באחד הפרקים הקלאסיים של סיינפלד, "The Fire", עומד ג'ורג' בפני מבחן גבריות, וכמובן לא מפספס את ההזדמנות להיכשל בו. במהלך מסיבת יום הולדת לבן הפעוט של הבחורה עמה הוא יוצא, מריח הגיבור המפוחד עשן מן המטבח, ובתגובה לכך חומק בצווחות מן המקום, ואף לא מהסס להפיל ארצה את סבתו של חתן השמחה כדי לפלס לעצמו פתח מילוט. כך מתחוור לזוגתו של קוסטנזה מה שהיתה בכל מקרה מבינה בסופו של דבר היא יוצאת עם רכיכה.
סיפור דומה פחות או יותר עומד במרכז "כוח עליון", סרטו של רובן אוסטלנד שהיה מועמד לגלובוס הזהב, עלה להקרנות טרום-בכורה במוזיאון תל אביב בסוף השבוע האחרון ויופץ מסחרית בשאר הארץ מחרתיים (חמישי). כאן, הוא מתרחש בהרי האלפים, לשם יוצאת משפחה שבדית בת ארבע נפשות אל הנופש השנתי שלה.
בראש התא עומד גבר מסוקס שנראה כזכר מסוג אלפא המנהיג בבטחה את הלהקה, עד שמפולת שלגים תופסת אותו עם המכנסיים למטה. במקום להגן על ילדיו ועל אשתו כפי שמצופה ממנו, הוא מתנהל כמו ג'ורג' קוסטנזה בשיא רפיסותו. אירוע זה מעיב על המשך החופשה, מערער את מאזן הכוחות במשפחה וכיאה לתנאי מזג האוויר, יוצר מעין כדור שלג מטאפורי שהולך ומתגלגל ומאיים לא רק על הזוגיות של הגיבורים, אלא גם על זו של הסובבים אותם.
ב"סיינפלד", קו העלילה הזה החזיק פרק של קצת יותר מעשרים דקות. ב"כוח עליון", מצליח איכשהו התסריטאי-במאי השבדי להשתמש בו כנקודת מוצא לסרט של שעתיים, שאינו משעמם או נמתח לרגע. זה ראוי לציון בעיקר מפני שמעבר לאותו מאורע מחולל, אין כאן עוד תפניות מטלטלות. אך בכל זאת, הקולנוען שוב ושוב מוצא דרכים חדשות להשתמש במפולת השלגים כציר סביבו מתפתחת דינמיקה מרתקת בין הבעל לאשתו, בינו ובין עצמו ובינם לשאר הנוכחים באתר הנופש.
היוצר השוודי הצליח בכך בזכות כישרונו הטבעי, אבל גם כיוון שידע היכן למצוא את המוזה. כפי שהצהיר בעצמו, כמה מסצנות המפתח ב"כוח עליון" מבוססות על להיטי יוטיוב מהסוג שיוצרים אחרים של סרטי איכות היו אולי מבטלים כפסולת ויראלית, אבל הוא היטיב לשאוב מהם השראה. כך, למשל, התבסס הבמאי על סרטון שתיאר התפרצות בכי בל תיאמן כדי לעצב כאן את אחת ההתייפחויות המפתיעות שנראו לאחרונה על המסך, ותיעוד מופרע מכל דמיון של נהג אוטובוס תיירים שימש אותו כדי ליצור סצנת סיום מורטת עצבים.
"כוח עליון", אם כך, מקפיץ את אוסטלנד למעמד של אחד הבמאים המעניינים והיצירתיים שפועלים היום באירופה. זה ממש קולנוען שיש לו הכל. כתסריטאי, הוא ניחן בכושר המצאה, בחדות אבחנה ובהומור שחור ומשובח, וכותב סיפורים בלי טיפה של שומן מיותר ודיאלוגים בלי שמץ של זיוף. כבמאי, הוא מוציא זאת לפועל באופן מלוטש ומיומן להפליא, כך שכמעט כל אחד מן הדימויים פה נראה כמלאכת מחשבת. גם בלי קשר לתכניו המרתקים והמבריקים, תענוג להסתכל על הסרט והתחושה היא שהיה יפה לעשות זאת גם אם היינו צופים בו בשבדית ובלי להבין דבר.
ברור, בקיצור, שאוסטלנד הוא כישרון-על. ניכר גם שהוא יודע את זה, והדבר לא תמיד עובד לטובתו. לפעמים התחושה היא שהשליטה המוחלטת שלו בכלי המבע הקולנועי, וההבנה המושלמת שלו את המין האנושי, מובילה אותו לזחיחות ולהתנשאות. נראה לעתים שהבמאי לא בוכה עם הדמויות ולא צוחק איתן, אלא צוחק עליהן ומנצל את מצוקתן.
דוגמה לחולשה זו של הסרט מגיעה דווקא באחד מרגעיו החזקים: סצנה בה מעמיד הבמאי את הזוג ושני ילדיהם מול המראה, כדי להבהיר לנו שמדובר לכאורה באבטיפוס של משפחה מושלמת. הוא מצליח להעביר את הרעיון הזה, וגורם לארבעה להיראות כאילו יצאו הרגע מקטלוג של סוודרים או מפרסומת לשוקולד. זהו רגע מדויק ומשעשע, וכמובן מרשים מבחינה צורנית, אך הוא גולש למחוזות הגרוטסקה, ומותיר טעם רע בפה: ההרגשה היא שאוסטלנד מגחך על הדמויות ומבקש מאיתנו לעשות זאת גם.
לא מעט קולנוענים, מיכאל הנקה למשל, התנהלו גם כן כמו אוסטלנד בתחילת דרכם, אך עם הזמן מצאו ביצירתם מקום לקצת יותר חמלה ואנושיות. אפשר לקוות שזה יקרה גם לו, ואז אפשר יהיה להוריד את הכוכבית מסרטיו, וליהנות מהם בלי לחוש סלידה.
אך גם אם הסרט מעורר מידה של רתיעה, זה לא מבטל כמובן את ערכו. בסיכומו של דבר הוא לופת אותנו בזמן הצפייה, וחשוב מכך מהדהד בנו גם לאחריה, ומעלה שלל שאלות. איך אנחנו מצפים מעצמנו להתנהג במקרה של שריפה או מפולת שלגים? איך הקרובים אלינו היו מצפים שנתנהג? ומה היה קורה בזמן אמת? כפי ש"כוח עליון" מראה, אנחנו יכולים להתפלל שהשאלות הללו יישארו תיאורטיות, ולעולם לא נצטרך לגלות את התשובות אליהן.