פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גן עדן לפלצנים: "בירדמן" יתנשא עליכם כל הדרך אל כתוביות הסיום

      סרטו של אלחנדרו גונזלס אינאריטו הוא חגיגה של שליטה מרשימה באמנויות הקולנוע, שמעורבת בבוז עמוק לסרטים של הוליווד, מבקריה וחלק מצופיה. זה לא אומר שאי אפשר ליהנות ממנו, אבל במקביל גם קשה שלא להיפגע

      גן עדן לפלצנים: "בירדמן" יתנשא עליכם כל הדרך אל כתוביות הסיום

      איך מבדילים בין סינמפיל, אחד שנושם ומבין וחוקר ואוהב קולנוע, לבין צופה מהשורה? מראים להם את סצנת הפתיחה של "השחקן" של רוברט אלטמן או "מגע של רשע" של אורסון וולס. הסינמפיל יישפך מהתלהבות מהשוט הארוך, המורכב והמדהים. הצופה המצוי לא ישים לב אפילו שיש משהו לא שיגרתי בסצנות האלה, והוא יתעקש לשים לב רק לדברים כמו העלילה או הדברים שהשחקנים אומרים. שוטים ארוכים במיוחד, דקות ארוכות שבהן המצלמה נודדת ברחבי עולם הסרט בלי אף קאט, הם כמו סמים לקולנוענים, שמודעים לקושי העצום שבצילום שוטים כאלה וסופרים את השניות מאז הקאט האחרון, בעוד רוב הצופים פשוט לא מבחינים בקיומם. וכל זה מעורר את השאלה – שתיחשב בחוגים מסוימים לחילול קודש מוחלט: כשקולנוען בוחר לצלם סצנה בוואן-שוט ארוך להפליא, האם הוא בוחר לעשות כך משום שזו הדרך היעילה ביותר להעביר את התחושות שאותן הוא התכוון לעורר, או שמא הוא עושה את זה רק כדי לזכות בהערכתם של הסינמפילים שבקהל?

      אי אפשר להתעלם מהשאלה הזאת כשמדברים על "בירדמן", סרט שכולו וואן-שוט. זה סרט כמעט בלי קאטים: רובו המכריע של הסרט הזה מצולם כך שייראה כאילו נעשה בשוט אחד, כשהמצלמה לא מפסיקה לעבוד לרגע. הסרט לא באמת צולם כולו בשוט אחד - זה בלתי אפשרי; למעשה מדובר בכמה שוטים ארוכים מאוד שחוברו להם יחדיו באמצעים דיגיטליים כך שייראו כמו אחד השוטים הארוכים בהיסטוריה של הקולנוע. עמנואל לובצקי, אולי גדול צלמי הקולנוע החיים, שרק בשנה שעברה קיבל את האוסקר שהגיע לו מזמן (על "כוח משיכה"), אחראי לצילום בסרט, וההישג הטכני הוא בלי ספק מדהים. המצלמה עוקבת אחרי גיבורי הסרט בתוך מסדרונות צפופים, חוצה לרחובות וחזרה, עוברת דרך חלונות, עולה לאוויר ויורדת וכל זה מהמם, אם אתם במקרה מסוג האנשים שבכלל מודעים לזה. ואם לא – התרגיל כולו יהיה שקוף לחלוטין בעיניכם, לא תשימו לב שמשהו פה בכלל יוצא דופן.

      בירדמן (יח"צ)
      אני באמת צריך להסביר לך מה זה וואן-שוט? (צילום: יח"צ)

      הוואן-שוט הוא לא האלמנט היחיד בסרט שניתן לכנות "גימיק". גיבור הסרט הוא שחקן קולנוע שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות "בירדמן", ועכשיו מנסה לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות מחזה בברודוויי. מגלם אותו מייקל קיטון, שהוא שחקן קולנוע שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות "באטמן", ועכשיו מנסה לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות השתתפות בסרט אמנותי ומתוחכם של אלחנדרו גונזלס אינאריטו. נראה שהגיבור סובל מסוג של פיצול אישיות, לכן אולי זה לא לגמרי מקרי שהשחקן הראשי בהצגה שלו ‏הוא אדוארד נורטון.‏ כותרות הפתיחה הן ציטוט של גודאר. אפילו שם הסרט הוא כזה: שמו המלא הוא למעשה "בירדמן או (היתרון הבלתי צפוי של הבורות)", כולל הסוגריים התמוהים, ובטח גם זה איזה רפרנס למשהו שאני לא מזהה כי אני לא מספיק משכיל. ‏הסרט הזה הוא כל כולו התחכמות וקריצה, כולו פונה אל הצופה המיודע והיודע שיזהה את האירוניות והרפרנסים והוואן-שוטים. אפשר לקרוא לזה הערה פוסט-מודרנית על מהותו של הקולנוע. אפשר גם לקרוא לזה אוסף של גימיקים. כל זה בעוד הסרט מביע בוז מפורש ובלתי מוסתר לסרטים הפופולריים, ההמוניים והנמוכים, "פורנו להמונים" כהגדרתו. כלומר, אם אתם לא יודעים להעריך את האמצעים הסגנוניים של הסרט, אז מי צריך אתכם בכלל, בורים שכמוכם. בו בזמן, הסרט מביע מידה שווה של בוז גם כלפי המבקרים, בעזרת דמות של מבקרת תיאטרון מרשעת ואיומה. בקיצור, שם מדויק יותר היה צריך להיות "בירדמן או (פלצנותה הצפויה לחלוטין של החשיבות העצמית)".

      מתחת לכל הטריקים שבהם הוא עטוף, "בירדמן" הוא לא סרט רע, אם כי הוא בעייתי. זה סיפורו של יוצר במשבר ומייקל קיטון מגלם אותו נהדר; אדוארד נורטון גם הוא משובח, ובסצינות המשותפות שלהם הם חורכים את המסך. אבל אל תוך הסיפור הפשוט הזה נדחק כל רעיון שעבר בראשו של הבמאי: הסרט מלא בדמויות משנה שמקבלות עלילות משנה משלהן, חלקן לא הולכות לשום מקום. לא מספיק שאיש הציפור לשעבר נאבק על ‏הכרה, הוא גם שומע קולות! ויש לו גם כוחות על ‏טבעיים, או שבעצם לא! ויש לו בת בגמילה מסמים! ‏ואישה לשעבר שהוא ניתק איתה את הקשר! ויש מישהי ‏בהיריון! ושחקנים קפריזיים! אה, ומבקרים ‏הם קקות, צריך להכניס להם! ולסביות! ותיאטרון! והכל בשוט אחד! ‏בלגן. ‏אם מסירים מהסרט את הווירטואוזיות הראוותנית, מגלים סיפור פגום מאוד, שמאוד רוצה שתדברו עליו ותדונו בו ותפתחו עליו תאוריות ופרשנויות. העניין בולט במיוחד בסצינת הסיום של הסרט: סיום תמוה שמרוב ניסיון להיות רב משמעי ופתוח לפרשנות, נראה כאילו לא ידע בעצמו מה הוא רוצה לומר.

      בירדמן (יח"צ)
      תגיד עוד פעם ש"הנוקמים" זה סרט טוב (צילום: יח"צ)

      ובכל זאת... הסינמפיל המתחכם שבי נהנה מאוד מתעלול הקרקס המדהים שהוא הוואן-שוט הבלתי אפשרי הזה, ומשלל ההתייחסויות העצמיות, והאופן שבו הסרט מזגזג – בלי אף קאט, כן? – בין המציאות לבין העולם שבתוך הראש של הגיבור. אז כן, הסרט הוא לונה-פארק לאינטלקטואלים. זה בסדר גמור להתפנק לפעמים עם גימיקים מהנים – אבל היה נחמד לעשות את זה בלי הצביעות והזלזול המופגן בקולנוע "נמוך". אני לא רואה איך התרגיל של יצירת השוט הבודד ב"בירדמן" הוא הישג יותר מרשים, חשוב או מעניין מעבודת האפקטים ‏המדהימה ב"כוכב הקופים: השחר", למשל. אמנות "גבוהה" היא לא האויב של אמנות "נמוכה". "בירדמן" הוא מאוד מרשים, והוא עשה לי חשק לראות שוב את "הנוקמים".

      ומה אתם חשבתם על "בירדמן"? ספרו לנו בפייסבוק