"השיגעון הוא מוטיב שמעניין אותי, אני מניח שאני קצת לוקה בו"

אמן הקברט המוכתר אמנם עזב את הארץ לפני כ-20 שנים, אבל המציאות הישראלית משפיעה מאוד על יצירתו. עם צאת הסרט "הגננת", בו הוא מככב, הוא מסביר מה הקשר בין דודו טופז לאבשלום קור

  • המוכתר
  • הגננת
יח"צ - חד פעמי

"בראשי אני כוכב/ מביט במראה ונעצב/ איך זה שהקהל אותי עזב/ ואני הרי כוכב/ מעין דודו טופז/ שמע, המופע אתמול היה פגז!/ מי אני?/ מעין גילה אלמגור/ תרבותית, אני גיבור/ מעין ציפי שביט/ אני כל כך קשה לי להחליט/ בראשי אני מושא לגאווה/ אך בבואתי חיוורת בחלונות הראווה/ ואני נראה זוועה/ מי אני?/ מעין מושיק טימור/ ירוסלב יעקובוביץ'/ ששי קשת/ אבשלום קור/ שאלוהים לי יעזור"

(מתוך השיר "מי אני?!" של המוכתר)

עוד בוואלה! NEWS

רגע לפני שאנחנו זקנים: יש משהו אחד שממש חייבים לדאוג לו

לכתבה המלאה
"יש לי פחות ופחות סובלנות לטמטום חסר אסתטיקה בעולם הפוליטי בארץ". המוכתר (צילום: באדיבות המצולמים)
"בשנות ה-90 לא היו לי ספקות ולא היו לי שאלות. האמנתי באופן מוחלט בעולם שיצרתי. היום אני מפקפק בכל דבר, יותר מדי"

אירועים אקטואליים בוערים בישראל השפיעו לא פעם על יצירתו של המוכתר, למרות שעזב את ישראל לפני כעשרים שנים. בתקופת האינתיפאדה הראשונה כתב את "שומר ציון", ההלם מהלינץ' ברמאללה בתחילת האינתיפאדה השנייה היה אחד הגורמים שהיו אחראים לחזרתו לכתיבה בעברית ולפי ריאיון שהעניק לפני כשנתיים, הכאב מרדיפת הממשלה אחר ילדיהם של מהגרי העבודה הזרים היה הגורמים לשובו לישראל. "הרבה ישראלים שחיים בחו"ל נוטים להיות סקרנים לגבי מה שקורה בארץ, בעוד שמי שחי בארץ נמצא ברוויה מסוימת ממה שקורה", הוא אומר. "מצד אחד, האירועים שקורים בארץ מאוד מעניינים אותי. מצד שני, יש לי פחות ופחות סובלנות לטמטום חסר אסתטיקה ואני מרגיש שזה מה שקורה בעולם הפוליטי בארץ. הטמטום הגיע לרמת שפל כזאת נמוכה בארץ והשחיתות הגיעה לרמה כזאת, שזה כבר לא מעניין להתעסק בזה. זו צואה שאני לא רוצה להריח אותה יותר. ועם זאת, הכאב האנושי שקיים בארץ, בגלל המצב הזה, מעניין מבחינה יצירתית".

המוכתר הוא שם הבמה של הזמר-יוצר ואמן הקברט גלעד פיליפ בן-דוד, שכוכבו דרך במקומונים תל אביביים בצעירותו, בראשית הניינטיז, כשהעלה במועדונים ובברים את המופעים הקברטיים-שנסוניים "הירח והפרתנון", "חיילים וזונות" ועוד. בן-דוד נולד בשנת 1971 בראשון לציון למשפחה תימנית-הולנדית. בנעוריו היה שותף בהרכב "בן-דוד בקני הסוף" בו היו חברים בין השאר אסף אמדורסקי, יריב הורוביץ וקרני פוסטל, בגיל 16 הוציא את אלבום הבכורה שלו, "מוכתר המושלים", ומאז הוא פועל תחת שם הבמה המוכתר. בשנת 1994 הוציא את האלבום "מסיבת ריקודים" בהד ארצי וזמן קצר לאחר מכן עזב את הארץ. לאורך השנים חי באמסטרדם, בלונדון ובברלין והוציא מספר אלבומים נוספים, שנמכרו ב"Bandcamp", ובהם אלבומו האחרון, זוכה פרס אקו"ם ליצירה 2014, "יפהדמארי" שמו, שבו יצר דמות פיקטיבית המאחדת את יפה ירקוני ושושנה דמארי.

בתשובה לשאלה מה מקום מגוריו כיום, המוכתר משיב "אני גר באיזיג'ט", ואומר כי חייו מתחלקים בין ישראל לגרמניה. "גם מתפתח לי איזה רומן עם טוקיו. הופעתי שם באיזה פסטיבל ויש לי מקום מגורים שם. התחלתי לעבוד על חומרים ביפנית", הוא אומר.

"היהודי לא למד מניסיונו באירופה שום דבר, לא לקח איתו שום חמלה ושום ניסיון להבין את האחר"

אחד הנושאים שמטרידים את המוכתר במיוחד במדינה הוא היחס של הישראלים למהגרי העבודה הזרים. "באיזשהו שלב אתה מרגיש: או שאני עוזר או שאני לא עוזר", אומר המוכתר. "התעסקות אמנותית בנושא העובדים הזרים היא מעין סוג של אוננות, וזה לא מוביל לשום דבר, זה פיתום עצמי. אפשר בקלות לומר שהישראלי לא למד כלום ואיכשהו מגלה רמה גדולה של התאכזרות. כמו למשל במתקן חולות. זה זוועה. מעבר לזה, מישהו מתייחס לזה שגם לפני הגעת מהגרי העבודה איזור התחנה המרכזית תמיד היה סדום ועמורה? מציירים את המקום כאילו הוא היה שכונה נקיה, אבל תמיד הוא היה מקום מלא פושעים. עכשיו, כשמגיעים לשם אנשים שמרימים את המקום, נותנים לו אופי, מתייחסים לזה כאל תופעה שלילית. היהודי בגרסה הנוכחית שלו, כבעל אדמה, מוכיח שהוא לא לקח איתו שום דבר מהניסיון שלו באירופה ובעולם הערבי, לא לקח איתו שום חמלה ושום ניסיון להבין את האחר. בתקופת הלינץ' באתי לארץ, הייתי גם בתחנה המרכזית ושרון דאז טיפל בסוגיית השוהים הבלתי חוקיים. ראיתי מהחלון שלי איך רודפים אחרי סינים ותאילנדים כאילו הם הפושעים הכי גדולים בעולם. חיסלו את האוכלוסייה הזאת, שהיתה מאוד עדינה. חבל בעיניי שממשלת ישראל רואה בפליטים בעיה, ולא משכילה להבין שפליטים יכולים להיות גם כח. גרמניה, אנגליה וארצות הברית למשל הן מדינות עם מספר רב של פליטים, קלטו וקולטות הרבה מהגרים ואלה רק חיזקו את כלכלתן".

בתחנה המרכזית בתל אביב, מרובת מהגרי העבודה הזרים, העלה המוכתר לפני שנתיים את "איבון", אופרת הפרינג' הראשונה שיצר. באחרונה כתב אופרה חדשה, שתשולב עם וידאו ארט ומכונה כאופרה מזרח תיכונית. "את הקונפליקט הפוליטי הפכתי לקונפליקט שלא קיים, למצב אידיאלי, אוטופיה בלתי אפשרית, מציאות כנענית", אומר. "מהנדס מחיפה שסובל מבעיות בגב נוסע בעצת האורטופדית שלו לטיול לאורך הירדן. הוא משתכשך במים בעירום, גונבים לו את הבגדים. הוא מגיע לכפר פלסטיני, מתקבל שם באהבה. מכאן מתפתח סיפור אהבה גדול עם בתו של אחד ממקובלי הכפר. הוא בונה להם סכר שמציל את הכפר על גדות הירדן ממי הנהר הגועש. מין סיפור תנ"כי כזה".

המוכתר במופע "חצי גבר חצי זברה" שעלה ב-2005 (צילום: צילום מסך, צילום: דוד טנגה)
"השפה העברית המודרנית כמעט פסחה עליי. השפה הטבעית שאיתה אני יוצר היא העברית התנ"כית, יותר מהעברית של היומיום והסלנג"

- זו לא הפעם הראשונה שאתה מתכתב עם טקסטים מהמקורות, עשית כך בין השאר גם במופע שהעלית בצעירותך "שומר ציון".

"השפה העברית המודרנית כמעט פסחה עליי. השפה הטבעית שאיתה אני יוצר היא העברית התנ"כית, יותר מהעברית של היומיום והסלנג. בשיר 'ביקור החולדה', מתוך המופע 'קבל עם ועדה', יש תיאור של גבר ששוכב על הרצפה עם התנ"ך בידו. היה לי סבא חזן ובילדותי ביקרתי הרבה בבית הכנסת התימני. המפגש הזה עם הפיוטים ועם המקורות היה משהו שמאוד השפיע עליי. לא היתה בינינו תקשורת מילולית. זה תחם אותי בתוך החלל הזה, חוויה מאוד חזקה. לאחר מכן, הספר שליווה אותי בחו"ל ותמיד היה איתי הוא התנ"ך. זו יצירת מופת".

המוכתר מגלם מורה לשירה בסרט חדש, "הגננת" של נדב לפיד, שעולה לאקרנים מחר (חמישי, ה-22 בינואר), לצד השחקנים שרית לארי, אסתר רדא, יחזקאל לזרוב, דן תורן והילד שובה הלב אבי שניידמן. הוא עוסק בגננת חובבת שירה (לארי), שמגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב בן החמש (שניידמן), הוא משורר מחונן. הגננת מפתחת אובססיה כלפי הילד, שמתבטאת בין השאר בחוג לכתיבת השירים שבו היא משתתפת, כשהיא מציגה את שיריו כאילו היו שלה. עוד טרם לצאתו לאקרנים בארץ, הסרט עורר עניין גדול מעבר לים. הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, זכה בפרסים בפסטיבלים מעבר לים, יצא בבתי הקולנוע בצרפת וזכה לביקורות חיוביות רבות.

- הגננת בסרט מאוד אובססיבית. ואתה?

"נכון, יש בגננת אובססיביות ברמה של הערצה למדיום שהיא לא מבינה. היא לא מהמדיום, ככה שהיא רואה אותו בצורה מלאה ברומנטיזציה וזה מה שיוצר את האובססיביות. האובססיביות היא משהו שמרתק אותי. בלי אובססיביות אתה לא תצליח לשרוד בתחום הזה. בלי אובססיביות, יצירתי 'איבון' לא היתה קיימת".

אובססיביות היא דבר טוב. המוכתר עם שרית לארי והילד אבי שניידמן, מתוך הסרט "הגננת" (צילום: צילום: איתיאל ציון)
"שנה שכבתי במטה עם הפנס על הקיר, בוהה בטפט, תקופה מאוד דיכאונית. לקחתי את המצב העגום והפכתי אותו למין קרקס או פארסה מגוחכת של גבר, חולדה נכנסת ומתחילה לדבר אליו"

- מאין נובע העיסוק החוזר ביצירותיך בשיגעון?

"השיגעון זה מוטיב שתמיד עניין אותי. אני מניח שאני קצת לוקה בזה. בשנים האחרונות סבלתי מאוד מדיכאונות. השיר שלי 'ביקור החולדה' מבוסס על מצב אוטוביוגרפי שלי בברלין. כמעט שנה שלמה שכבתי במטה עם התנ"ך לידי, בוהה בטפט, תקופה מאוד דיכאונית. לקחתי את המצב העגום כל כך והפכתי אותו למין קרקס או פארסה מגוחכת של גבר, שמוצא את עצמו על הרצפה בבית מלוכלך, עם התנ"ך בידו, חולדה נכנסת ומתחילה לדבר אליו. בדיחה עגומה. השיגעון גם היה מוטיב מאוד חזק במופע הראשון שלי, 'הירח והפרתנון', אבל כשאני יוצר דברים אני מאמץ דמות אחרת ולא מוכרת, בשביל להבין את הצורה שהיא חושבת ופועלת. הדמוניזציה של היטלר תמיד נראתה לי עניין מגוחך. מכנים אותו לא אנושי, אבל היטלר זה יצור אנושי, שחשב בצורה כזאת. צריך להבין איך הוא חושב, אתה לא לומד כלום אם אתה הופך אותו למפלצת".

- לתקשורת יש אובססיה לגבי ישראלים בגרמניה. הגל האחרון היה "מחאת המילקי" הנסובה סביב יוקר המחייה בארץ.

"יש ישראלים שבורחים מבעל הבית שלהם בתל אביב, שעשק אותם בשכר דירה גבוה. הם באים לברלין, קונים דירה או שתיים, ודורשים שכר דירה מאוד גבוה, מתעמרים בסטודנט אחר. הם בעצם הפכו להיות כמו בעל הבית מישראל שממנו הם ברחו. זה מצחיק אותי ומעציב אותי. זה גם סיפורה של מדינת ישראל. אנשים לא לומדים. אלה שבורחים ממשהו הופכים בסופו של דבר להיות העריץ שהם ברחו ממנו".

למוכתר יש יחס מורכב לפרסום, המתבטא בין השאר בשירו החדש "מי אני?". כדי להביע את ביקורתו של המוכתר על התהילה הוא נעזר בדמויות שונות, מדודו טופז ועד אבשלום קור. הקליפ לשיר, המופיע בראש עמוד זה, צולם בחצרות שכונת יד אליהו בתל אביב בה מתגורר המוכתר כשהוא שוהה בארץ והשיר ייכלל במופע חדש שלו שיעלה באפריל. "זה שיר על כוכבנות, על עולם הבמה", אומר המוכתר, "הוא מתעסק בזהות. השיא שלו הוא הטקסט על דודו טופז. דודו הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר להשפעת הבמה, החשיפה, המדיה, הכוח, הכסף והתהילה. מדובר באיש במה ובדרן שהפך לקורבן של התקשורת. השילוב בין קורבן לתוקפן קיים. לצדו מוזכרים בשיר 'מי אני?' עוד דמויות שמזוהות עם התרבות המערבית המודרנית, למשל אבשלום קור וננסי ברנדס. כולם בסופו של דבר אנשים שאוהבים את המצלמה, אוהבים את הרמקול, צריכים את הדו-שיח עם ההמון, צריכים הכרה וחיזוק. כל אחד והקיצוניות שלו. אני חי בעולם הבעייתי הזה בעצמי ואני מאוד אמבוולנטי לגביו. מצד אחד, אתה מוכר את הנשמה שלך, מצד שני נחרד מהחדירה לפרטיות. מעבר לזה, בתוך כל אחד מאיתנו יש איזה צביקה פיק או ציפי שביט. הם מייצגים אותנו, אחרת הם לא היו כוכבים. הם מנסים לדבר אליי ואני מנסה לדבר אליהם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully