תיק מסעודה

ערוץ 2, שהמציא לשימושו הפרטי את מסעודה משדרות - הסמן הפוליטי-תרבותי-תקשורתי המרכזי של התקופה – העלה אמש תרומה למאבק על הזהות המזרחית: שני פרקים ראשונים מתוך סרט התעודה הלוחמני של דוד בן-שטרית "רוח קדים – כרוניקה מרוקאית". מסעודה משדרות, התווית הצינית שהדביקה קשת של אלכס גלעדי, אי-שם באמצע שנות התשעים, לאוכלוסיה שלמה ולא הומוגנית, מקבלת מנחה חד-פעמית זו, מוצאי יום הכיפורים תשס"ג, מקשת של אורי שנער. האירוניה של ההיסטוריה. עכשיו, שנים לאחר שאדוני ערוץ 2 ניסחו עבורה את זהותה, מסעודה משדרות מתבוננת בזעם המזרחי שניבט מהמסך ואומרת לעצמה: "זה לא אני. אני זה כפיים אצל פרנס וצחוקים אצל טופז. אני מעבירה ערוץ".

ועם זאת, את הקרנתו של הסרט בערוץ 2 השבוע יש לראות בהיבט נרחב יותר. זהו הביטוי הגלוי ביותר שזוכה לו רנסנס "הבעיה המזרחית" בחיים הציבוריים כעת. כמו בסנכרון מלא עם שחרורו של אריה דרעי מכלאו, פושט הדיבור המחודש על מקומה המוקצה של המזרחיות בתוך הסבך הישראלי: ספר בשם "המזרחים בישראל" חושף מנגנון ממשלתי גזעני להחריד, שמראשית ימי המדינה פעל להפרדה גיאוגרפית ומעמדית בין עולי מדינות ערב ואשכנז; הגליון האחרון של כתב העת האקדמי "תיאוריה וביקורת" מקנה ממד קולוניאליסטי לטיפול הישראלי במזרחיות; מוסף "הארץ" הקדיש בתחילת אוגוסט כתבת שער לנושא המהפכה העממית שמבשל הדור השני והלא נחמד של הפנתרים השחורים; ומעל כל זה נישא בגאון ערוץ הדגל "בריזה", נטול האשכנזים, שבשבוע שעבר העניק במה באווירה תומכת ונלהבת לאריה דרעי ומלחמתו בלבנים. למי שישן - ואדי-סאליב שוב על המפה.

תרומתם המרשימה של בן-שטרית ו"רוח קדים" לנושא, היא תרומה רגשית יותר מעניינית. הסיפורים האישיים הנוגים שמגוללים המרואיינים, שפעם היו רק מובסים והיום הם מובסים אבל קצת אירונים – הסיפורים שלהם מעוררים הזדהות מיידית, טוטאלית, הרבה יותר משהם חולקים פרטים חדשים לגבי אפליית דור הוריהם והם עצמם. שלמה בן-עמי, אריה דרעי, ראובן אברג'ל, סמי שלום-שטרית, עזר ביטון ועובד אבוטבול – זאת העוצמה הבלעדית של הסרט. אנשים. בן שטרית ביקש שאופן המבע שיעצב את סרטו יהיה ישיר. אנשים שמדברים ארוכות אל המצלמה. אנשים שדבריהם מזעזעים את המצלמה. כל השאר הוא כביכול בונוס: קטעי ארכיון, טקסטים נוקבים וצלילי מוזיקה ערבית. אבל לא סתם בונוס, אלא "ביי-בונוס": מנגנון הפעולה של הסרט יוצא מתוך הנחה כי צופה שבולע את הגלולה המרה (מונולוג קורע לב), בשל יותר לקליטתן של הפרשנות וההיגד – קרה פה משהו נורא, בין טרגדיה לשואה.

כתב האשמה הזה, כחלק מהתעוררותה של הרוח המזרחית כנגד הממסד בימים אלה, מעודד מחשבה. דווקא עכשיו. כי מבחינת תכניו ומסריו הפרויקט הסינמסקופי הגדול של בן-שטרית יכול היה להיעשות גם לפני עשור, גם לפני שערוץ 2 בכלל נהגה. לא נפל דבר מה דרמטי במסגרת הנרטיב האשכנזי-מזרחי מאז המהפך. להפך. האם לאורנה בנאי יש היום בעיה מזרחית? והאם אמנון לוי סובל מקיפוח? ושרית חדד? ואייל גולן? ופואד? מה שקרה בכל זאת בשנים האחרונות, ולא במנותק, הוא שנזכרנו לפתע שעל הדרך לגן עדן, קיפחנו את מזרחיותו ושללנו את קיומו של עם אחר, אשכנזים ומזרחים ישראלים כאחד. עכשיו המזרחי המקופח הההוא דורש מאיתנו בצדק רב את זהותו וארצו חזרה, ועל פי הסטראוטיפ המוכר, אמור המחנה המזרחי לשתוק ולהצטרף בחדווה לאומנית אל המערכה נגד האויב הערבי האכזר. מן הסתם רובו עושה כך, כחלק מהרוב הישראלי, בעוד האליטות הן שנוגשות בממסד.

"השמאל הישראלי הוא תופעה כל-כך פרוורטית," מבאר בבהירות שלמה בן-עמי בסרט ברגע כמעט בודד של אנליטיקה טהורה, "תופעה כל-כך מעוותת, כל-כך א-היסטורית, שלא שייכת לזרם של ההיסטוריה, שמחאה חברתית היא לא חלק אמיתי מהתרבות שלו... לכן פועלים עמלים, דלי הארץ שמתקוממים, זה משהו שהוא מחוץ לשיח הציוני. התרחשה טרגדיה שעד היום לא הצלחנו לפתור אותה והיא שהשמאל הישראלי לא הסתדר עם הפועלים... נכנס לבלבול כשהגיעו קליינטים אמיתיים של שמאל... כי כל מרידה היא מרידה נגד הממסד. הבעיה של השמאל הישראלי שהוא נולד כממסד... לכן הם הלכו לימין, לש"ס ולבגין. מתוך הפרדוקס הנורא הזה נבנה כאן ימין המוני בארץ. בלי זה לא היה כאן ימין המוני."

כדאי לזכור מי הם הכוחות הנוספים שנוגשים בימים אלו בממסד. לא רק בן-עמי, אינטלקטואלים ועיתונאים מזרחים נוספים הנמנים על מחנה השלום והסרבנות יודעים לספק הסברים שונים על הקשר ההיסטורי, האירוני והגורלי, שנרקם בין הימין הפוליטי והמזרחים. יהודה שנהב, עורך "תיאוריה וביקורת" ואחד מעורכי "מזרחים בישראל", קבע בראיון ל"מעריב" כי מדובר באקט של התגוננות של החברה המזרחית מפני זיהוי עם הערבי. תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה היא אחת: תמיכה רחבה בתנועה הלאומית שמשתקת את היכולת להגיע להסכמה עם הצד השני, שמשתקת את היכולת לצאת ממציאות של ערי פיתוח נחשלות ומפעלים סגורים. גם המסקנה היא אחת: כל עוד לא יתרום המקופח המזרחי לשחרורו של המקופח הערבי ממצוקת הישראלים, לא יוכל הוא להשתחרר ממצוקת האשכנזים.