פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 26: הדואט הצפוי והרגיל של קובי פרץ וזהבה בן

      דואט נוסף בחגורות של בן ופרץ, הפעם זה עם זה, בשירים שאין בהם שום ייחוד. בנוסף בעז שרעבי בשיר עם הפקה שמעקרת ושוכחת את קולו, ועוד שירים בטור ים תיכוני של רועי בהריר

      זהבה בן וקובי פרץ - "לאהוב לנצח" (4:14), "לב מתגעגע" (4:18)

      כפי שקורה לפעמים בין כתלי הז'אנר, מתברר שהחיים הם לא קומוניקט. ההבדל בין השניים במקרה הזה טמון בכך שבקומוניקט המצורף לצמד הדואטים של זהבה בן וקובי פרץ כתוב שמדובר ב"שיתוף פעולה חדש ויוצא דופן בז'אנר הים תיכוני", בזמן שבחיים האמיתיים אין דבר יותר צפוי ורגיל מדואט, או שני דואטים, של זהבה בן וקובי פרץ.

      מוזיקלית וסגנונית אין כמעט הבדל בין השניים. נכון, זהבה היא זמרת וקובי הוא זמר, ונכון, זהבה הייתה פעם איכותית והפכה לטראש, בעוד שקובי היה פעם טראש ונשאר טראש - אבל כיום שניהם עושים בדיוק אותו דבר: יורים לכל הכיוונים, לרבות אלה הרומנטיים ו/או האמוניים, בתקווה שמשהו, סוף סוף, יתפוס ברדיו וישיבם אל העניינים. זו, כמובן, גם אחת הסיבות לכך ששניהם מקליטים לאחרונה דואטים בתדירות של אחת לשעה, עם כל אמן, בוער יותר או פחות, שעשוי לסייע לחילוצם משבי האמנים הים תיכוניים שקפצו את הכריש.

      פרץ הקליט דואטים בין השאר עם אישתאר, עם שונטל, עם יניב בן משיח, עם דניאלה לוגסי, עם אוף שימחעס ועם אבא שלו. בן, בכלל, לא בוחלת בפרטנרים, ובנוסף לאלבום הדואטים שהוציאה ב-2001 ולדואט המוצלח שלה עם דודו אהרון מ-2009 ("הלב יודע"), חלקה בתים ופזמונים עם מושיק עפיה, מרגול, עופר לוי, צביקה פיק וג'וליאן קזבלנקס (סתם, הוא היה עסוק). כלומר, העובדה שזהבה בן וקובי פרץ מוציאים עכשיו דואטים מפתיעה ו"יוצאת דופן" בערך כמו העובדה שבסופו של יום חמישי מגיע יום שישי.

      ומה בנוגע לדואטים עצמם? ובכן, אפשר להקשיב להם, אין איסור על כך, אבל כדאי להתמקד בקולות היפים של הזמרים ולהדחיק, במידת האפשר, את כל שאר הדברים שקורים שם (המילים, הלחנים, העיבודים), שכן מדובר ברמות מסוכנות של נשורת רדיואקטיבית קיטשית ושבלונית, שנגזרת ישירות מהחוק הים תיכוני שאוסר על הוצאת דואטים עם שמות שלא כוללים את המילה "לב" ו/או את השורש א.ה.ב.

      הדואט הראשון ("לאהוב לנצח") קצבי למדי, אמור לשמח ולעודד את הלב ואת הנפש, אבל נשמע בדיוק, ממש בדיוק, כמו 70 מיליון ו-11 דואטים שמחים אחרים. הדואט השני ("לב מתגעגע") שקט, "רציני", "עמוק", "מרגש" ועוד כל מיני מלים כאלה בין מירכאות, אך לב אין בו - לא בבית הסטאטי ולא בפזמון המלודרמטי - ואם במקרה פספסתי אחד כזה, אין סיכוי שהוא מתגעגע. עצה: הקשיבו לדואט הראשון, קחו הפסקה, שתו משהו, אכלו משהו, נוחו מעט, ורק אז המשיכו לדואט השני. האזנה לשניהם ברצף עשויה לגרום לעוויתות גופניות קשות ובלתי רצוניות.

      (כוכב וחצי ל"לאהוב לנצח", שני כוכבים ל"לב מתגעגע")

      * קובי פרץ יארח את זהבה בן במופע חגיגי במוצ"ש הקרוב, 31/1, ברידינג 3 תל אביב.

      "חיי אדם" - בועז שרעבי (4:02)

      "מה שווים חיי אדם?", שואל בועז שרעבי בפזמון שירו החדש. ובאמת, מה שווים חיי אדם שבורך בקשר אדוק עם אלוהי הלחנים, יושב בביתו עם גיטרה ומחבר מנגינה עצובה וכובשת נוספת - הפעם לצד עמית צח ולמילותיו הפשוטות והנוגעות - אבל אז, אבוי, חוזר אותו צח ומחרב הכל בעיבוד בובמסטי, מצועצע, שמערבל באגרסיביות תזמורתיות עם דאנס, רוק אצטדיונים, דרבוקות, מקהלה, קרקס שלם. ואז, בניסיונו היומרני לפלוט את זה מתוכנת העריכה כשיר לרדיו, שוכח את הווקאלז של שרעבי – הסיבה לקיומו ולקיומנו – על אי תנועה בין המיקס לאור יהודה, אי שם מחוץ לקצב.

      לא יודע מה בנוגע לשאר האנשים - כל אחד וטעמו הוא - אבל אני, באופן אישי, אוהב את הבועז שרעבי שלי לבד. הופעה פרטית עם ארבעה מוזמנים בלבד. שרעבי, הגיטרה, הנשמה והמוזה. עד שזה יקרה, ידידיי, שלום וביי.

      (שלושה כוכבים)

      שי שרעבי - "כובשים את העולם" (3:21)

      אוי ואבוי. מאיפה זה בא? לא יודע, אבל אפשר לשער שאדם חכם כלשהו – ככל הנראה, רפי, המנהל של שי שרעבי – סיפר פעם לשי שרעבי שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ששי צברי אמר לו "וואלה", חשב על זה קצת ולבסוף הבין שמצביא דגול שכמותו, מנצח מלידה, חייב ללכת בדרכם של נפוליון, יוליוס קיסר, צ'רצ'יל, המלך ארתור ויהושע בן נון. אין ברירה. כל החלטה אחרת שלו עשויה להתפרש בצד השני (של העולם שבו צולם הסרט ששרעבי חי בו) כחולשה.

      אמנם קשה לראות כיצד "כובשים את העולם" יביא לתוצאה המיוחלת מבחינתו של שרעבי, שכן פרט לגיטרה המשתובבת של אריק כהן אין בו שום דבר שמזכיר את רוח הקרב הבוערת ההיא, שפעמה בעורקי המצביאים הנ"ל, אבל גם הם יודעים שבמלחמה כמו במלחמה הכל יכול להיות. לא כדאי להיתפס לשאננות. בטח לא כשנזכרים בכך ש"איפה הימים", הסינגל הקודם של שערבי, נהיה להיט. מוטב אפוא לקחת בחשבון גם אפשרות ששרעבי ינצח ויביא לסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו (והפעם, שלא כמו בשיר של R.E.M, ממש לא מרגישים עם זה בסדר).

      בהסתמך על הכרזת המלחמה של שרעבי, מצפה לנו בתרחיש אימים שכזה עתיד רע. רע מאוד. עולמו האוטופי של שרעבי שבו הוא ואהובת לבו ילכו יד ביד, הוא עולם דלוח, מרוח, חסר איזון אסתטי וצלילי (אוקיי, שרעבי, חסכת ברובריקה של הסאונדמן, אין בעיה, אבל שים איזה ילד על הבאלנאס), ומורכב מטלאי דרשות של חתני שמחות באולמי אופיר בראש העין ("איך אני מאושר שאת אליי חוזרת / רק תדעי שאצלי עוד לא הייתה אחרת"). נכון, חמסה-חמסה-חמסה, שלא נדע. ולחשוב שאנחנו, מפונקים שכמותנו, חוששים ממלחמות בלבנון.

      (כוכב אחד)

      אדווה עומר - "ואתה, מה איתך?" (3:17)

      מה, איתי? וואלק, בסדר. חיים, יו נואו. ואת, אדווה, מה איתך? הכל ברגיל? כן? סגורה על זה? לא, כי פשוט אני רואה שהוצאת שיר חדש, עניינים וזה. כן, ברור, שמעתי, שמעתי, שמעתי, נשבע לך ששמעתי, כמה פעמים אפילו. שיר טוב, האמת. בן זונה.

      תכל'ס, בינינו לבין עצמנו ככה, כשהיא לא שומעת: זה לא באמת סתם שיר טוב. בטח שלא בן זונה. מה שכן, יש לה, לאדווה עומר ("הטבריינית שלא נחה לרגע", כלשון הקומוניקט), קול חמוד ולא משויף (במובן החיובי), קצב ברגליים וכריזמה פריפריאלית שבנויה משילוב של צנעה ואמביציה, ומתאימה ככפפה לרוחו הלטינית של הלחן הנוסחתי והקליט (אריק זנטי) והטקסט הישיר והנמנע מחריזה ("ישר מדמיינת מה היה קורה איתך / אם היינו נשארים סוללים את הדרך").

      נכון, תעשיית המוזיקה הים תיכונית "צמאה לזמרת, ועוד בסגנון חדשני מרענן וכמו שניקרא בימינו היום 'פראש'" (כן, הקומוניקט הזה אדיר), אבל אני דווקא לא צמא כי הרגע שתיתי קולה (לצד שניצל), כך שאם טעמי המוזיקלי לא ישתנה עד לסוף הקלדת הפסקה הזאת, אני לא מאמין שיצליחו להידחק בסופה, בין הסוגריים, יותר משני כוכבים. וגם הללו, אגב, יסמלו יותר מכל את מצב רוחי הטוב בזמן שאני מקליד אותה, כי תקשיבו, השניצל הזה (של "ארונה ואלה") מדהים והקולה קרה כקרח ויש בה מלא גזים.

      (שני כוכבים)