המספר
ראשית כמה מילים על הדוד-רבא שלי, קרן האור העליזה של ילדותנו המוקדמת. יש לי דברים רבים כל כך לומר עליו עד כי איני מסוגל לזכור את כולם, אפילו לא את הרוב. הנושא רחב עד כדי כך שהוא חורג מגבולות זיכרוני ובינתי. לכן עכשיו, כשאנסה לספר עליו, התוצאה תהיה רחוקה מאוד משל?מות.
כשאחי התאום סשה ואני היינו קטנים הוא היה עבורנו מושא לסגידה. לפעמים, כשישבנו ליד שולחן המטבח, הייתי מביט בו וחושב שהעולם כולו אינו גדול דיו להכיל את הערצתי אליו. הוא לימד אותנו כל מה שאנחנו, בהיותנו ילדים, לא ידענו על משפחתנו וגם לא יכולנו לדעת, וחשף בפנינו אין ספור תעלומות שהוא עצמו גילה באמצעות כוחות נסתרים, שלא מן העולם הזה. הוא היה מספר סיפורים אגדי. עם האנקדוטות עתירות הדמיון שלו אשר מהן, כך מעידים כל הסימניםבלתי נדלה פיתה אותנו בלי הרף אל המרתק והמצחיק. בכל שעה שהופיע, תמיד בלי להודיע מראש, הפך מיד היומיומי לחגיגה, וסשה ואני, שבדרך כלל התקוטטנו בלי הפסקה, הצהרנו מיד על מעין הפסקת אש.
כולם קראו לו פרננדו, בהיגוי שכמו רמז על היותו דוכס ספרדי. כולם חוץ מסבתא, אמא של אבא, שפשוטקראה לו פ?ר?נ?צ?י. שמו האמיתי היה פ?ר?נ?ץ ש?ר?ף.
סבתא רחשה לפרננדו שנאה יוקדת. לא הצלחתי לדובב אותה שתספר לי מדוע שנאה אותו, לא בטרם יחלפו שנים רבות. הסיבה לעימות נבלעה באפ?לה מסתורית. ייתכן שסבתא עצמה שכחה מהי. למרות זאת לא הייתה מוכנה לסלוח בשום אופן, והיא מעולם לא הסתירה את רגשותיה. אמנם מעולם לא האשימה אותו במעשה מגונה או מרושע באמת, אך לעומת זאת בכל הזדמנות הייתה מציינת בנימה מנצחת שהוא איננו קרוב משפחה של ממש, שרק במקרה היה נשוי לאחת מאין ספור הדודניות שלה ועוד לזו שהייתה פחות מלבבת מכולן.
יחסינו הקרובים עם הדוד-רבא שלי נבעו מהבדידות שבה חי. אשתו ובנותיו בנות העשרה, התאומות א?נצי ומ?נצי, עלו בעשן בארובות גבוהות.
"זה עצוב מאוד," אמר יום אחד והתאמץ ללכוד את מבטינו, "אבל ככה זה."
זה היה ב-24 באוקטובר, אני זוכר זאת בבירור. קרני שמש חיוורות של סתיו חדרו מבעד לווילונות. אבל לפתע פתאום השתנה צבעם של השמיים מבהיר לשחור. הדוד רבא שלי כחכח פעם אחת ופרץ בבכי. האוויר בדירה היה רווי ריח של מרק חרוך, אחת ממנותיה המיוחדות של סבתא. דמעותיו של פרננדו זלגו ללא הרף. כתפיו רעדו ועיניו האדימו. באותו יום חל יום הולדתן של בנותיו. הוא פתח את פיו כמו ביקש לומר דבר מה, אבל חטף מעין התקף שיעול, והמילים נשברו לרסיסים והתפזרו באוויר.
מאז לא אמר על כך דבר. אבל אחי התאום סשה ואני הבנו.
פעם אחרת סיפר, באיטיות, כמעט בלחש, שכל חייו אהב אישה אחת, אחת ויחידה, יותר מכל דבר אחר בעולם. עד מהרה הבנו שלא ייתכן שהייתה זו אשתו, כי כעבור שניות ספורות הוסיף: "ודווקא בה לא יכולתי לזכות. אבל לי הספיקה האהבה שאהבתי אותה."
דלת המטבח הייתה פתוחה, והדוד רבא שלי הגניב מבטים לעבר סבתא, שעמדה ליד התנור ופטפטה עם עצמה. מסיבה כלשהי התחלתי לצחקק. חושיי אמרו לי שבביטויים נסתרים אלה ביקש לרמוז לנו מה מתחולל בלבו.
"מ?יין ליב??ס ק?ינ?ד, אל תצחק, אבל לאהוב אותה היה הדבר הטוב היחידי שעשיתי בחיי. בוודאי מוזר בעיניך שגבר זקן כמוני מסוגל לחוש תשוקות עזות. אבל כשכל השאר מתמעט, בוגד ונעלם, נהרס ולבסוף נכנע למהלכו האכזרי של הזמן, אש האהבה מוסיפה לבעור בגוף עד המוות."
אף על פי שבינינו ובין הדוד רבא שלי לא היו כל קשרי דם, הוא ידע הכול אפילו על אבותינו הקדומים ביותר. וזאת משום שייחס חשיבות אדירה למה שאירע בעבר. בעיניו היה זה הצד החשוב ביותר של הקיום האנושי. כשסיפר לנו על קרובי המשפחה שלנו מימי הביניים היה לעתים מביט בנו בגאווה, מלטף את ראשינו ונאנח בקול, על פניו נסוך חיוך המשקיף למרחקים. פעמים אחרות היה מתרגז קצת על אחי התאום סשה ועלי, שלא ידענו דבר על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. אני זוכר פעם אחת במיוחד, שבה נתקף כעס נורא. את העובדה שלא הכרנו את כל פרטי גורלה המר של קרובתנו הרחוקה שושנה שפינוזה הוא ראה כרשעות וערמומיות של ממש מצדנו. במותה הייתה רק נערה צעירה ופורחת, ואף על פי כן הייתה אחת המחדשות הגדולות בתחום הפיסיקה.
לפעמים מתעורר בי חשד שבלבו של הדוד רבא שלי, שאיבד את בנותיו התאומות במלחמה, הוא מט?פ??ח משאלה לא מודעת שסשה ואני ננקום בהיסטוריה. אני חושב שבראש ובראשונה חשש כי סביבתנו המשפחתית תעצב אותנו כאנשים חלשים, חרדתיים, הססניים ודאגניים, והוא רצה לנצל את השפעתו על נשמותינו כדי לדחוף אותנו בחשאי לכיוון אחר לגמרי בכך שי?קנה לנו חיוניות, יזמה ורצון לכבוש.
פרננדו היה תמיד מוכן לשים קץ לבורות שלנו ולהציל מתהום הנשייה קרוב משפחה מסוים משחר ההיסטוריה באמצעות ציטוטים נרחבים ממסמכים לא נודעים או בחשיפת סודות שהוסתרו בפינותיו האפלות ביותר של העבר, דברים שהתגלו לו באמצעות רוח טובה ומיטיבה, שלחשה באוזניו סודות ממימד אחר. מילותיו של הדוד רבא שלי נפלו תמיד על קרקע פור?ה. סשה ואני מעולם לא הגבנו בספקנות על הסאגות המשפחתיות שלו. כמ?ס?פ?ר אי אפשר היה לעמוד בפניו. ישבנו בפיות פעורים, מלאים גאווה והתפעלות מן העולם האגדי שניסה לעורר לחיים לעינינו. התלהבתי כל כך מסיפוריו של הדוד רבא שלי, עד כי למדתי אותם בעל פה. לפעמים, כשטעה בפרט או בתאריך כלשהו, הייתי אפילו מתקן אותו.
רק סבתא, שמדי פעם הייתה ממלמלת לעצמה שכבר מזמן "חשפה" את פרננדו, מצאה סיבה להטיל ספק באמינות מקורותיו ההיסטוריים. לפעמים, ובאופן שבעיני סשה ובעיניי היה חסר טקט לחלוטין, הייתה סוחטת ממנו פרטי מידע שונים, ונדמה היה שהצליחה להביך אותו. בדרך כלל רק ישב ושתק, מבטו מושפל ועל שפתיו חיוך קל של אשמה.
אבל ברגע שסבתא יצאה מהחדר נעשו פניו מאושרות ונינוחות, ללא זכר לדאגות. תמיד היה מבקש מאתנו להתקרב, ובנימה אינטימית היה אומר: "המציאות עולה על כל דמיון. מי שיודע מה קרה בעבר לא צריך להמציא סיפורים. חוץ מזה קל יותר להשיג שקרן בורח מאשר כלב צולע."
"שיקוי חיי הנצח" מאת גבי בלייכמן, הוצאת כתר, 68 ש"ח.
גבי בלייכמן ישתתף בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים וישוחח על ספרו עם הסופר משה סקאל ביום רביעי, 11 בפברואר, בשעה 18:30 בסינמטק ירושלים.