וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הסופרת קלייר קנדל: "הייתי מזועזעת מהאופן שבו מתייחסים לקורבנות אונס"

19.1.2015 / 12:28

בריאיון מיוחד מספרת הסופרת הבריטית על האגדות האפלות והמקרים האיומים שהובילו אותה לכתוב את ספרה החדש, המותחן הפסיכולוגי "הספר הזה הוא עליך", על ההשוואות ל"נעלמת" ועל האופן שבו המערכת נוהגת בקרבנות אונס

קלייר קנדל. פייסבוק, צילום מסך
קלייר קנדל/צילום מסך, פייסבוק
קנדל: "קראתי דיווחים בעיתונים מבתי משפט, והייתי מזועזעת מהאופן שבו מתייחסים לקורבנות של פשעים אלימים, ובמיוחד של אלימות מינית. אני לא יודעת איך זה בישראל, אבל בבריטניה הן נדרשות לתת עדות וכשהן שם על הדוכן, מתנהגים אליהן כאילו הן הפושעות"

מה קורה כשאומרים 'לא' לגבר הלא נכון? יש משהו מעט מקומם בשאלה הזו, המתנוססת מעל כריכת "הספר הזה הוא עליך". הלא זו שאלה שהתשובה היחידה עליה צריכה להיות "שום דבר, הוא פשוט קם והולך". אבל זו לא המציאות, ועד שהיא תשתנה תמשיך השאלה הזו למכור ספרים, לעטר את העטיפות כמו מזהירה מראש מפני התרחיש הגרוע ביותר שעלול להתפתח מסיטואציה שגרתית לכאורה.

"אני חושבת שרוב בני האדם, גברים ונשים, מקבלים מתישהו תשומת לב שעלולה להיות לא נעימה, מערערת. תשומת לב שהם לא מעוניינים בה. במרבית המקרים, לשמחתי, מי שאומרים לו 'לא' יבין והכל יהיה בסדר. אבל לפעמים זה לא המצב", מסבירה קלייר קנדל, מחברת "הספר הזה הוא עליך", ומי ששואלת בו את השאלה המדוברת ועוד כמה נוספות. בשיחת טלפון מלונדון היא מספרת בקול עדין ומבטא בריטי מנומס מה גרם לרומן הביכורים שלה להיות מעשייה כל כך אלימה וקודרת. "רציתי לבדוק מה קורה כשלוקחים חוויה כזו למקום קיצוני, שהוא למעשה הטרדה".

מה הביא אותך לכתוב על המקום הזה?
"אם אני הולכת אחורה, זה התחיל כנראה באגדות שקראתי בילדותי, ושאני ממשיכה להתעניין בהן עד היום. אני עדיין מופתעת שסיפורי האגדה הללו כל כך אפלים וטורדי מנוחה, והם בעצם מזהירים מפני העולם והסכנות הטמונות בו. אני חושבת שכבר כילדה זיהיתי את האלמנטים האלו, וכסופרת גיליתי שההשפעות האלו מוצאות את דרכן לכתיבה שלי בשלב הרבה יותר מוקדם ממה שאני מסוגלת לזהות.

"ישנו גם רומן שקראתי בשנות העשרים המוקדמות לחיי, 'קלריסה' מאת סמואל ריצ'רדסון. הוא נכתב במאה ה-18 והוא בלי שום ספק הספר האהוב עליי. הוא מספר על אישה צעירה שנרדפת בידי גבר - שבואי נאמר שהוא אוהב אותה, למרות שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה אהבה - עד למצב שחירותה נלקחת ממנה לחלוטין. הספר הזה נשאר איתי גם הודות לסגנון בו הוא נכתב: בגוף שני, כחלופת מכתבים.

"חשבתי המון על אותם סיפורי אגדה ועל 'קלריסה', ועל איך אפשר להפוך אותם לרלבנטיים, לעגן אותם במאה ה-21. האם הסיפורים האלו עדיין משמעותיים? אם נספר אותם עכשיו, איך הם ייראו?"

את התוצאה אפשר לקרוא ב"הספר הזה הוא עליך". גם הגיבורה שלו היא קלריסה, פעם דוקטורנטית וכיום מזכירה במחלקה לספרות באוניברסיטה בעיר הבריטית באת'. היא בסוף שנות השלושים לחייה, ובן זוגה, ממנו לא הצליחה להרות, עוזב אותה לטובת משרה אקדמית נחשקת בקיימברידג'. היא לבד, ולא במקרה היא הופכת לקורבן עבור רייף, מרצה במחלקה בה היא עובדת. אחרי שבילו לילה אחד ביחד הופך רייף לכפייתי, עוקב אחרי קלריסה, שולח לה מתנות מפוקפקות ומטריד אותה באופן המבעית ביותר של המילה. כשהיא מזומנת להיות מושבעת במשפט בעיר סמוכה, קלריסה מברכת על ההזדמנות שנקרתה בדרכה להיות רחוקה מהמטריד שלה, אבל מקרה האונס האלים הנדון בבית הדין משמש כמראה לסיפור האישי שלה.

"קראתי דיווחים בעיתונים מבתי משפט, והייתי מזועזעת מהאופן שבו מתייחסים לקורבנות של פשעים אלימים, ובמיוחד של אלימות מינית. אני לא יודעת איך זה בישראל, אבל בבריטניה ובהרבה מדינות אחרות זה המצב. הן נדרשות לתת עדות וכשהן שם על הדוכן, מתנהגים אליהן כאילו הן הפושעות. לא יאומן שזה קורה במאה ה-21. כשכתבתי את הספר חשבתי גם על תמלילים של כמה משפטים כאלו שקראתי, כמו למשל מקרה מאוד מפורסם של כנרת שהתלוננה על התעללות שעברה כילדה. העדות שהיא נדרשה לתת היתה כה טראומטית עבורה, עד שהיא שמה קץ לחייה. הנאשם אמנם הורשע במשפט, היא כנראה היתה במצוקה מההאשמות שהיא ספגה, על כך שהיא משקרת ומטעה את בית המשפט. הקושי הזה בלהשיג צדק, שהרבה אנשים נתקלים בו, זה משהו שרציתי לחקור".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
מתוך כריכת הספר/מערכת וואלה, צילום מסך
קנדל: "הגיבורה רואה איך המערכת המשפטית מביישת את העדים, את הקורבנות, והיא בעצמה מתביישת, ומרגישה שמה שקורה לה קורה באשמתה. תחושת הבושה הזו חשובה, ואני חושבת שזה הריאליזם הפסיכולוגי שהספר מבקש לעסוק בו"

מה משך אותך לז'אנר המותחן הפסיכולוגי?
"היה לי סיפור שרציתי לספר, ורציתי לספר אותו בצורה הטובה ביותר, לעשות את מה שהכי טוב בשבילו אותו סיפור. המותחן הפסיכולוגי מכיל אותו באופן מושלם, כי הוא מאפשר לקוראים להשיג אינטימיות עם החומרים, כאילו הם בעצמם חווים את אותן חוויות באופן מאוד אינטנסיבי. לדעתי זו הסיבה בעיקרה נמשכתי לסוגה הזו, היא פשוט התאימה לסיפור באופן הכי טבעי.

"רציתי שהקוראים ירגישו כאילו שהם קלריסה, עד כמה שספר כתוב יכול לאפשר זאת, ירגישו שהם בנעליה. מה שנהדר בגוף שני - 'זה אתה. ודאי שזה אתה. זה תמיד אתה' - זה שאנחנו לא רק קלריסה, אלא באופן מטריד, אנחנו גם רייף. הקוראים הם גם ה'אתה'. זו תחושה מערערת שמותחן פסיכולוגי יכול לספק.

"לא קראתי את 'נעלמת' או 'לפני השינה' אלא רק אחרי שסיימתי לכתוב הספר. כנראה שיש משהו באוויר שמביא לעיסוק במערכות יחסים בעייתיות. הספרים האלו, כמו גם זה שלי, עושים שימוש בתבנית של יומן. גם הם יוצרים תחושה של שעון מתקתק ומתח שרק הולך ומתעצם. אלו דברים שמותחנים פסיכולוגיים מיטיבים להשיג, וזה מה שניסיתי להשיג גם ב'הספר הזה הוא עליך'".


איך באמת את מרגישה עם ההשוואות האלו?
"אני מעריצה את 'נעלמת', אני חושבת שהוא מצליח להשיג בעלות על הקוראים שלו. זה משהו שניסיתי להשיג בספר שלי: רציתי שהוא יהיה ממכר, שהקוראים יהפכו עמוד אחרי עמוד, ו'נעלמת' אכן עושה את זה. אם ההשוואות האלו משמעותן שגם 'הספר הזה הוא עליך' משיג תוצאה דומה, אז אני מודה למי שחושב כך".

"הספר הזה הוא עליך" מצליח, רוב הזמן, לייצר את הבעלות הזו שקנדל מדברת עליה. תחושת הדחיפות חזקה עד כדי כך שלפעמים מתעורר הצורך לתפוס את קלריסה בכתפיה, לנער אותה ולצעוק "למה את לא מתלוננת עליו כבר?".

"זו שאלה שקוראים רבים שואלים את עצמם, וכמובן שהשקעתי בה מחשבה רבה. אולי אם היא היתה דמות אחרת, מישהי אחרת. אבל רציתי שהיא תהיה מישהי רגילה. מישהי, שבדומה לדמות מהאגדות, היא מאוד מחונכת ויודעת איך להתנהג. זו אחת הסיבות שהיא לא פונה לעזרה, היא פשוט לא רואה את עצמה כגיבורה, היא לא לארה קרופט או משהו, היא בסך הכל מזכירה שרוצה לחיות חיים נורמליים.

"יש כאן גם מימד של ריאליזם. 'הספר הזה הוא עליך' הוא מותחן פסיכולוגי, אבל בעיני הוא גם רומן ריאליסטי מאוד על הטרדה. ז'אנר המותחן מאפשר לטפל בבעיות אמיתיות, אבל האלמנט הריאליסטי של הספר והנושא בו הוא עוסק גרמו לי לנסות ולהישאר נאמנה לאמת, כלומר למה שהיה קורה לו אדם מן השורה היה נאלץ לעבור חוויה כזו.

"אם חוקרים מקרים קודמים של הטרדות מגלים שברובם הקורבנות יחושו שהן לגמרי לבד. הן מבינות שהמשטרה רוצה לעזור, אבל אין להם מה לעשות כל עוד אין תשתית ראייתית מוצקת. גם קלריסה מרגישה שהיא בודדה. אני מבינה שהקוראים מתוסכלים מכך שהיא לא קוראת לעזרה, ובמובן מסוים זה משהו שרציתי שהספר יעשה. עם זאת, אני חושבת שהתסכול לא צריך להיות מופנה כלפי קלריסה, אלא כלפי הנסיבות".

הוא מופנה בעיקר כלפי המערכת.
"קלריסה חווה את המערכת הזאת במשפט בו היא צופה. היא רואה איך המערכת המשפטית מביישת את העדים, את הקורבנות, והיא בעצמה מתביישת, ומרגישה שמה שקורה לה קורה באשמתה. תחושת הבושה הזו חשובה, ואני חושבת שזה הריאליזם הפסיכולוגי שהספר מבקש לעסוק בו.

"נרטיב כזה, של קורבן שמפחדת לדבר ומפחדת לשתף, וחשה תחושות עמוקות של בושה… זה לא אמין שמישהי במקומה של קלריסה היתה מתלוננת. בבריטניה, מבחינת החוק לפחות, דברים מתחילים להשתנות לטובה. אבל יש לנו עדיין דרך ארוכה".

קלריסה משמיעה לדעתך את קולן של נשים במצבים דומים?
"זה לא מה שתכננתי מראש לעשות, אני לא פוליטיקאית, לא עורכת דין, שוטרת, עובדת סוציאלית… הקולות שהאנשים בתפקידים החשובים האלו משמיעים שונים לחלוטין מקול של סופרת. אבל מאחר וכתבתי על הנושא הזה, אם אנשים ירגישו שהספר מדבר בשמם, זו תהיה התגשמות של דבר שקיוויתי לו. בימים אלו הספר יוצא בכריכה רכה בבריטניה, ואל תוך המהדורה הזו הכנסנו רשימת של מקומות שמי שזקוק לעזרה יכול לפנות אליהם".

אם לחזור לנושא האגדות - מה עמדתך בנוגע לסוף הטוב ול"באושר ועושר"?
"קשה לדבר על סוף הספר מבלי להסתכן בספוילרים, אז בואי רק נגיד שמאחר והנושא עצמו קשה ומאוד רציני - קלריסה עוברת זוועות מחרידות - אני חושבת שלא הייתי נשארת נאמנה לסיפור לו הענקתי לה "סוף טוב" במובן הקלאסי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully