עתיד מזהיר

1. אט דה דרייב-אין התרפקו, נאמר בידיעה היבשה שקראתי אז בשנה שעברה. ארבעה מיני-אלבומים ושלושה אלבומים מלאים מאחוריהם, הכרה והערכה וסגידה מאירופה ויפן ואוסטרליה פתאום מולם, והרבה כסף, סביר להניח, לפניהם. הם החליטו לסגור, מי יודע למה, מי יכול לדעת באמת על מה חבורת אמו-פאנקוריסטים סופר אינטליגנטיים וחובשי תסרוקות אפרו מאחת מנקודות התחת השכוחות ביותר באמריקה חושבים. אני רק שמעתי שהם התבאסו מהמנג'ר שלהם, מחברת התקליטים שלהם, ובסופו של דבר מעצמם.

מהיום שבו יצא ב-2000 אלבומם האחרון, "Relationship of Command", מיליון להקות בארה"ב רצו להישמע כמותם, עוד יותר להקות רצו להיראות כמוהם (עיין ערך הסטרוקס, התסרוקות של), ומספר לא מבוטל של להקות רצו ולא הצליחו להבין על מה דיברו הטקסטים בשירים שלהם. ג'ון וורד, גיטריסט אט דה דרייב-אין, לקח את חטיבת הקצב של הלהקה, פול הינוג'וס שעבר לגיטרות וטוני חאג'ר על התופים, והקים את ספרטה.

ספרטה החליטה לא להפנות גב למורשת של להקת הבית ולהמשיך קדימה תוך כדי שינויים מספר. לכן היא נמצאת בנקודת פתיחה לא ממש נוחה. מה לעשות שמיליון להקות נשמעות היום כמו שיעתוק של א.ד.ד.א, ועד כמה שזה מוזר, גם ספרטה לא יכולה להימלט מהמקום הזה. ונראה גם שהיא לא מנסה, אלא ממשיכה בנונשלנטיות לכיוון שלה, שהוא טיפה פחות כבד, מעט יותר מלודי, ועם מבע פאנק הרבה יותר מוקדם, מבחינת טווח ההשפעות.

כביכול המוזיקה הזאת היא קלה יותר לעיכול, נגישה יותר. הם הולכים להופיע אצל קונאן. אין ספק שבהעמדה מול א.ד.ד.א, היא די מחווירה לעומת ההתפרצויות הראשוניות והמטלטלות של להקת הבית. ואני חושב שזה בא מתוך בחירה. ספרטה אכן נשמעת כמו סיבוב שני של הלהקה העכשיו מיתולוגית ההיא - הגיטרה המובהקת של וורד באמת לא הפכה את פניה, והשירה שלו מפתיעה בדמיונה לזו של סדריק ביקסלר, סולן א.ד.ד.א – אבל המקומות שבהן ספרטה נשמעים פחות מזעזעים וצבעוניים מלהקת האב ויותר כמו להקה "רגילה" בפירוש אינם נובעים מתוך ברירת מחדל מקולקלת. א.ד.ד.א היתה להקה של ההווה, קשה מאוד ובלתי אפשרי להתחרות בזה. ספרטה היא להקה טובה.


2. מארס וולטה היא להקה של העתיד. סדריק ביקסלר והאפרו השני לבית משפחת א.ד.ד.א, עומר רודריגז, נקטו בגישה ההפוכה משל ג'ון וורד – הם פנו לכיוון חדש, המציאו את עצמם בשלישית. לכן הם גם נמצאים בנקודת פתיחה הרבה יותר נוחה. הם קיבצו קולקטיב אמו-רוק-פרי-ג'אז-פסיכדלי קוסמופוליטי המונה את אווה גארדנר (בס), איקיי אוונס (קלידים), ג'ון פיליפ תיאודור (תופים) וג'רמי ווארד (אפקטים), וחתמו בלייבל המגניש GSL. באותו הלייבל חתומה להקת הדאב פיוז'ן "דה פאקטו", פרויקט שבו חברים ווארד, ביקסלר ורודריגז.

באפריל יצא האי.פי הפסיכי שלהם, "Tremulant", הכולל סערה כמו סימפונית של שלושה שירים ב-19 דקות, ומהווה ללא ספק יצירה בפני עצמה, אבל גם סנונית המבשרת על מה שצפוי לבוא מההרכב הזה. הרבה אפקטים, הרבה גיטרות שעברו מדורי גיהנום ובירוקרטיה והרבה תחושה כללית של חלל עמוק 9. מצחיק איך פתאום באמצע החיים יוצא החוצה הפינק פלויד של גיל 14, משולב עם האפקס שהם רק התחילו לשמוע בזמן האחרון.

שלא ממש כמו אחותה, מארס וולטה מנסה לפרוץ גבולות, להתפוצץ בחושניות. היא עומדת במקום האקספרימנטי המסוכן שבו פוטנציאל העניין חופף לאפשרות של שיעמום. נחכה ונראה מה יהיה באלבום המלא. את האי.פי תורידו בינתיים מהאינטרנט.

שתי הערות:

1. פעם היה אודיוגלקסי. זה היה המקום הכי טוב להוריד בו שירים ואלבומים באינטרנט. היום אין, אז התוכנה הכי טובה בינתיים להורדה של מוזיקה היא סולסיק (Soulseek), ויש גם נקודה ישראלית – כתב אותה אחד משלנו, ניר ארבל. כמובן שאני ממליץ להוריד רק אלבומים שאינם מגיעים לארץ.

2. אלבום שלא מגיע לארץ לדוגמה הוא "Good Health", שיצא באפריל ומהווה את הבכורה של פריטי גירלס מייק גרייבס (Pretty Girls Make Graves). הם קרויים על שם שיר של הסמיתס, הם מגיעים מסיאטל, ואם קראתם עד הסוף את כל זיוניוני השכל על א.ד.ד.א וגרורותיה, אז מגיע לכם שתשמעו אותם. האמו שלהם מבוצע וכתוב כהלכה, מושפע גם פוגאזי וסליטר-קיני, ולפרקים מזכיר לטובה את א.ד.ד.א עד שזה כואב, אבל החידוש הוא בזמר - שבמקרה הזה הוא נקבה בשם אנדריאה זולו. שירים מעולים, והצעקות שלה ממש מזכירות לי לפעמים את התקופה הבועטת של הספייס גירלז, שזה באמת מעצים את החוויה.