משפחת סינקלר היא הדבר הכי קרוב לבית אצולה שאפשר לדמיין בארצות הברית, והיא בהחלט מודעת לכך: "אצלנו אין פשעים. אצלנו אין התמכרויות. אצלנו אין כישלונות מחפירים. אנחנו, בני משפחת סינקלר, כולנו ספורטאים גבוהים ויפים. העושר עובר אצלנו מדור לדור, ואנחנו מצביעים בעד הדמוקרטים. יש לנו חיוך רחב, סנטר רבוע וחבטות הגשה חזקות במגרש הטניס".
כמובן שאת ההצהרה הזו, שפותחת את "היינו שקרנים" של א. לוקהארט (שם העט של הסופרת אמילי ג'נקינס), לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות; מייד אחריה מתוודע הקורא למצבה האמיתי של המשפחה - הגירושים הכואבים, הכסף בקרנות הנאמנות שהולך ואוזל, החובות המצטברים וההתמכרות לתרופות ולאלכוהול. באופן לא מפתיע, מאחורי החזות היינקית המושלמת והמאושרת מסתתרת משפחה שבורה, מסוכסכת ומתפוררת. שלוש הבנות של הזוג סינקלר חוו גירושים מכוערים וכיום הן חיות חיי מותרות הרבה מעבר ליכולתן, ומתקוטטות על ירושת אביהן בריב קטנוני ומלוכלך שבו כל האמצעים כשרים בעיניהן.
את חופשות הקיץ נוהגים בני המשפחה לבלות בצוותא באי פרטי קטנטן מול חופי מסצ'וסטס, בסמוך לאי הגדול והיפהפה מרתה'ס ויניארד. בפיסת גן העדן הזו סובלות האחיות סינקלר מכל רגע, אבל ירושה זאת ירושה והן לא יכולות להרשות לעצמן להיעדר מקרבת האב ולסכן אותה. מי שכן נהנים מהחופשות האלה הם שבעת ילדיהן, ובמיוחד חבורת 'השקרנים'. החבורה הזו כוללת את קיידנס איסטון-סינקלר שובת הלב - הנכדה הבכורה במשפחה, הגיבורה הראשית, והמספרת בת השמונה עשרה של "היינו שקרנים"; את שני דודניה בני גילה, ואת גאט - סוג של בן-דוד חורג ממוצא הודי, בחור מבריק ורגיש שצבע עורו השחום והרקע החברתי הלא-אריסטוקרטי שלו חושפים את הגזענות החבויה של בני המשפחה הנאורים בעיני עצמם, ושבו מתאהבת קיידנס נואשות. בשביל ארבעת הנערים התמימים האלה מהוות החופשות השנתיות באי מפלט מהטרדות ומהשגרה של חייהם הרגילים, מין זמן-חלום מענג ומתמשך של כיף ומשחקים וחול וים ושמש, מבודד מכל הרעות החולות של העולם החיצון.
האידיליה הזו, כמובן, לא מחזיקה מעמד יותר מדי זמן. בקיץ של גיל חמש עשרה עוברת קיידנס תאונה מסתורית, שמותירה אותה חולה, חלשה, סובלת ממיגרנות איומות ונזקקת לתרופות שונות. היא אינה זוכרת את פרטי התאונה, ולמעשה הדחיקה כמעט כל מה שאירע באותו קיץ. כאשר היא חוזרת לאי כעבור שנתיים מסרבים בני המשפחה לספר לה מה קרה שם, ואפילו ידידיה 'השקרנים' ואחיהם הקטנים מתחמקים בתירוצים שונים מלחשוף בפניה מה קרה באותו קיץ. והגרוע מכל הוא שגאט, הנער שבו היא עדיין מאוהבת, ושהיה עמה ברגעים שלפני התאונה, מסתיר ממנה אף הוא את מה שקרה שם, ואת התפקיד שהוא עצמו מילא בכל זה.
זהו סוג של סיפור בלשי, אבל לא בדיוק. קיידנס נאבקת בשכחה הפוסט-טראומטית ובזיכרון הסלקטיבי שלה בניסיון לשחזר את אותו קיץ. לאט-לאט היא מצליחה להרכיב מחדש את פיסות האירועים, ולהתקדם לכיוון האמת המפתיעה. את הסיפור של משפחתה, שלה ושל 'השקרנים' היא מספרת, בין היתר ובמינון מוצדק ולא מעיק, באמצעות אגדות ילדים שהיא מחברת בתבנית מסורתית ("היה היה בארץ רחוקה מלך ולו שלוש בנות יפות"). המעשיות האלה, שנעשות תמימות פחות ואפלות יותר ככל שהספר מתקדם, מסייעות בחשיפת המאורעות המודחקים, כמו גם בהסרת מעטה הנאורות המזוייפת של המשפחה, וחשיפת הגזענות, החמדנות והצביעות השוכנות מאחוריו.
לא ברור מדוע "היינו שקרנים" מוגדר כספר נוער. אולי זה מכיוון שהמספרת והגיבורים הראשיים הם בני נוער, אבל לפי ההיגיון הזה גם 'העיר והכלבים' הוא ספר נוער, 'אלה תולדות' הוא ספר ילדים ו'טימבוקטו' מיועד לכלבים. אולי זה כי הוא כתוב בשפה מאוד פשוטה ובהירה, וכי חלק מהמסרים שלו - בעיקר אלה הקשורים לגזענות ולאי-שיוויון - הם מעט פשטניים, אם כי זה לא הופך אותם ללא נכונים, או לכאלה שלא ידברו גם למבוגרים.
לעומת זאת, יש בספר דווקא לא מעט קטעים שעלולים להיות מורכבים או קשים מדי עבור קוראים צעירים מאוד, דוגמת התיאורים התכופים של משברים נפשיים שעוברת קיידנס, שאותם היא מתארת במטאפורות גרפיות במיוחד. כך, למשל, בכל פעם שגאט מזכיר את הסבתא שמתה, ושעליה נאסר לדבר, מרגישה קיידנס ש"הוורידים שלי נפתחו. מפרקי הידיים שלי התבקעו. דם זלג לי על כפות הידיים" (עמ' 48). וכשאביה עזב את אמה ואותה, "הוא שלף אקדח וירה לי בחזה
החור של הקליע הלך והתרחב, והלב נשפך לי מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים. הדם ניתז בפעימות מתוך הפצע הפתוח, ואחר כך גם מהעיניים שלי, ומהאוזניים, ומהפה" (עמ' 18).
בכל מקרה כדאי להתעלם מהסיווג הגילני הזה ולקרוא את "היינו שקרנים", ולא חשוב בני כמה אתם, מהסיבה הפשוטה שמדובר בספר מצוין. אמנם סגנון הכתיבה הצעיר, המהיר והקצבי, שמורכב מהרבה פרקים קצרים שכוללים הרבה משפטים קצרצרים, עשוי שלא להתאים לכל קורא, וישנם אף קוראים חסרי סבלנות שעלולים, חס וחלילה, למצוא את הגיבורה הראשית (והמקסימה) מעט מעצבנת לטעמם, אבל רובם יתקשו שלא לחבב אותה ואת הספר כבר מהעמוד הראשון (שבו מופיעה מפה מצוירת של האי הפרטי! איך אפשר שלא לחבב ספר שנפתח במפה מצוירת?). אותם קוראים יגלו יצירה אנושית, נוגעת ללב, מרגשת ומותחת, שכדאי מאוד לכבות את כל מנגנוני הציניות לפני שצוללים לתוכה, ופשוט להתמסר ללא תנאי.
ויש גם את העניין הזה של הסוף. לא נתייחס אליו כאן אפילו ברמז כדי לא לקלקל, אבל הוא מהסופים האלה שיגרמו לכם לקרוא את הספר מהתחלה מיד לאחר שתסיימו אותו, ולנסות להבין מה לעזאזל פיספסתם (טיפ: אל תסיימו אותו לפני השינה אם אתם מעוניינים להירדם לאחר מכן. מניסיון). מהבחינה הזו, "היינו שקרנים" הוא ספר מצמרר במובן הפיזי ביותר של המילה, כלומר כזה שיגרום לצמרמורת טובה והגונה במורד הגב שלכם. הוא אינו מושלם, לא חף מפגמים, ולא מסוג הספרים שמשנים אנשים. ובכל זאת - הוא כובש את הלב, מכניס אגרוף חזק למעיים, ומהדהד בתודעה גם זמן רב לאחר שמחזירים אותו אל המדף.
"היינו שקרנים" מאת א' לוקהארט, הוצאת ידיעות ספרים, 284 עמודים. מאנגלית: שרון פרמינגר.