מהפכת נטפליקס המתחוללת בארה"ב בשנים האחרונות השאירה את הישראלים די אדישים. העובדה שחברות כמו נטפליקס ואמזון מפיקות עצמאית סדרות טלוויזיה (ובקרוב גם סרטי קולנוע) מהשורה הראשונה משנה את כל מה שידענו על תעשיית הטלוויזיה האמריקאית, אבל איך זה משנה לנו? העובדה ש"בית הקלפים" ו"כתום זה השחור החדש" דילגו על הפורמט המקובל של שידור שבועי ושוחררו כעונה שלמה ישירות למנויים, לא משנה הרבה כל עוד בארץ הסדרות האלה משודרות בגופי השידור הרגילים, HOT או yes, בדיוק כמו כל סדרה אחרת. במובן זה "מוצרט בג'ונגל" של אמזון היא החלוצה בארץ: זאת הסדרה היחידה שזמינה כרגע בבלעדיות בסלקום TV, פלטפורמת ה-VOD החדשה של סלקום, ובכך מגיעה אל מנתקי הכבלים לפני המסגרות המקובלות.
"מוצרט בג'ונגל" (עונה ראשונה, עשרה פרקים של חצי שעה) היא הפקת יוקרה מלאה בפרצופים מוכרים כזאת שבה בדרך כלל, כשתשאלו את עצמכם "זה השחקן ההוא משם?", התשובה תהיה כן. שחקני הקולנוע גאל גרסיה בראנל ומלקולם מקדאוול מופיעים בתפקידים ראשיים, וג'ייסון שוורצמן, וולאס שון וג'ון הודג'מן מופיעים בתפקידי משנה. הסדרה מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של בלייר טינדל, נגנית אבוב בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, שבו חשפה את אחורי הקלעים של עולם המוזיקה הקלאסית שכולל, באופן לא ממש מפתיע, סקס, סמים ומאבקים פנימיים בדיוק כמו בכל תחום אחר. בסדרה כל זה נשזר לתוך קומדיה דרמטית, לא מהסוג שמתחייב לפאנצ'ליין בסוף כל שני משפטים, אלא סדרה שמתמקדת בדמויות וביחסים ביניהן ונותנת להומור להגיע לבד.
בתחילת "מוצרט בג'ונגל" נראה שהגיבורה עומדת להיות היילי (לולה קירק), בת דמותה של טינדל: נגנית אבוב צעירה שמנסה להשתלב בסצנה התחרותית של המוזיקה הקלאסית בניו יורק. אבל לא עוברים שניים-שלושה פרקים לפני שהיילי נדחקת הצידה ואת מרכז הבמה תופס גאל גרסיה ברנאל בתפקיד רודריגו, מנצח תזמורת צעיר, פרוע, חדשני, קפריזי וכריזמטי. בפעם הראשונה שהוא מופיע מול התזמורת הוא מביא איתו תוכי. בפרק אחר הוא מוציא את התזמורת כולה לחזרה במגרש נטוש אי שם בניו יורק. רודריגו הוא כמובן הדמות המשעשעת ביותר בסדרה: הוא הקפטן ג'ק ספארו של הפילהרמונית. ובדיוק כמו הפיראט של ג'וני דפ, הוא משעשע כדמות משנית בלתי צפויה וספק שפויה, וברנאל הופך אותו לחמוד ואנושי, אבל דווקא ההתמקדות בו מחלישה אותו. קשה להזדהות עם דמות כל כך משונה: השאיפות שלו לא ברורות בהתחשב בכך שהוא עומד על פסגת העולם, נהנה מתדמית של סלב ומסודר כלכלית, בעוד הדמויות האחרות צריכות להיאבק כדי לגמור את החודש.
עלילות המשנה האחרות לא ממש יציבות. היילי מעניינת כשהיא מנסה נואשות להגשים את עצמה כנגנית, אפילו במחיר התרפסות בפני נגנית אבוב ותיקה וביצ'ית (דברה מונק); פחות מעניין הרומן הסתמי שהסדרה מסדרת לה עם רקדן. מלקולם מקדאוול ("התפוז המכני", אי-אז בעבר) גרוע מאוד כמנצח הקודם של התזמורת, שמרגיש שרגליו נדחקו על ידי המנצח הצעיר והפרוע. ספרון בורוז היא נגנית צ'לו ותיקה ולחוצה, שהקשת (הא הא) העלילתית שלה לא מגיעה לכדי מיצוי בעונה הזאת. דמויות רבות אחרות מופיעות ברקע וגורמות לתזמורת ולעולמה להיראות חי ואמיתי. כולם עושים פה עבודה טובה, ובכל זאת, לאף אחת מהדמויות או העלילות אין את הדבר הזה שגורם לצורך לראות עוד פרק ועוד פרק.
בתוך כל הנחמדות הזאת מתחבא לו פרק אחד פרק 7 של הסדרה שהוא אחת היצירות הטלוויזיוניות המרהיבות שנראו בשנים האחרונות. הפרק כולו מצולם בשוטים ארוכים-ארוכים, דקות שלמות כל אחד, שבהם התרחשויות רבות ושונות מתוזמנות כאילו במקרה כך שייצרו תמונות יפהפיות. בשביל ממתקים כאלה שווה להשקיע איזה בינג'. "מוצרט בג'ונגל" היא לא צפיית חובה, אבל אולי היא תגיע לשם, אם תתאמן מספיק.
ומה אתם חשבתם על "מוצרט בג'ונגל"? ספרו לנו בפייסבוק