"אם המופע היה משקה - הוא היה ויסקי שיושן בחביות שאפסנו בהם בעבר אבק שריפה. אם הוא היה זוגיות - היא הייתה מגיעה בתלבושת סאדו לחתונת הזהב שלה. הוא מוות מסוגנן כמו טרנטינו וחיים מטונפים כמו מייק לי".
וואו, איזה קומוניקט! אם התיאור הזה שכתבו יחצ"ני המופע "קברכט" היה ציפור, הוא היה נשר מגולח לבוש בשמלת מלמלה נוטפת קינלי שמתנגש בבלבול בתוך הר של חיבורים לבדיקה בחוג לכתיבה יוצרת. אבל איך אפשר אחרת, כשמדברים על ערב תיאטרון ומוזיקה של שירי ברכט? אתה חייב להרביץ לפחות חמישה דימויים יומרניים עוד לפני שהספקת להסיר מהראש את המגבעת ולהישיר מבט אל המוות המרקד או משהו.
ברור לכל שערב שירי ברכט הוא לא חוויה שמיועדת לקהל הרחב שמחפש בידור תיאטרון נחמד לאמצע השבוע. בטח לא כשמדובר בהצגת פרינג' מינימליסטית באודיטוריום בית אריאלה. לי אישית קשה עם הפרינג' הברכטי הזה מחוות של תיאטרליות מוגזמת כלואות בחללים קטנים ואינטימיים מדי, ועמימות עלילתית כי משהו משהו אמנות. אני רוצה את התיאטרון הגדול שלי על במת ענק עם קונפטי ותזמורת דיסני, ואת הקטן על שרפרף עם מפוחית ודיבור בגובה העיניים. כשהשדים המוכשרים מאוד של "קברכט" מתפתלים על הבמה בפיוטיות עם איפור גרוטסקי על הפנים וזועקים דקלומי שירה כאילו כל חייהם תלויים בכך, אני מפסיקה להקשיב.
אם אתם מחובבי הז'אנר, תמצאו ב"קברכט" את מה שחיפשתם. שילוב של תפאורה עירומה של קרטון ונייר עם משחק מוגזם, וכל הקלישאות המתבקשות: נשים במחוכים וגברים במגבעות, דמות סרקסטית של מלאך המוות שמחזיק גולגולת ומפטפט על האבסורד של החיים (ספוילר: הם אבסורדיים), תיבת נגינה קסומה נוסטלגית, דמות לבנה שאמורה להיות התקווה או האהבה או המוזה מרקדת לאיטה על הבמה. ובין כל אלה, השירים הבאמת יפים ומעובדים היטב של ברכט, על ייאוש ומוות ומלחמה ובגידה וכולי. אני אישית זמזמתי בדרך הביתה בעליצות את "כל העולם הזה רקוב, צריך לברוח בלי לשובבבבבבב". טרי לי לי.
אלא שלמרות ההבטחה של הדמויות בתחילת ההצגה, על כך
שהישן מתערבב עם החדש לכדי משהו יפיפה, כאן אין כל חדש. כל הדימויים והשטיקים שציפיתם למצוא בהצגה כזאת, מופיעים בה בזה אחר זה. הטקסטים לא מחדשים דבר. אין כל זכר לטרנטינו או מייק לי מהקומוניקט. אם אתם אוהבים את ברכט ועדיין מתפעמים מהחיזיון התיאטרלי של מלאך מוות רוקד באלגנטיות לאור הירח, זה יספיק לכם. אם אתם סתם צרכני תרבות סקרניים של המאה ה-21, שהולעטו כבר בדימויים הרבה יותר מתקדמים וקיצוניים מאלה, כנראה שתחניקו פיהוק. הסגנון הברכטי יקשה עליכם להיקשר באמת לדמויות הגרוטסקיות או לווידוייהן על אהבה ובגידה, שהקשר היחידי ביניהם הוא כוריאוגרפי. אם המופע הזה אכן היה ויסקי מיושן, כמו שכתוב בקומוניקט, אז אני מעדיפה דיאט קולה. מהיום, אם אפשר.