פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רעש רקע: "פאניקה" היא קומדיה סתמית ללא ערך מוסף

      שישה אנשים בוגדים ומרמים זה את זה על הבמה בקומדיה החדשה, אך כולם עושים זאת כמעט באדישות ומבלי לגרום למישהו מהצופים להתרגש מהגילויים המסעירים. כך הפכה "פאניקה" לבזבוז זמן

      ההצגה "פאניקה" (יח"צ , ג'ראר אלון)
      חושפים ונחשפים (צילום: ג'ראר אלון)

      מאמן הכדורגל המנוח דוד שווייצר טבע פעם את הביטוי "כולם עובדים על כולם". מאז הפך המשפט המפורסם לנחלתם של פרשנים מכל התחומים בבואם לתאר מפגנים של עסקנות, קומבינות ומאבקים לא ברורים שהניזוק היחיד בהם הוא האזרח הקטן. זוהי נקודת מבט מאוד ביקורתית כשהיא מתייחסת לתאגידים גדולים או לעסקנים, אבל מה קורה כש"כולם עובדים על כולם" הם בסך הכול שישה אנשים שנמצאים בחדר אחד? במקרה כזה העניין הופך לפארסה של ממש. ופארסה היא בדיוק ההגדרה להצגה "פאניקה" של המחזאי הבריטי רובין האודן, שעלתה לאחרונה ב"הבימה" בבימויו של אלון אופיר.

      התקופה היא שנות ה-20 העליזות והמתירניות. קלאריס (איילת רובינסון) מקווה שבעלה רוג'ר (נתי רביץ) ייצא כבר ל"נסיעת העסקים" שלו, כדי שתוכל לבגוד בו עם המאהב הצרפתי שלה רובר (יואב דונט/רוי מילר). היא משתפת במזימה את איש סודה, מעצב הפנים הגיי רודני (עמי סמולרצ'יק). רוג'ר, מצדו, מנהל רומן עם דייזי, חברתה הטובה של קלאריס (טלי אורן) מאחורי גבו של בעלה (קובי מאור). צירוף מקרים מוזר מפגיש את כל השישה בביתם של קלאריס ורוג'ר וההמשך, אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם, מהול ברצף של טעויות, מבוכות ואין ספור עימותים, כשכל אחד מנסה להסתיר את האמת ואגב כך חושף את רעהו.

      המחזה נפתח במוזיקת שנות ה-20, שמעידה על רוח התקופה – מתירנית ומשוחררת אפילו בקנה מידה של היום. מיד לאחר מכן אנו נחשפים לתפאורה יפהפייה אך מבולגנת, כזו שמזכירה את הימים המוקדמים של הקולנוע הצבעוני. הגוונים חזקים וניגודי הצבעים בולטים, החוש האופנתי של המשתתפים מזעזע. האודן אינו מסתפק במראה עיניים ומוסיף גם אלמנט ורבאלי – הדמויות כל הזמן מזכירות שבבית יש את "החדר הצהוב/הכחול/הסגול", והכול כדי ליצור קקופוניה ויזואלית שתלבה עוד את אש האנרכיה שמשתלטת על הבמה.

      ההצגה "פאניקה" (יח"צ , ג'ראר אלון)
      כולם עושים את העבודה, אבל לא יותר מזה (צילום: ג'ראר אלון)

      חוסר ההרמוניה הבולט לעין הוא רק ההתחלה. הטעויות מתחילות בכמה פתיתים קטנים של שלג ומתגבשות לכדור ענקי שרק הולך וצובר תאוצה. מטבעות הלשון, מסימני ההיכר של הז'אנר, צצים פה ושם (אם כי בלי תחכום יוצא דופן) ובאופן כללי, המחזה מתובנת לפי כל הכללים של פארסה. זו גם הבעיה המרכזית שלו – הוא מעובד בדיוק לפי הספר ומספק את מה שציפו ממנו, לחלוטין חסר נשמה. השחקנים עושים את המוטל עליהם ולפעמים גם טועים וצוחקים ספונטנית, מה שמוסיף דובדבן לקצפת הפיאסקו, אבל המחזה מתחיל ומסתיים באותה נקודה – אף לא טיפה אחת מהמבוכה, כביכול, על הבמה עוברת לקהל. רמת ההזדהות עם הדמויות מתחילה ב-0 וכזו היא גם נשארת בסיום. קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה הנבגד של דייזי, הוא אחת הדמויות האחרונות שנכנסות לבמה. הוא מראה איכויות סלפסטיק לא רעות בכלל, אבל גם ההתעלות היחסית שלו אינה מעניקה השראה רבה מדי ולא לוקחת את ההצגה צעד קדימה.

      אפשר לטעון שזהו תפקידו של תיאטרון מסוג זה – הוא בא לבדר ולא לרגש – אך לטעמי זוהי טענה שאינה מחזיקה מים. לו הייתה בין הדמויות אחת שגורמת לצופים לזוז בכסא בחוסר נוחות, דיינו. האמת המרה היא שהאדישות משתלטת מהדקה הראשונה ולא מרפה, עד כדי פיהוק מתמיד. מה עשו אופיר והשחקנים לא נכון? זהו, שלכאורה הם את שלהם עשו והכול בוצע אחד לאחד, רק שנראה שמלכתחילה אין להם סיכוי לנצח. גם אם כולם עושים את מלאכתם על הצד הטוב ביותר, השלם במקרה הזה קטן בהרבה מסכום חלקיו, כשהאודן לא סיפק כלים שירימו את המחזה הזה למקום טוב יותר.

      בסופו של דבר, "פאניקה" מייצרת אפקט של סדרה קומית ששמים ברקע כדי לשבור את השקט בבית. אין לה ערך מוסף, היא לא מצליחה לפרוט על מיתרי הרגש, ולו המינוריים שביותר, ובאופן כללי מרגישה כמו שעה וארבעים של בזבוז זמן, שממנו צומחת פה ושם הבלחה של חיוך. לא יותר מזה.