פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טים ברטון, אתה מפוטר: "עיניים גדולות" מפספס בגדול

      הבמאי שהרגיל אותנו לצפות לאותם טריקים מאז שנות ה-80, קיבל לידיו סיפור אמיתי מרתק, תסריט נהדר ושני כוכבים מהטובים ביותר שיש לתעשייה להציע, ובכל זאת הצליח להוציא תוצאה בינונית לחלוטין

      טים ברטון, אתה מפוטר: "עיניים גדולות" מפספס בגדול

      מרגרט קין הייתה הציירת הפופולרית בעולם, ואף אחד לא ידע את זה. לאורך שנות השישים, ציורי הילדים האומללים וענקי העיניים של קין נמכרו על גבי מיליוני פוסטרים והדפסים, גררו חיקויים והפכו לתת-ז'אנר שלם של קיטש. אלא שלאורך כל התקופה הזאת מי שקיבל את כל הקרדיט על הציורים היה בעלה של מרגרט, וולטר קין, ורק שנים מאוחר יותר התבררה האמת – שמבין השניים, מרגרט הייתה זו שידעה לצייר, בעוד וולטר ידע לדבר ולמכור. על מעריציה של מרגרט קין נמנה הבמאי טים ברטון, ואת ההשפעות של הסגנון שלה אפשר לראות ביצירות שלו. אותו ברטון גם ביים עכשיו את הסרט על סיפורה של מרגרט קין ובעלה, בסרט הכי לא טים ברטוני שהוא עשה מעולם.

      איזה פלא: זה סרט של טים ברטון אבל ג'וני דפ לא מופיע כאן אפילו קצת. הלנה בונהם קרטר נעדרת. עיצוב גרוטסקי ואפל המלא בספירלות ופינות חדות לא תמצאו כאן. מתים חיים וחיים מתים? לא. אפילו הפנטזיה נעלמה: זה הסרט הראשון של ברטון מאז "אד ווד" שמתרחש במציאות שלנו, בלי תוספות. הפרט הכמעט בודד בסרט שנראה קצת ברטוני הוא הפרבר האמריקאי שבו הוא מתחיל, שנראה דומה להפליא לעיירה הגנרית שבה התרחש "המספריים של אדוארד". על נטישת הסגנון הזאת רבים יגידו: הגיע. הפאקינג. זמן. השטיקים של ברטון, חביבים ככל שהיו, מיצו את עצמם כבר מזמן, וההתעקשות שלו עליהם הפכה לבדיחה. עם כל הכבוד, אנחנו לא צריכים עוד סרט שבו ג'וני דפ באיפור פנים לבן מגלם זומבי, או משהו. תביא משהו חדש ותראה שאתה במאי טוב, מעבר לשטיקים. ובכן, השטיקים הלכו. ומתחת להם אין כמעט כלום.

      עיניים גדולות (יח"צ)
      אפילו היא לא מצליחה להציל את הסרט. איימי אדאמס (צילום: יח"צ)

      בסרט מככבים איימי אדמס כמרגרט קין וכריסטוף וולץ כבעלה. שניהם שחקנים נפלאים עם קבלות. וולץ זכה באוסקר על "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", והוא מבדר להפליא גם ב"תיאוריית האפס" ו"הצרעה הירוקה". השחקן הזה הוא קרקס של איש אחד: הוא יכול לספר סיפור לילה טוב או לקרוא רשימת קניות ולעשות את זה מצחיק, מרושע ומבדר. אדמס יודעת לבנות דמויות בעלות עומק ומורכבות במינימום מניירות, היא הייתה נפלאה ב"ספק", "המאסטר", "חלום אמריקאי" ובעצם כמעט בכל דבר אחר שעשתה. ובכל זאת: בסרט הזה, שבו הבמה כולה נתונה לשני השחקנים האלה, הם מצליחים להיות, איכשהו, כמעט בלתי נסבלים.

      וולץ מתמחה בנבלים מקסימים, וזה בדיוק מה שהוא אמור להיות כאן: איש מכירות נכלולי אך כריזמטי שמקסים את כולם. אבל בפועל, וולץ הבלתי מרוסן, שמדבר במחוות תיאטרליות ומוגזמות, פשוט מעצבן; קשה להאמין שהוא היה מסוגל למכור גלידה לילדים, שלא לדבר על ציורים של ילדים עם עיניים גדולות לגלריות לאמנות. אדמס שורדת עם יותר כבוד עצמי, אבל הדמות שלה לאורך רוב הסרט שוקעת לתפקיד האישה הנבהלת, חסרת הישע ופעורת העיניים – דמות נטולת עניין ועומק.

      עיניים גדולות (יח"צ)
      לא כישלון, אבל ציפינו להרבה יותר (צילום: יח"צ)

      כל זה די חבל, דווקא משום ש"עיניים גדולות" הוא בהחלט סיפור טוב. הסיפור האמיתי לגמרי, ישר מהחיים, כולל רגעים שמתחננים שיעשו מהם כבר סרט, והתסריט עושה, ברובו, עבודה מצוינת בעיבוד הסיפור – זאת בניכוי כמה רגעים מגוחכים (ביניהם הרפרנס המופרך ביותר ל"בחזרה לעתיד" בתולדות הקולנוע והעולם החופשי בכלל). סצינת בית המשפט בסיום נותנת לוולץ תירוץ טוב להשתולל, והיא מסיימת את הסרט באקורד מוצלח.

      בסך הכל, "עיניים גדולות" הוא לא כישלון, אלא סרט סביר, אבל מנתוני הפתיחה – הסיפור הזה, עם השחקנים האלה – אפשר היה לצפות להרבה יותר. וכששחקנים טובים עם תסריט טוב מגישים הופעה גרועה, האצבע המאשימה מופנית אל הבמאי. ומכיוון שכאן מדובר ‏בבמאי שסרטיו הלא מונפשים האחרונים היו השטות "צללים אפלים" והשחיטה האכזרית של "אליס ‏בארץ הפלאות", לא קשה לפסוק שטים ברטון הוא האשם האמיתי, ולגזור עליו עונש של הרחקה של עשר שנים ממצלמות קולנוע, עם או בלי ג'וני דפ. ביי טים, זה לא אנחנו, זה אתה.