסויים בחיי משפחה" מספיק מעניין ועמוק בכדי לעמוד בכוחות עצמו ללא היתלות באילנות גבוהים יותר. יש משהו נחמד ומרענן בכך שגולדן לא חוסך מאיתנו דברים, לא מושך זמן הספר מתחיל בסערה, נמשך בסערה, אין תחושה של בזבוז זמן לקראת קונפליקט או שיא ובדרך כלל, על פסקה או פרק שמרגישים קצת לא אותנטיים מחפה משפט מצוין כזה או אחר, שיכול היה להחליף פסקה או פרק שלמים. נניח, כשענת אומרת על דן: "אני יודעת לומר שאני לא אוהבת אותו באותה החלטיות פסקנית שבה אדם מאוהב יודע שהוא מאוהב".
מדי פעם המחבר מרחף מעל הספר וכותב עליו על הדמויות, על עצמו מלמעלה, מעשה מסוכן שדייב אגרס, למשל, הצליח לעשות מצוין ב-"A heartbreaking work of staggering genius" המופתי, אבל כאן מרגיש קצת לא במקום, קצת טרחני ומתנשא. נניח, בקטע שמסופר מנקודת מבטו וקולו של דן, לקראת סוף הספר: "דן, רונה וענת רומנו הם בסך הכל שלוש דמויות שחיות את חייהן מתוך הכרה בכך שהן חשובות, גם אם רק לעצמן, שהן מרתקות, מסעירות, מדכאות ומלאות דרמה, אבל באותה נשימה גם בינוניות, כי כולנו חסרי חשיבות וחיינו נעדרי משמעות רומנטית או עמוקה. המקום שבו אדם מקבל עליו את בינוניותו של סיפור חייו הוא המקום שבו הוא הופך לספרות... האדם שכותב את קולי, למשל, או-הו, איזה סיפור חיים משוגע יש לו. אבל זה לא הסיפור שהוא מבקש לספר. זה סיפור שכבר סופר. הסיפור שהוא מבקש לספר, באמצעותי, הוא סיפור של פן באישיותו שדורש בירור: זה שנמשך לשקר ולכזב וכופר במציאות כמו גם בזהות מתוך חוסר אמון בכוונותיו הטהורות של תסריטאי-העל של החיים: אלוהים וגו'".
אי אפשר שלא להעריך את גולדן על הכנות הישירה, ותהיה מכאיבה אשר תהיה: לא בכל יום נתקלים בספר כל כך כוחני, מלא זעם שהולך ונבנה, משחרר בכדי להיערם בכל פעם מחדש, נטול התנצלויות או מסכות. זה מרשים, ואילו, למרות הכתיבה המצוינת והנקודות הפילוסופיות המעניינות שעולות בנושא החיים והמוות בכלל וחיי הנישואים בפרט, מדי פעם הסיפור כולו מרגיש כמו הסוואה שנועדה להראות עד כמה גולדן חכם ומוכשר עם מילים (והוא אכן חכם ומוכשר עם מילים). והכישרון הגדול לא תמיד מיטיב עימו: זרמי התודעה של הדמויות לעיתים מרתקים אך בו בזמן גם מעט מוציאים את הקורא מהסיפור, מהעלילה הרחבה שלעתים נזנחת שלא לצורך. דומה שעם קצת פחות אגו, יכול היה להתקבל ספר מיוחד ושונה באמת, ולא רק ספר מעניין אך לעיתים מעייף ולא קונסיסטנטי, שרק שואף להיות מיוחד ושונה.
"ניסויים בחיי משפחה" / שי גולדן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 304 עמודים