אלי לולאי עלה לבמה וקד קידה קלה. "איזה כיף לראות אתכם. אתם כל כך יפים, אפילו שאתם בחושך", הכריז בחשש. אחרי כמה שניות של היסוס יצא לדרך ב"בארבי" בתל אביב מופע האיחוד של רוקפור. השיר הפותח, כמה סמלי, היה "מכונת הזמן".
מכונת הזמן הזו קצת חרקה לפני שהחלה לעבוד ללולאי. בכל זאת, עשר שנים בלי ופתאום קאמבק, לא משהו שאפשר באמת להתכונן אליו. בהתחלה הוא רעד, ואפילו לא ניסה להסתיר. את החשש וההתרגשות בקולו אי אפשר היה לפספס. אחר כך בא, שוב באופן סימבולי, "האיש שראה הכול". ככה זה עם רוקפור, כמעט לכל מילה מפעם יש משמעות גם היום. נראה שהבחירה בשירים הללו לא הייתה מקרית. לולאי, בכל אופן, עדיין לא היה במיטבו. "לוקח זמן לעבור מסע עם עצמך לפני שאתה חוזר חזק יותר לעבר שלך", ציטט משפט שאמר לו יובל בנאי.
לקח לו זמן. שני שירים, אם אתם מתעקשים לדעת כמה בדיוק, כי אז הגיע "Oranges" ושם לולאי כבר לחלוטין היה בפנים. מסע הקסם שנקרא "רוקפור 2015" יצא לדרך במלוא הכוח.
נעשה קפיצה קטנה במכונת הזמן ל-2004. אחרי שלולאי לא היה יכול יותר בעקבות המסע הארוך והמייסר בארצות הברית, הוא הכריז על גט מהלהקה, ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום (כמה אנרגיות עדיין יש למתופף המשוגע הזה) ניסו להמשיך לבד, אבל כידוע, מעטים ההרכבים שיכולים לרוץ בלי הסולן שלהם.
במקרה של רוקפור, המודל החדש בעיקר הזכיר בנוכחותו את האיש שלא נמצא שם. בן יצחק לא מחזיק את הלהקה בלי לולאי, ולמען ההגינות יש לציין שההפך לא פחות נכון. מפויסים ובוגרים יותר, בגרסת 2015 הסולן והגיטריסט/זמר הליווי שלו נראו כמו שני אוהבים שהבינו אחרי עשור לחוד שאפשר בכל זאת לנסות שוב את הביחד. השידוך המחודש ביניהם יצר תשוקה גדולה מתמיד. בגיל 47, הקול הרך והייחודי של לולאי משתלב מצוין עם העומק הפסיכדלי של בן יצחק. בהופעה זה בלט במיוחד בביצוע המושלם ל"חור בלבנה", וגם ב"חלקיקי אבק" החדש, שכבר הושק בהצלחה וחורך את הפלייליסט של תחנות הרדיו, וב"נמר של נייר"/"חולות נודדים" (הם עצמם עדיין לא החליטו על השם) היותר חדש, שיר שעל הבמה נערכה לו השמעת הבכורה.
קצת מוזר, אבל חלפו יותר מעשרים שנה מאז יצא "האיש שראה הכל", אחד האלבומים הגדולים בתולדות הרוק הישראלי. הוא גם זה ששם את רוקפור על המפה ועיצב אותה, אחרי "רשת פרפרים" שלא היה מבושל דיו. מה שמעניין במיוחד ב"האיש שראה הכל" ו"בחזרה לשבלול", היא העובדה שאלבומים אלה היו הומאז'ים/קאברים לסגנון הפסיכדליה של הסיקסטיז בארץ ובחו"ל, אבל גם הפכו את רוקפור למה שהיא. הלהקה הושפעה וחיקתה במודע יוצרים אחרים מתקופות אחרות, ועדיין הצמיחה זהות משלה. הטריידמארק הזה בלט גם במופע האיחוד, במיוחד כשביצעו בזה אחר זה את "אבשלום" ו"קח לך אישה". הרגשת שבאורח פלא הם הצליחו ליצור משהו משלהם, בלי לקחת שום דבר מהכבוד והמורשת של שלום חנוך ואריק איינשטיין.
גם התמהיל היה נכון והכיל שילוב מאוזן של להיטים מכל השנים ומכל התקופות. למעט רגעים לא רבים של סטטיות על הבמה ובקהל, אפשר היה להרגיש את החשמל באוויר. אכזבה מינורית הייתה בביצוע לא טוב ל"קטיפה שחורה", לטעמי אחד משלושת השירים הטובים ביותר של ההרכב, אבל לזכותם ייאמר שכמעט בלתי אפשרי לבצע אותו בתנאים הללו. מלבד הקוץ הקטן והלא משמעותי הזה, זו הייתה הופעה מושלמת, שהבהירה כמה העולם ההולך והנעלם של הרוק שלנו זקוק ללהקה כמו רוקפור. לא בכדי הם עלו לשני הדרנים, ונתנו את התחושה שלמרות הביצועים שהגישו, הרבה חומר עדיין מאוחסן בארון.
הבשורה שמביאה רוקפור היא שלא מדובר במופע יחיד. הם לוקחים את האיחוד ברצינות ומתחילים במסע להשלמת עשר השנים החסרות. עכשיו, אחרי שהצליחו להפריד בין טוב ורע, הם דווקא יודעים לאן. נותר רק לקוות שגם ימשיכו לצעוד.
