אושפיזין גשעפט

למה סיידי קול, גלריסטית ממרכז לונדון, מגיעה להציג את אמניה בתל אביב בזמן שכל אדם שפוי במערב נמנע מלהתקרב הנה? האם היא בעלת תודעה פוליטית בסגנון מעגל המתופפים ומתייצבת בלב הסכנה כדי להפיץ תרבות? האם היא סוג של הרפתקנית, שמקומות נידחים ומאותגרים-בטחונית מגרים אותה? יהיה יותר מדויק להגיד שקול לא התעניינה בחדשות בשנה האחרונה, או שלא הפנימה ממש מה הן אומרות. בזמן שרוב האוצרים ומוסדות האמנות בעולם מעדיפים להחרים אמנות ואמנים ישראלים כי לא מתאים להם לשתף פעולה עם אפרטהייד, קול מיישמת את פרויקט חילופי הגלריות שלה עם עירית זומר, בעלת גלריה זומר. החילופים כללו את הצגתם של אמני גלריה זומר ב"מפקדה" של סיידי קול (כך היא קוראת לגלריה שלה) ביולי ואת הצגת אמניה שלה בזומר.

את פרויקט ההחלפות התחילה קול ב-1998, כשמטרתו לאפשר לה לפעול בתוך מקומות שונים וליצור קשרים הדוקים יותר משנוצרים בדרך כלל, כששולחים את עבודות האמנות בלבד. היא מתנחלת בפועל בתוך גלריה לא שלה ועובדת מתוכה. במקביל, היא מפנה את מקומה ב"מפקדה" לטובת אוצר-אורח. עד כה ביצעה חילופי גלריות עם ה-Modern Institute בגלזגו, ה- Contemporary Fine Arts בברלין, וה-China Art Objects Gallery בלוס אנג'לס.

התערוכה בגלריה זומר חושפת את העובדה שהמניעים שמאחוריה עסקיים יותר מכל דבר אחר. או במילים נורא פשוטות - התערוכה משעממת. חולפים על פניה בדקה, וביציאה נדבק אבק-אדישות קל. אם זה באמת מה שקורה כרגע בסצינת האמנות הלונדונית, אז הבה נתעניינה בסצינת האמנות בקנדהר.

העבודות בגודל מנומס, התלייה מנומסת, הטכניקות מנומסות (רישום סביר, צילום פרונטלי), הנושאים נרקיסיסטיים וידועים מראש (צעירים חסרי מנוח). רק ריצ'רד פרינס האמריקאי, שיכול להיות אבא של שאר האמנים, מעניין.

סיימון פריטון עושה מגזרת נייר מרהיבה וזרחנית של צרעה, WASP באנגלית. איזה משחק מילים דאדאיסטי. גרגור שניידר מצלם בשחור-לבן קטן את החדר שלו. הלן ון-מין מצלמת יפניות צעירות ושמנמנות (לא סקסי כמו שזה נשמע) עושות כל מיני פוזות שאמורות להיות פיסול הגוף האחר ביחס למרחב. זו הדרך הפלצנית להגיד שבא לה להיות במאית ולהגיד לבחורות "תזוזי ימינה, תסתכלי למעלה". אליזבת פייטון רושמת היטב את נסיכי משפחת המלוכה. ג'ים למבי מרים חגורה אדומה לחלל האוויר כמו נחש הודי. מה זה אמור להביע? מה אכפת לי מצרעות וחגורות? מה אכפת לי ששניידר לא סידר את החדר שלו?

בסופו של דבר רוב העשייה שמרנית מאד. הצעירות שלה מתבטאת בעיקר בעיצוב פורטרטים עם סוג מבט, סוג פרצוף דורש סטירה. אולי בהשפעת MTV, אולי בהשפעת מונטאן ורוזנבלום, אצל הרבה אמנים צעירים (בייחוד צלמים אבל לא רק) יש דמויות אנטיפטיות. יש טרנד כזה, שאם הדמות הצעירה מישירה מבט ומשרבבת שפתיים, אז היא מביעה אינדיבידואליזם, שאט נפש ומצוקה. ואם הדמות פשוט בוהה בבהמיות, אז יש לה עומקים פסיכולוגיים וגם אישיו סוציו-אקונומי.

זה כמעט תמיד קורה עם תערוכות קבוצתיות מיובאות – הן מגיעות אלינו כחלקי-עשייה מנותקים, מופרדים מההקשר של מכלול היצירה של האמן ומתנאי הייצור. לא ברור לנו מה עולם הדימויים, התכנים, מה האתיקה והמטאפיזיקה שעומדים מאחורי כל דבר, ואנחנו נותרים עם כל מיני קרעי חומרים, צבעים, צורות. בתערוכה הנוכחית זה בולט במיוחד. רוב העבודות נראות כמו ריפוי בעיסוק, מלאכת יד נרקיסיסטית ומתלהבת, חפצים נאים. אולי יש כאן אמירות נוקבות, אבל חוסכים אותן מאיתנו.