השימוש המטאפורי בלוויתן מופיע לראשונה בספר איוב, שם המפלצת הימית מסמלת את גדולתו של האל. בעידן מודרני יותר, גם הפילוסוף הבריטי תומס הובס השתמש ביצור המיתי, והפעם כמשל לישות הריבונית הכל-יכולה שתמיד תצבור עוד ועוד כוח על חשבונו של הפרט.
אזרחים קטנים רבים למדו לאורך ההיסטוריה כי הובס צדק במה שכתב על כוחה על המדינה. בין האחרונים לקבל את השיעור הזה היה גם מרווין הימייר, בעל חנות מקולורדו שיצא לפני קצת יותר מעשור למאבק חסר סיכוי בעירייה ובתאגיד הענק שביקשו להשתלט על אדמתו. למרות רוח הקרב ונחישותו המוחלטת, הצליח הלוויתן לטרף אותו במהרה ובקלילות, ולוחם הצדק האינדיבידואל הפסיד את המאבק, את האדמה וגם את חייו.
על בסיס הסיפור הזה, יצר הבמאי הרוסי אנדריי זוויגינצב את סרטו העלילתי הטרי "לוויתן", המגיע לארץ כשהוא נישא על גל שכאילו נוצר במשק סנפיריו של יצור ימי אימתני - הדרמה הזו זכתה בגלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, מועמדת לאוסקר ולפרסי האקדמיה הבריטית בקטגוריה דומה, וכן קטפה את פרס התסריט בפסטיבל קאן ועוד שלל עיטורים. כל זה מביא לשיא חדש את הקריירה של הבמאי, שגם כך, הודות ליצירות בסדר הגודל של "השיבה" ו"ילנה", היה הבולט מבין הבמאים בני דורו בארצו.
למרות המוניטין הבינלאומי שצבר כבר מזמן ולמרות ניסיונות השלטונות להצר את צעדיו, זוויגינצב נשאר במולדתו והעביר את הסיפור מקולורדו לעיירה קטנה בצפון רוסיה. שם, עוקב הבמאי אחר מכונאי רכב, נשוי בשנית ואב לילד, שראש העיר מבקש להפקיע ממנו חלקת ארץ כדי לבנות עליה כנסייה. האיש הפשוט לא מוותר, ובסיוע של חבר מן העבר שהפך לעורך דין מוביל במוסקבה, מנסה להיאבק ברשויות. מובן שאי הרמת הידיים מתגלה כאקט חסר תוחלת. כמו רבים לפניו, גם הגיבור כאן קופץ בכך היישר לפיו הפעור של הלוויתן, שאט-אט לוקח ממנו לא רק את האדמה, אלא גם כל דבר אחר שיש לו.
טוב שהבמאי לא השאיר את הסיפור בקולורדו. שכן על השחיתות בארצות הברית אנחנו שומעים לא מעט (לא מספיק אולי, אבל לא מעט) ואילו על המתרחש ברוסיה העכשווית כמעט ואין עדויות קולנועיות, בטח לא כאלה שזוכות לתהודה בינלאומית. זוויגינצב מיטיב לשרטט דיוקן ומרתק של מדינתו, ולתוך הדיון הכללי ועל-הזמני בכוחו של הריבון על פני הפרט, מכניס שאלות נקודתיות יותר, שעולות מתוך הזמן והמקום בו מתרחשים הסרט: למשל, כיצד התחבר הממסד הדתי בארצו לשני מוקדי הכוח המרכזיים האחרים, והפך לצלע החזקה ביותר במשולש הון-שלטון-כנסייה.
דמותו של הכומר במוסד הדתי, שנהנה לצטט לגיבור פסוקים מספר איוב כדי להסביר לו את כל הרעות שנופלות עליו, מוסיפה גם עומק תיאולוגי לסרט, שגם כך כמעט ומתפקע מן הגודש בו. במשך 140 דקות, התסריט שכתב זוויגינצב עם אולג נגין מדלג בין אקטואליה להקשרים תנכ"ים, דינמיקה משפחתית לתככים מוניצפליים, דרמה להומור שחור. הכל נעשה בשנינות, בעושר, ברהיטות ועם הרבה צבע ואופי, עד כדי כך שהתחושה היא כי אנו מעלעלים בדפיו של רומן קלאסי.
אלא שלאיכות הספרותית הזו יש להוסיף גם כמה איכויות אמנותיות אחרות: המוזיקה המקורית שמדגישה את עוצמת סצנות המפתח של הסרט, היכולת של הבמאי להעביר רעיונות דרך דימויים והשימוש המקסימלי שהוא עושה בנופים של צפון-רוסיה כדי לייצר כמה מראות בלתי נשכחים. כל אלה הופכים את "לוויתן" למשהו שהוא יותר מתענוג אינטלקטואלי או מסמך אקטואלי. לא סתם נחגגה הדרמה בידי שוחרי המסך הגדול מסביב לעולם כאחד האירועים הגדולים של השנה: היא אכן חוויה קולנועית.
מעל הכל, זו חוויה שמשרה בזמן הצפייה ובעיקר בסיומה תחושת דיכאון. עוד יותר מאשר לבקר את המשטר במדינתו ולדון בהובס או באיוב, נראה כי זוויגינצב שואף בעיקר להעיק על הקהל כמה שיותר. באכזריות השמורה בימינו ליוצרים של קולנוע איכותי, הוא עושה זאת בשלוש דרכים: הנחתת עוד ועוד מרעין בישין על הגיבור האומלל; הוספת מוזיקת פופ שמחה ומטופשת שבני הבליעל מקשיבים לה בעת ביצוע מעשיהם הנפשעים, כדי להבהיר ש"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" וכדי להפוך את סצנות הזוועות לעוד יותר גרוטסקיות ולא-אנושיות; וחמור מכל - בנייה מעגלית של התסריט, כך שכל סצנה חשובה חוזרת פעמיים. בתחילת הסרט בצורה שמעניקה איזושהו אופק לגיבור, ובסופו באופן שמדגיש את חוסר התקווה המוחלט שלו ושל שכמותו.
לעתים זוויגינצב דוהר באגרסיביות יתר על בולדוזר היגון שלו, ובכלל יש בעשייה של הדרמה משהו גס, מתאמץ וישיר מדי. במובן הזה "לוויתן" הוא ממש ההפך המוחלט של מתחרהו על האוסקר מן המדינה השכנה, "אידה" הפולני, המופשט והמרומז. אם כך, כדאי אולי לסייג קצת את ההתלהבות מן המועמד הרוסי, מה עוד שגם ההתפעלות וההשתאות מן הממד ביקורתי-אקטואלי שלו נראית מעט מוגזמת: בהרבה ממדים כאן אמנם יש עוקץ ביקורתי ושיניים, אך בכל הקשור לשלטון הנוכחי עצמו, בכל זאת נראה מקפיד שהבמאי מקפיד ללכת מסביב כמה שאפשר כדי חלילה לא לדרוך על זנבו של פוטין.
עדיין, למרות כל ההסתייגויות הללו, "לוויתן" נותר סרט רב עוצמה ומהדהד, שקשה להתנתק מן המחזות שרואים בו והמחשבות שעולות עמם. יחד עם גיבורו, גם אנחנו צוללים כאן לתהומות של ייאוש ולומדים שיעור כואב. בין אם זוויגינצב יזכה באוסקר ובין אם יפסיד אותו לפולנים, הוא מוכיח שלא צסק"א אכלה אותה, וגם לא מוסקבה ולא רוסיה - זה הלוויתן הגדול שיאכל את כולנו בסוף.