אני מישל: הספר החדש של מישל וולבק מצביע על מות החילוניות

שבעה בינואר 2015 יירשם בדפי ההיסטוריה הצרפתית כ"11 בספטמבר שלהם" – ואיש במדינה לא ישכח איפה היה כשלמד על הטבח במערכת "שרלי הבדו". רצה הגורל ושער הגיליון של המגזין באותו יום התייחס לרגע מפתח בתולדות הספרות הלאומית: הפצת "Soumission" ("כניעה"), ספרו החדש של מישל וולבק, שהיה חיש-קל לרב מכר וקרוב לוודאי שייזכר בדברי הימים של התרבות כאחת היצירות הבולטות והמדוברות של העת הזו.

הודות ליצירות בסדר הגודל של "החלקיקים האלמנטריים" ו"אפשרות של אי" ובשל שלל ההתבטאויות שלו לאורך השנים בנוגע לכל נושא רגיש אפשרי, ביסס וולבק את מעמדו הן כאחד הסופרים הצרפתים המוערכים בדורנו, והן של אחד מאנשי הרוח השערורייתיים במדינה וגם באירופה. הוא פופולרי אף מחוץ לארצו, ואפשר אף לומר כי בישראל הוא הסופר הצרפתי העכשווי המוכר בימינו – לבטח הרבה יותר משני זוכי פרס הנובל האחרונים שהגיעו מן המדינה, מונדיאנו ולה קלזיו.

לפיכך, ברור כי כל יצירה חדשה של הולבק תעורר תהודה, אך במקרה של "Soumission" מדובר היה במהומה גדולה מן הרגיל. שכן הפעם, בחר הסופר לעסוק בנושא נפיץ במיוחד, אפילו בלי קשר לעיתוי בו איתרע מזלו של הרומן לצאת – הוא מתרחש בצרפת של שנת 2022, ומשרטט תמונת מציאות בה מנהיגה של מפלגה מוסלמית נבחר לנשיאות ומחיל את חוקי דתו על המדינה החילונית.

בפרסומים שקדמו להגעת הספר לחנויות, היו כלי תקשורת שנהנו לתמצת את העלילה הזו בכותרת "איך האיסלאם משתלט על אירופה", וטענו שוולבק מעניק לגיטימציה אינטלקטואלית למשנות של הימין הקיצוני ומשרת את שנאת הזרים ואת ההתנגדות להגירה. אך האמת היא, שוולבק מציג את הדברים בצורה מורכבת יותר, ובעיקר תוקף אותם מכיוון אחר לגמרי שבכלל לא מיישר קו עם העמדות של מרין לה-פן ודומיה.

אצל וולבק, כפי שהוא עצמו גם הצהיר בריאיון לרגל הוצאת הספר, השאלה אינה דמוגרפית, ולדידו גם סגירת הגבולות, מניעת איחוד משפחות וכיוצא בכך כבר לא ישנו דבר. מה שהוא מתאר זה תהליך רוחני, במסגרתו קסמו של האיסלאם סוחף יותר ויותר צרפתים – רובם לבנים ונוצרים במקור. למשנתו, גם אם ההרכב האתני של מדינתו לא ישתנה, עדיין תהיה הדת הזו לשולטת, שכן בכל מקרה מי שכבר נמצאים במדינה יילכו שבי אחריה.

כך למשל יקרה לגיבור ספרו של וולבק, שהוא ללא ספק בן דמותו – איש רוח שאינו מאמין בדבר, בטח לא באלוהים, ושגרת יומו מורכבת מסקס מזדמן עם סטודנטיות, אוכל מוכן ושתייה חריפה. ההתמסרות ההדרגתית שלו ושל שכמותו אל הדת נובעת לא רק מכוח המשיכה שלה ומסיבות אינטרסנטיות, אלא גם בשל כישלונה של החילוניות ושל מה שהיה לה להציע להם. האיסלאם, בקיצור, ממלא מבחינתם את החלל.

למעשה, וולבק מתאר כאן מעבר מקיצוניות אחת לאחרת – מהדוניזם גמור להתאסלמות. ובמילים אחרות: זהו ספר על חזרה בתשובה. בישראל, בסיס עלילתי כזה לא היה מטלטל כל כך, וספק אם מישהו היה מתרגש מרומן על בוהמיין שהופך לאיש דתי – משהו שכבר קרה לאורי זוהר ולרבים אחרים בעשרות השנים האחרונות. במדינתו של הסופר, לעומת זאת, הקונספט הזה מהפכני בהרבה. בה, כפי שהוכיחה פרשת שרלי הבדו, החילוניות היא עמוד תווך של הרפובליקה – ערך מהותי ומכונן של החיים בה, שקשה לצרפתים לתפוס כי מישהו יוותר עליה מרצונו.

וולבק מאלץ את בני עמו להתמודד עם הרעיון הזה, וכדי להדגיש את חריפותו, מקפיד למקם את הגיבור במעוז חילוני – הדמות הראשית היא מרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת סורבון שלוש הפריזאית, שידועה כמעוז של האינטלקטואלים הליברלים. גם רוב העלילה מתמקדת בהשלכות של התמורות הפוליטיות על אופיו של המוסד. בחוכמתו, ובניסיון להקצין את הפרובוקציה, הסופר מנבא שלניצחון המועמד המוסלמי תהיה השפעה בעיקר על הדבר היקר ביותר ללבו של השמאל הצרפתי: מערכת החינוך.

במציאות העתידנית שמתאר "Soumission", למהפכה האיסלאמית בצרפת אין כמעט השפעה על הכלכלה, למשל. הנשיא החדש, מוחמד בן עבאס שמו, בז למרקסיסטים שמנסים לתפוס טרמפ על דתו, ודוגל דווקא בגישה קפיטליסטית וניאו-ליברלית שרק מחזקת את הפערים בין המעמדות. גם מבחינה מדינית אין למהפך השפעה שניכרת על האזרחים. ההנהגה החדשה אמנם דוגלת בגישה פרו-פלסטינית ואנטי-ישראלית ומובילה להגדלת מספר העולים מצרפת, אך היא לא פוצחת במלחמה או בכל דבר דומה. מי שכן משתנים הם בתי הספר והאוניברסיטאות, שהטובים בהם מקבלים על עצמם את חוקי השריעה. נשים כבר אינם מורשות ללמד בהם, וגברים שרוצים לעשות זאת מתבקשים להתאסלם.

אז גם הגיבור, כמובן, מוצא עצמו בדילמה הזו, שוולבק חוזה אותה לו עצמו: להמיר את דתו, או לוותר על ההזדמנות להשמיע את קולו. בתחילה, האופציה הראשונה נראית לו בלתי מתקבלת על הדעת, אך כמשתמע משם הספר, הוא אט-אט נכנע לה ומקבל את הדין בהשלמה שקטה שבאה לידי ביטוי בסגנון הכתיבה המאופק והמעודן.

הסופר והגיבור משלימים עם גורלם משתי סיבות. קודם כל, מפני שהתהפוכות באירופה מוצגות כתהליך בלתי נמנע, פועל יוצא של דטרמיניזם היסטורי שהכתיב כי בסופו של דבר ידם של המוסלמים ביבשת תהיה על העליונה. חשוב מכך, כיוון שעם הזמן מתחוור כי בן דמותו של וולבק, כסמל מובהק של כישלון החילוניות, רק השתוקק לגורם חיצוני כלשהו, שיגיח לעולמו ויגאל את חייו מריקנותם.

לא סתם אפשר לשמוע בקולו של הגיבור קנאה ביזיזתו לשעבר, סטודנטית יהודייה בשם מרים, שעזבה את המדינה עם הוריה והיגרה לישראל, בה מצאה לעצמה חיים חדשים - קשים אמנם, אך מלאי משמעות ועדיפים על אלה שבצרפת החילונית והגוססת. גם הוא משתוקק למשהו כזה ובמקרה זה מקבל אותו הודות לאיסלאם, אך באותה מידה זה גם יכול היה להיות בזכות חוצנים עם תובנת על שהיו משתלטים על כדור הארץ. בניגוד למה שאפשר אולי היה לחשוב מלכתחילה, לא פחד מדת הוביל את כתיבת הספר אלא הוואקום שיצרה דרך החיים החילונית. מה שאנחנו קוראים כאן אינו בבואה של שנאת האחר אלא השתקפות של מה שהגיבור רואה כשהוא מביט בתהום של חייו ולא מרגיש כלום, מלבד את הטעם הפושר שהותירה ארוחת הערב המחוממת שזה עתה שלף מן המיקרוגל.

הרעיונות הללו עמוקים דיו כדי להתעלות מעל כל הקשר אקטואלי, גדול ככל שיהיה. לכן, בניגוד ליצירות פסוודו-שערורייתיות רבות אחרות, ניחן הרומן בערך על-זמני, ואפשר להמר כי יזכרו אותו כהרבה יותר מאשר כספר שיצא ביום הטבח. מה עוד, שהוא מהנה לקריאה, סוחף ומענג, ונהנה מאיכויות אמנותיות גם בלי קשר לתכניו הרלוונטיים, הפרובוקטיביים ומעוררי המחשבה.

שלושה גורמים עיקריים אחראיים לרמתו הספרותית הגבוהה של "Soumission". הראשון והבסיסי הוא כישרונו הייחודי של הסופר, שהשכיל לסגל לעצמו קול משלו, כה בטוח בעצמו ומושחז עד שהוא יכול לנסח שורות מחץ הן על עניינים ברומו של עולם והן בענייני דיומא. כמה מן המשפטים היפים ברומן, למשל, בכלל לא קשורים לקו העלילה המרכזי שלו אלא דווקא לסוגיות כלליות יותר ומנותקות מכך – למשל, המשמעות של להיות צעיר ושל החיים בזוגיות, או אפילו החוויה של אכילת מזון מוכן. לא מפתיע להיתקל כאן בפסקאות ארוכות על יופיו ושלמותו של הקוראן. מי כמו וולבק, איש של מילים ושל ההרמוניה ביניהן, מבין זאת.

כל אדם כותב מכיר את המלכוד של המלאכה. תנסה להתחמק מכל שמץ של מלאכותיות – ותקבל שפה רזה מדי, חסרת משקל. תשתדל בכל זאת לאמץ לך סגנון, והתוצאה עלולה להזיע מרוב מאמץ ובכך לאבד כל אישיות ואמינות. וולבק מצליח איכשהו להלך בין הטיפות הללו. לכתיבה יש סטייל, אבל היא טבעית לגמרי, זורמת. לפעמים התחושה היא שהסופר לא באמת ישב מול מחשב וקימט מולו את מצחו, אלא פשוט עישן סיגריה על אדן החלון בנונשלנטיות ואיכשהו המילים נבראו מעצמן על הדף. הוא מצליח להיות כן בלי להתפתות לוולגרית, להפגין מודעות עצמית בלי ליפול במלכודת הביטול העצמי ולהבריק בשנינות בלי להתחכם. גם הצרפתית משרתת אותו היטב, בשל היכולת המובנת שלה לשלב פיוטיות ופורמליות ולהעביר תוכן דרך הסגנון, מה שמאפשר לו לומר כלאחר יד את הדברים הנוראיים או הנשגבים ביותר.

הכישרון של וולבק היה מאפשר לו אולי גם לתאר באופן מותח התרחשויות פרוזאיות, אך פה הרקע הוא נקודת מפנה בהיסטוריה של אירופה, וכאן נעוץ הגורם השני לאיכותו של הרומן. הדרמה שלפני ואחרי המהפך השלטוני והדתי בצרפת מתוארת באופן מוחשי ואינטנסיבי במיוחד, שמזכיר את הטובים שבסרטי האסונות – ואכן "Soumisson" יכול היה לשמש בסיס מצוין להפקה קולנועית, אם כי סביר להניח שאיש לא ירצה לגעת בו בתקופה רגישה כזו.

היומרה לדמיין התפתחות היסטורית כה מרחיקת לכת מחייבת את וולבק לשרטט אותה באופן אמין ומנומק כדי שלא תיראה מופרכת, והצלחתו בכך היא הגורם השלישי והאחרון לרמתו של הספר. יש ברומן אמנם חורים בעלילה וממדים שאינם הגיוניים או שאפשר להתווכח אליהם, אך בסך הכל הוא מלומד להפליא, ומתבסס על היכרות מעמיקה עם הדתות השונות, עם דברי ימיה של אירופה ושל צרפת, עם המציאות הגיאו-פוליטית ועם אופיו של המין האנושי כמובן. אפילו בפסקה שהוא מקדיש לתל אביב, נראה כי הביקור הקצר של הסופר בה לפני כמה שנים הספיקו לו כדי ללכוד את רוחה.

הפרטנות של וולבק באה לידי ביטוי גם כשהוא יורד לעובי הקורה של רזי האיסלאם, אך גם כשהוא מתאר את ארוחות הערב של הגיבור. היא אף פעם לא גולשת לטרחנות, ותמיד משכילה להפיח חיים בכל אחת מן הדמויות ולתת לקורא את התחושה שהוא משוטט איתם ברחובות פריז של שנת 2022. באופן אירוני, דווקא דרך כל העושר הזה הוא משכיל לשקף את הריקנות של החברה העומדת במרכזו, ודרך החיונית של הכתיבה ממחיש את גסיסתה.

שבעה בינואר 2015 יירשם כתאריך בו אירע הטבח בשרלי הבדו ובו יצא לאור "Soumission". בשבעה בינואר 2025, כיצד הוא ייראה בקריאה מחודשת? סביר להניח, אולי גם לצערו של הסופר, כי התחזיות הקיצוניות שלו לא יתממשו עד אז ואולי גם לא עשור לאחר מכן. אך זה לא ימעיט במאום מתוקפו של הרומן, שכן גם אם לנשיא צרפת יקראו אסטריקס ולא מוחמד, המצוקות והתהיות של החברה החילונית עדיין יהיו עמוקות ומהדהדות. גם הפריזאים הרבים שיושבים כעת בבתי הקפה ומעלעלים בספר יודעים זאת היטב. וולבק הוא לא נביא זעם ולמעשה לא נביא בכלל. הוא בסך הכל מי שמעז לירוק בתוך באר הקממבר עם הבייקון ממנה הוא שותה.