פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פספס את המטרה: "צלף אמריקאי" כיוון גבוה וסיים נמוך

      "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד עוקב אחרי גיבור אמריקאי בגילום בראדלי קופר ובגלל שמדובר בגיבור אמריקאי, די ברור שלא מדובר בסרט עם סיפור אלא ברצף סצנות שנועדו להצדיע לאותו גיבור

      פספס את המטרה: "צלף אמריקאי" כיוון גבוה וסיים נמוך

      כריס קייל הוא מה שהייתם מקבלים אם קפטן אמריקה והוקאיי מ"הנוקמים" היו הופכים לדמות אחת ואז עוברים מעולם הקומיקס אל העולם האמיתי. קייל היה צלף בעל מעמד של אגדה, שבמהלך שירותו בעיראק שבר את כל השיאים במספר האנשים שחיסל מרחוק, בדיוק שנחשב כמעט על-אנושי. לכל הדעות, כריס קייל הוא גיבור מלחמה אמריקאי קלאסי. ולא יכולה להיות לכך חותמת אישור טובה יותר מהעובדה שקלינט איסטווד עשה עליו סרט.

      איסטווד מנוסה בעשיית סרטים. הוא עושה כאלה הרבה ומהר. בעוד רבים מבני גילו מסתגלים לחיים ששיא האקשן בהם הוא משחק ברידג' סוער, איסטווד עושה סרטים הוליוודיים בקצב מסחרר (הסרט הקודם שלו, "ג'רזי בויס", יצא לפני חצי שנה בלבד). גם כאן יש השקעה: הסרט מציג קרבות בשדה הקרב העיראקי באופן אמין ומותח, מצולמות במיומנות שגרתית. אבל החסרון של הסרט הוא המציאותיות שלו: מכיוון שמדובר באדם אמיתי ובסיפור שקרה לא מזמן, הסרט לא מרשה לעצמו להציג את קייל ‏באור ‏פחות ממושלם – וגיבורים מושלמים הם משעממים.

      צלף אמריקאי (יח"צ)
      גיבור בכל פריים (מתוך "צלף אמריקאי", צילום: יח"צ)

      לפי הסרט, קייל הוא צלף טוב כי אביו לימד אותו פעם לצוד (סצנה אחת). הוא התגייס לצבא בגלל הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001 (סצנה אחת). אחר כך הוא עבר טירונות (מונטאז'). הוא‏ ירה, הוא היה ממש טוב בזה, הוא חזר, הוא נסע שוב. הסרט מציג את קורות חייו, אבל משאיר את הדמות שלו קשיחה וגנרית כמו אנדרטת זכרון. בראדלי קופר קיבל מועמדות תמוהה לאוסקר על גילום הדמות הזאת. נכון שקופר לא רע, הוא ‏עושה ‏עבודה מקצועית, אבל הוא הציג יותר אופי, מורכבות וחולשות אנושיות בתפקיד הרקון ‏ב"שומרי ‏הגלקסיה". ‏

      ההשקפות הפוליטיות של איסטווד ידועות היטב, בין השאר בזכות הופעתו המוזרה בכנס של המפלגה הרפובליקנית שבה ניהל ויכוח סוער עם כיסא ריק שעליו ישב נשיא אובמה דמיוני. למרות זאת, אם ציפיתם שהניציות של איסטווד תהפוך את הסרט להמנון ‏רפובליקני, הידד-לבוש, בוז-לאובמה, אמריקה-פאק-יה - זה לא ממש קרה. הסרט מצדד, כמובן, בחיילים ‏האמריקאים הגיבורים, אבל מציג גם צדדים קשים של המלחמה. קייל, הגיבור האמריקאי, הורג גם ילדים במסגרת תפקידו. ובכל זאת, אין מה לדאוג, איסטווד לא הפך את עורו והפך לאנטי-מלחמתי: קייל מתייסר וסובל מקשיים בהסתגלות בחזרה לחיים האזרחיים, אבל מה שמטריד אותו הוא לא האנשים שהרג במו ידיו, אלא רק החיילים שלא הצליח להציל.

      אולי איסטווד כיוון לגישתה של קתרין ביגלו ב"מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר": ‏מינימום מעורבות. זה מה שקרה, נציג את זה בפניכם באופן הניטרלי ביותר ואת הפרשנות תעשו אתם. אלא שאם זו היתה הכוונה, זה לא עובד. להבדיל מהטון הכמעט תיעודי של ביגלו, איסטווד לא יכול להרים את הסרט הזה בלי מניפולציות רגשיות זולות. ומלבד זאת, בכל הנוגע לבימוי סצנות קרב מורטות עצבים, לאיסטווד יש עוד הרבה מה ללמוד מביגלו.

      צלף אמריקאי (יח"צ)
      והפרחים לצה"ל (מתוך "צלף אמריקאי", צילום: יח"צ)

      בסיפור חייו של כריס קייל יש פרט אחד של אירוניה אכזרית שהוא יוצא דופן באמת: האופן שבו הם ‏הסתיימו. עיסוק בפרט הבודד הזה היה יכול להפוך את כל הסרט על ראשו, ולגרום לו להיות דיון מרתק ‏וקשה במלחמה ומשמעותה. אבל ‏דווקא הפרט הזה לא נמצא בסרט בכלל. איסטווד מדלג עליו. ‏הוא ‏מוצג ככתובית על המסך בסוף הסרט – וזהו. למה הדבר דומה? כאילו "מיליון דולר בייבי" היה מספר אך ורק את סיפורה של מתאגרפת מצליחה, ומסכם את אירועי השליש האחרון של הסרט בשקופית אחת על המסך. רק שב"מיליון דולר בייבי" איסטווד רצה לספר סיפור ולהשמיע דיון, וב"צלף אמריקאי" הוא מעוניין רק להצדיע.

      "צלף אמריקאי" הוא סרט מלחמה מופק היטב, אבל בסופו של דבר, הוא גם ריקני: אין לו שום דבר לומר מלבד "כריס קייל היה גיבור". טוב. הוא היה גיבור. לאמריקאים, שנהרו בהמוניהם לסרט, זה מספיק. לצופה הישראלי מותר לתהות האם לא היה אפשר להפיק מהסיפור הזה משהו מעניין יותר. בהצדעה.

      מה אתם חשבתם על "צלף אמריקאי"? ספרו לנו בפייסבוק