"כל הזמן אומרים לי את המילה 'פריפריה', אבל מבחינתי אני לא נמצאת ב'פריפריה' אלא נמצאת במרכז העולם. כי אני נמצאת במרכז העולם שלי", אומרת הבמאית אפרת כורם. את הרוב המוחץ של חייה העבירה כורם בדרום, בו היא חיה גם כיום, וגם עולמה הקולנועי נמצא בסימביוזה עם חלקה הדרומי של הארץ. היא למדה במחלקה לקולנוע במכללת ספיר, וכיום היא מלמדת בה ומשמשת כמנהלת אמנותית של פסטיבל קולנוע דרום מאז שנת 2009. כעת כורם מוציאה סרט ראשון באורך מלא בבימויה, "בן זקן" שמו, שמתרחש בחלקה הדרומי של העיר, במובלעת שמאכלסת דורות של מהגרים, אזור מוכה אבטלה ועוני. "אני כמו הגיבורים של 'בן זקן', שמבחינתם שום דבר לא קיים חוץ מהשכונה הזאת באשקלון. זה היקום שלהם", אומרת כורם, "אם הייתי מסתכלת על 'הדרום', 'הפריפריה' או 'שכונת מצוקה' לפי הדימוי שלהם מצבי היה בכי רע. כל תפקידי בעשיית הסרט היה לחצות, לנקב ולחורר את הדימוי הזה. ודרך החור הזה במסך של הדימוי הזה לנסות להגיע למציאות הרגשית, לתשוקה שלי". רק לתקופה קצרה בחייה, כשנתיים, גרה במרכז (בתל אביב וברמת השרון), ולאחר מכן חזרה לכור מחצבתה. "אפשר לצאת מהשכונה אבל השכונה לא יוצאת ממך. בכל מקום שהייתי בו בחיי התפאורה של הדרום ליוותה אותי. דרום זה תבנית נוף נפשית שמאוד מעוררת אותי".
הסרט "בן זקן" של כורם, שייצא לאקרנים ב-26 בפברואר, עוקב אחרי שלומי בן זקן (אותו מגלם בוגר הריאליטי אלירז שדה), אב חד-הורי בן 34 הגר עם אמו האלמנה ואחיו ומגדל לבדו את רוחי (רום שושן), בתו היחידה בת ה-11. שלומי נאבק בעצמו ובסביבתו על מנת לשמור את בתו בחזקתו אך גם מכיר בחוסר היכולת שלו לתפקד כאב ולהעניק לבתו היחידה הזדמנות וחיים טובים יותר, כמו שהיה רוצה לעצמו. הסרט, בהפקתו של איתי תמיר ("לילה סרטים"), התקבל לפסטיבל ברלין 2015, שם יוצג במסגרת "פורום" המוקדשת לסרטים אמנותיים בעלי שפה קולנועית ייחודית של קולנוענים מרחבי העולם, וגם יתחרה על פרס סרט הביכורים הטוב ביותר. "זה סוג של נס שהסרט התקבל לברלין", אומרת כורם. בנוסף, בשנה שעברה הסרט פתח את פסטיבל קולנוע דרום והשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים.
- האם יש בסרט יסודות אוטוביוגרפיים?
כורם: "הסרט קשור מאוד לחיי, גם אם הוא לא אוטוביוגרפי אחד לאחד. קודם כל, צילמתי בבית הספר שלמדתי בו, צילמתי שתי דקות מהבניין שגרתי בו, אלה מקומות שאני מכירה בדם. התגלגלתי על האדמה שלהם באופן מטאפורי ואולי גם לא באופן מטאפורי. אין ספק שהסרט מתעסק במקומות בילדות שלי, אבל גם בשאלה איזה אמא אני אהיה. מה זה להיות הורה שאוהב את הילד שלו בצורה מטורפת, אבל אומר: וואלה, אני לא מספיק. מאיפה אני נותן? אני נותן מהאין שלי. אני לא מספיק לילד הזה. הבית הזה הוא גם מקלט וגם כלא. אני גדלתי עם שני הורים שעשו כל מה שהם יכולים כדי לשמור עליי וכדי לתת לי את מה שהם יכולים. אין שליטה על מה שיקרה איתנו. לא שקרו איתי אסונות גדולים. אבל הרגשתי שאני ילדה שגם רוצה להתחכך ולהכיר את העולם. לא הייתי ילדת צמודת בית".
- הסרט מתקשר לכך שאת עזבת את הבית בגיל 14?
"אותי לא הוציאו מהבית. אני מאוד רציתי ללכת ללמוד אמנות. ידעתי שיש עולם אחר. מאוד רציתי לחקור" (כורם החלה ללמוד בגיל 14 לימודי אמנות בפנימיה. ש.ב).
- בחרת באלירז שדה, בוגר תוכנית ריאליטי, אפילו לא ריאליטי כישרונות אלא ריאליטי המתבסס על תככים ומריבות. בנוסף לזה, אין לו רקע של לימודי משחק. יהיה מי שיחשוד שליהקת אותו כגימיק מושך קהל.
"לא כל כך מעניין אותי מה הברנז'ה חושבת. יש יתרון בלהיות בצד. אני עושה מה שבא לי. פגשתי את אלירז כמה וכמה פעמים, והוא אמר משהו שאף אחד אחר לא אמר על הדמות האב החד-הורי שהוא נבחן לגלם: האקט שהוא עושה, הפרידה מהילדה שלו, זה אקט רוחני. לא האמנתי למשמע אוזניי, זה היה אחד הניתוחים היותר מרגשים ששמעתי. הוא הבין את הלוגיקה המאוד מעניינת של הדמות הזאת הוא נהיה אבא ברגע שהוא תופס מבתו מרחק. כי אם הוא ישאיר אותה איתו, היא תיבלע בו, היא תיעלם, לא יתאפשרו לה דברים שהוא רוצה אפילו בשביל עצמו. זו לוגיקה אירונית כזאת. ואת זה אלירז הבין, ואמר במילותיו שלו. ראיתי שיש בו רגישות ומשהו עמוק. לא עשיתי מאלירז שום דבר שהוא לא. עבדנו מאוד מאוד צמוד במשך כמה חודשים. שאנשים יגידו מה שהם רוצים. להתפתות לדימוי שלו? ללכת עם התדרים של הדימוי שלו כ'ערס', כ'צעקן'? שיגידו. זה כמו שעושים עוול נוראי בתקשורת ובתפיסה הכללית של מה זה האנשים האלה שחיים בשיכונים האלה. יש במאים שרוצים לעבוד עם שחקנים בגלל הטכניקה, בגלל עבודה כזאת או אחרת, בגלל הצבע שלהם. אני רציתי לעבוד עם נשמות טובות, וזה מה שקיבלתי".
- למה בחרת בדמות אב חד-הורי ולא אם חד-הורית?
"עניין אותי להתעסק בגבר שהוא גם אמא. נמאס לי מכל הדימויים על הערס הצעיר, שאם הוא עשה ילד אז הוא בטח זנח אותו. נמאס לי מזה. אני מכירה אנשים אחרים. לא רציתי לעשות סרט על טיפוסים, רציתי לעשות סרט על דמויות. אם חד-הורית זה לא משהו שדיבר אליי. חשבתי שאפול לכל הקלישאות אם אעשה סרט על אמא. אני רוצה לבוא ממקום אחר. האמהות בדמות שמגלם אלירז היא אמהות קצת שוקיסטית. עניין אותי לעסוק בשאלת הגבולות, למשל - היא ישנה איתו במיטה, הוא מלביש אותה, הוא מאוד מאוד דואג לה".
- במישור המיידי, בפשט, הסרט עוסק באב חד-הורי ששואל את עצמו אם להחזיק את הבת שלו או לתת לה ללכת. ומה הדרש? על מה הסרט הזה מבחינתך?
"בפשט שלו, הסרט בהחלט עוסק בזה. בעומק שלו, הסרט שואל שאלה על יצירה באופן כללי. על המרחק הנכון ממה שאנחנו מביאים ויוצרים לעולם. אם שמת לב, בכל הסרט הזה יש חללים ריקים. זה לא סתם. זה לא בגלל שאמרתי 'אה, הם עניים, אז לא יהיה להם כלום על הקירות'. הרי יש בתים בלי כסף, ויש להם מלא דברים על הקירות. החלל הריק הוא מתקשר למושג יהודי קבלי שנקרא 'חלל פנוי', שמתאר מקום שמתהווים בו דברים, שהוא לא מקום של דיבור דווקא, אלא מקום של שתיקה. ובגלל זה בסרט הזה יש הרבה שתיקות. הסרט הזה הוא כולו על הפישפוש, על המקום שבו אדם נמצא בעולם וצריך לבחור, ובגלל זה לא נוח לאדם שבא לעולם, כי הוא צריך לבצע אקט בעולם. וזה אקט מאוד אכזרי להגיד: אני לא יכול לתת לבת הזאת את כל מה שהיא צריכה".
בין דיבור על חללים להכנות לנסיעה לברלין, כורם משמשת גם כמנהלת של פסטיבל קולנוע דרום, שהוגדר ב"הארץ" כ"ממזר חינני שמציע אלטרנטיבה משמחת לאחיו, (הפסטיבלים) הבוגרים האחראים'". "אני לא יודעת אם אנחנו כאלה ממזרים, אני תופסת את עצמי כילדה טובה דווקא", צוחקת כורם. "פסטיבל קולנוע דרום מבקש להציע דרך אחרת להתבונן בסרטים, לדבר על סרטים, לפגוש סרטים. אנחנו יושבים שעות עם היוצרים, הם הדבר הכי חשוב בשבילנו, ואני חושבת שהם מרגישים את זה. גם יוצרים מובילים מהעולם כמו קרלוס רייגאדס וברונו דומו, רוצים לחזור אלינו. לא בגלל שיש לנו מלונות, הם ישנים על מיטות סוכנים בקיבוצים, ולא בגלל שאנחנו מאכילים אותם טוב. הם רוצים לחזור כי אנחנו לא מפסיקים לדבר על היצירה שלהם, ולדרוש אותה. אין לנו פרסים, אין תחרויות, זה לא שואו, זה בית מדרש לקולנוע. אנחנו מכירים את האימרה של אוסקר וויילד, 'כל מעשה האמנות הינו חסר תועלת', אבל בקולנוע דרום אנחנו מאמינים שהוא מלא תועלת".